תאמל״ק ליבירת צ'כיה היא עיר קסומה שבה נשמרות דמויות ואגדות יוצאות דופן. חלק מהסיפורים עצובים ויפים, אחרים פשוט מצמררים, אך בכל מקרה ההיכרות איתם מאפשרת מבט חדש על המסלולים בעיר • המראה הבלתי מציאותי של העיר העתיקה, רחובותיה המרוצפים, הצריחים והפסלים, הגשרים והטחנות, נוסכים ביטחון שכל האגדות הקסומות הללו אכן התרחשו, יתרה מכך, שכולן קרו ממש לא מזמן, וממש מעבר לסיבוב אפשר לפגוש את הגולם, את פאוסט המהרהר או את האלכימאים של ימי הביניים.
קוסמים ואלכימאים
כנראה שמכל הקוסמים הקשורים לפראג, הראשונים שעולים בראש הם האלכימאים — כולם יודעים שסמטת הזהב נקראה כך בדיוק לכבודם (היסטוריונים עשויים להתנגד ולטעון שברחוב הצר לאורך חומת המבצר פשוט חיו צורפים ובעלי מלאכה אחרים, אך כל התיירים בכל זאת תמיד יקשרו את דמות הסמטה עם הקוסמים של ימי הביניים).
אבל מלבדם, בפראג חי אפילו דוקטור פאוסט בעצמו. את ביתו ניתן לראות בדרום כיכר קארל, הוא בצבע ורוד. דרך גג הבית הזה לקח מפיסטופלס את המדען ששאף לחיי נצח. ישנו מחזור שלם של אגדות, שלפיהן פאוסט מגיע בטיסה לביתו הפראגי בלילות ללא ירח.
בכלל, יוהאן פאוסט, שהפך בספרות הגרמנית לדמות קולקטיבית של מכשף ויודע ספר שחור — הוא דמות היסטורית ריאלית, אך ידוע עליו מעט. הוא חי בגרמניה במאה ה-16, הפך לרופא מצליח, חוזה עתידות ואלכימאי, ושירותיו היו מבוקשים בחצרות מלוכה רבות, ובכלל זה גם בפראג, שם ניתנה למדען מעבדה. אך האם היא אכן שכנה בבית הזה — לא ידוע.
ידוע שבסוף המאה ה-14 חי כאן האלכימאי אדוארד קלי, ולאחר מכן — הרופא המלכותי יאן קופ. סביר להניח שזו הסיבה שהבית זכה לתהילה של "מאגי". בין היתר, האלכימאי קלי הוא גם דמות היסטורית ריאלית. הוא היה מקורב למלך רודולף השני — אחד הקיסרים המוזרים ביותר בשושלת הבסבורג, אשר בשנת 1583 עבר מווינה לפראג ולמעשה פרש מענייני המדינה.
הקיסר רודולף השני הכניס את האופנה של אלכימאים, חוזי עתידות וקוסמים.
אומרים שהקיסר סבל מדיכאון, אולי לכן העדיף על פני חברה אנושית את התקשורת עם נמרים בגן המלכותי ושיחות עם חכמים, קוסמים ומדענים. עם זאת, הדיכאון לא מנע מהקיסר בעל הראייה לרחוק והחושים הדקים לאסוף בפראג אוסף מופלא של יצירות אמנות ובכלל להוביל את העיר לפריחת התרבות. ואהבתו לאשתו של בנקאי פראגי מהגטו הפכה לנושא של שורה שלמה של סיפורים אחרים.
ניסים וקללות הגטו
הגטו היהודי של ימי הביניים בפראג יכול להתגאות באפוס משלו. הדמות הפופולרית ביותר בכל הסיפורים היא הפטרון מרדכי מייזל. הוא נולד בשנת 1528 למשפחה יהודית ענייה, אך הצליח להתעשר בזכות מסחר ובנקאות, כך שהעושר אפשר לו לעסוק בצדקה. הוא הפך לאחד האנשים החשובים בעיר וליועץ פיננסי של הקיסר רודולף השני. אומרים שבפני אשתו של מרדכי, אסתר היפהפייה, הקיסר היה מאוהב. עם זאת, היא מתה בגיל צעיר, וגזלה את התקווה מהקיסר העצוב בלאו הכי והשאירה ללא משפחה את מייזל, שלאחר מכן שקע כולו בפעילות פילנתרופית. על שמו של מייזל נקרא רחוב ברובע היהודי של פראג ובית כנסת. עם זאת, עובדות עליו נשמרו פחות מאשר אגדות.
מרבית הסיפורים ידועים בזכות הסופר ליאו פֶּרוּץ — ממייסדי ז'אנר הריאליזם המאגי והרומן המודרני של האימה. בבסיס ספרו "לילות תחת גשר האבן" עומדות בדיוק אגדות הגטו הפראגי. הדמויות המרכזיות בסיפורים הן מרדכי מייזל ורבי יהודה ליווא בן בצלאל, הלא הוא המהר״ל.
הספר נפתח בסיפור על דבר מוזר שפרץ בגטו בשנת 1589 וגבה את חייהם של ילדים. החכמים לא יכלו לנחש מהי סיבת המחלה, אך יום אחד בבית הקברות ראו אמיצים דמויות של ילדים בחולצות לבנות ארוכות שרקדו מעל קבר טרי. המהר״ל ניחש שהמחלה היא עונש על חטא חמור כלשהו. בלילה הבא זימן הרבי את נשמתו של אחד הילדים המתים וגילה שסיבת החולי הייתה חלומות חטא של אסתר היפהפייה, שחלמה על רודולף השני. למחרת אסתר מתה, והדבר פסק.
בנוגע למותו של מייזל עצמו מסתובבות שמועות שונות. יש המאמינים שברובע היהודי חבויים אוצרות הבנקאי שהוא לא הספיק להוציא. אחרים טוענים שהוא חילק הכל ומת עני. באשר לרבי ליווא בן בצלאל, הוא כמובן התפרסם יותר בזכות הגולם המופלא שלו — אגדה שגם אותה הפך ליאו פרוץ לבת אלמוות. גלמים שונים באמת ניתן לפגוש בקשתות שונות, בסימטאות ובפארקים של פראג, אם מסתכלים בזהירות לצדדים.
סיפורי קירות, גשרים וכנסיות
הסברה כי לא נותרו עדים לאגדות וכולם נמוגו באטמוספירה הפראגית אינה נכונה. משתתפים באירועים מסוימים חיים עד ימינו — ומה בכך שאלו מבנים ארכיטקטוניים או פסלים?
לא הרחק מכיכר העיר העתיקה וטין (Týn), ברחוב מאלה שטופארטסקה, נמצאת חזית הבארוק של כנסיית סנט ג'יימס. אם בכניסה מסתכלים למעלה וימינה, ניתן לראות כף יד אנושית מיובשת תלויה על וו. אומרים שזוהי הבתולה מריה עצמה שתפסה בידו של גנב ששלח יד לרכוש הכנסייה. ידו של מחלל הקודש התייבשה מיד, והיא זו שתלויה כעת על הוו.
בצד מהפסלים של גשר קארל, מעל האי קמפה, עומד פסל של הדמות הפראגית האהובה — האביר ברונסוויק. בקרב הרוסים פסל זה עם חרב הזהב ידוע בזכות מרינה צבטייבה, שראתה באביר את המלאך השומר שלה (עליו כתבה במכתבים לפסטרנק) ובכלל נשמה קרובה.
הצ'כים גם הם מעריצים את ברונסוויק. דמותו עוד לפני צבטייבה הייתה עטופה בכמות עצומה של אגדות, שהמפורסמת שבהן קשורה לרצונו של האביר לצייר אריה על מגינו. במרדף אחר זכות זו השתתף האביר בקרבות רבים, איבד את כל לוחמיו, ובסופו של דבר, יום אחד הציל את חייו של אריה בעל רעמת זהב שנלחם בדרקון. מאז האביר והאריה לא נפרדו. אומרים שחרב הזהב של האביר הוטמנה ביסודות גשר קארל, לכן במשך זמן רב עמד הפסל עם חנית. אולם לפי המסורת, צ'כיה תוכל להפסיק לחשוש מאויבים רק כאשר בידיו של ברונסוויק שוב תזרח להב הזהב. החרב הושמה בידי האביר זמן קצר לפני תחילת "מהפכת הקטיפה".
תיירים רבים, הממהרים מ"וי" אחד במפה למשנהו, לא יעצרו ליד המגדל הקודר דליבורקה בפסגת מצודת פראג, שאליו מובילות מדרגות בסוף סמטת הזהב, או פשוט ינחשו שפעם היה כאן בית סוהר. בינתיים, שם המגדל קשור לשמו של האסיר שלו: האביר דליבור. אומרים שהאביר בצינוק לא בזבז זמן לריק ולמד לנגן בכינור כדי לתת סימן לקושרים שהיו אמורים לשחררו. לרוע המזל, התוכנית היפה לא צלחה, והמורד הוצא להורג. את הסיפור הזה הנציח בדז'יך סמטנה באופרה "דליבור".
פראג עשירה לא רק בסיפורים מפחידים, אלא גם בסיפורי מעשיות הומוריסטיים. אם את הניסיון המוזיקלי של האביר דליבור ניתן להחשיב לעצוב, הרי שההצלחות הפראגיות של מלחין אחר היו ניצחון כביר. את מוצרט בפראג אהבו בטירוף. פסקואלה בונדיני, מנהל האופרה דאז, היה נלהב מ"נישואי פיגארו" שלו ומהסימפוניה "הפראגית" ברה-מז'ור. הוא זה שהזמין מהמלחין אופרה חדשה, "דון ג'ובאני", שהבכורה שלה הייתה אמורה להתקיים בסתיו 1787.
זמן קצר לפני אירוע זה הגיע מוצרט לעיר והתארח בווילה ברטרמקה אצל חברים — בני הזוג דושק. אצלם הוא רצה לסיים בנחת את העבודה על האופרה. אך אומרים שהעבודה על האופרה התנהלה בחיפזון גדול, יש אפילו שמועות שהמאסטר הצליח לכתוב אותה בלילה אחד עם כוס יין ביד, וסיים בשבע בבוקר ביום הבכורה.
יש עוד שמועות שבסחבת כזו של המלחין הגאון אשמים יחסיו הלא לגמרי אפלטוניים עם אשתו של דושק, יוזפינה. עם זאת, האם זו אמת או פנטזיות בהשראת נושאי האופרה — לא ידוע.
סיפורי המעשיות העליזים על הרפתקאותיו של מוצרט בפראג אינם מסתכמים בכך. לדוגמה, במהלך החזרות אחת הזמרות לא הצליחה לצעוק באופן טבעי מספיק, אז המלחין נאלץ להתגנב אליה ולתפוס אותה בגסות מאחור, כך שהנערה צעקה בבהלה. "מצוין!" קרא אז מוצרט. — "ככה בדיוק תצעקי".
