למרות שתקוותיו של הברון שהאולימפיאדה תשמש להרגעת האנושות ולקידום הבנה הדדית לא התגשמה, היא הפכה לפסטיבל ספורט חשוב למדי

ב-1766 התגלו ביוון שרידי העיר העתיקה אולימפיה. בתחילה איש לא יכול היה לדמיין שתגלית זו תחרוג מהמעגל המצומצם של ארכיאולוגים וכי מאה ושלושים שנה לאחר מכן תקום לתחייה המסורת העתיקה של המשחקים האולימפיים על אדמת יוון.

בשנת 1875 הגיע לאולימפיה הארכיאולוג הגרמני ארנסט קורטיוס, לאחר שסיכם קודם לכן בשם ממשלתו עם השלטונות היווניים שחפירות בשטחה של עיר עתיקה זו יתאפשרו רק למדענים גרמנים. קורטיוס זכה להצלחה יוצאת דופן: הוא חפר את אלטיס, אתר מקדש שהיה פעם צמוד לאצטדיון שבו נערכו המשחקים האולימפיים העתיקים. זרימת החפצים שנשפכה מאולימפיה החזירה לתחייה את העניין של חובבי ההיסטוריה בתחרויות המפוארות הללו, שעליהן כתבו סופרים עתיקים כל כך הרבה.

עידן האגדות

מה אנחנו יודעים על המשחקים האולימפיים העתיקים? כפי שכותב הגיאוגרף פאוזניאס, שחי במאה השנייה לספירה, רבים ייחסו את הכבוד לקיים את התחרויות הראשונות מסוג זה לכרתי בשם הרקולס, שחי בתקופה שבה האל האכזר כרונוס שלט בעולם. "יש גם מי שאומרים שכאן נלחם זאוס על השלטון עם כרונוס עצמו; אחרים מאמינים שהוא ייסד את המשחקים האלה לאחר שניצח אותו. "אלים" אחרים נקראים גם מנצחים, למשל, אפולו, שניצח את הרמס במירוץ והביס את ארס בקרב אגרוף", מדווח פאוזניאס.

על פי המסורת, משחקים אלו נערכו אחת לארבע שנים – ערב הירח המלא הראשון לאחר היפוך הקיץ. התחרויות הידועות הראשונות באולימפיה התקיימו בשנת 776 לפני הספירה. ככל שהמשחקים האולימפיים הרחיבו את תהילתם בעולם העתיק, כך גם משך הזמן שלהם: תחילה יום אחד, אחר כך שלושה, ולבסוף, החל בשנת 468 לפני הספירה, עד חמישה ימים.

תוכנית התחרות התרחבה בהדרגה: ריצה תחילה ואז בשנת 708 לפני הספירה התווסף לו פנטאתלון, בשנת 688 – קרבות אגרוף, בשנת 680 – מרוצי מרכבות, בשנת 648 לפנה"ס – מרוצי סוסים ופנקרטיום (אומנויות לחימה).

רק לאזרחים הלניים מן המניין הייתה הזכות להשתתף במשחקים האולימפיים. לא הורשו זרים ונשים. הספורטאים הגיעו לאולימפיה עשרה חודשים לפני תחילת המשחקים והתאמנו יחד בתקופה זו. לתחילת המשחקים קדמו מיד טקסים מפוארים בהשתתפות כוהנים, שופטים וספורטאים. הזוכים בתחרות זכו לכבוד כמעט מלכותי והיו בין האזרחים המוערכים ביותר. הסמכות והפופולריות של האירוע עלו עוד יותר כאשר יוון הפכה לחלק מהאימפריה הרומית.

אבל ככל שרומא ירדה, כך גם המשחקים האולימפיים. תשתית הספורט של אולימפיה התדרדרה עם הזמן ונהרסה ברעידות אדמה. ההתפשטות הנרחבת של הנצרות דחתה אנשים בהדרגה מהשתתפות ב"מנהגים פגאניים". בשנת 394 לספירה, הקיסר תאודוסיוס הורה על סגירת מקדשים פגאניים ואסר על המשחקים האולימפיים.

בשלב זה כבר נערכו 292 מחזורים אולימפיים של ארבע שנים והאולימפיאדה ה-293 כבר לא הייתה מיועדת לקרות. מאה וחצי לאחר מכן, שרידי המבנים האולימפיים נהרסו סופית ברעידות אדמה חזקות, ולאחר מכן נספגו בהדרגה במשקעי נהר האלפאוס.

אבל לא נכון לומר שהמשחקים האולימפיים נשכחו – תיאורים צבעוניים של סופרים עתיקים הועברו מדור לדור. תחרויות "אולימפיות" קטנות נערכו במאה ה-17 באנגליה והרפובליקה הצרפתית הקימה גרסה משלה ל"משחקים האולימפיים" בסוף המאה ה-18.

מאוחר יותר, את הרעיון להחיות את המשחקים האולימפיים ביוון קידם באופן פעיל המשורר פנאגיוטיס סואוטסוס (Panagiotis Soutsos), אשר היה נלהב מהחייאת מסורות לאומיות עתיקות. על חשבון הנדבן העשיר אוונגליס זאפס, בשנים 1859 ל-1889, נערכו ביוון חמישה משחקים שנקראו המשחקים האולימפיים. עם זאת, כל אלה היו אירועים אזוריים גרידא. עד שהאריסטוקרט הצרפתי פייר דה קוברטין ניגש לעניינים.

ההיסטוריה של המשחקים האולימפיים: המאבק חשוב יותר מניצחון

פייר דה פרדי, הברון דה קוברטן, נולד ביום השנה החדשה 1863. כמו אריסטוקרטים רבים מהתקופה, הוא היה אינטלקטואל מתקדם עם מגוון רחב של תחומי עניין: חינוך, היסטוריה, ספרות וסוציולוגיה. הוא היה חסיד של האידיאל היווני העתיק של התפתחות כוללת – הן הנפש והן הגוף. עם זאת, קוברטן האידיאליסט הונחה גם משיקולים מעשיים. בהיותו פטריוט כנה, הוא האמין שצרפת מולדתו, שהושפלה בעקבות התבוסה האחרונה במלחמה עם פרוסיה, זקוקה לנוער חכם ומפותח פיזית בשורות צבאה לצורך נקמה.

מטבע הדברים, דה קוברטן לא יכול היה שלא לדעת על החפירות שביצע ארנסט קורטיוס באולימפיה. הברון קינא מאוד בכך – ופעם אחת אפילו הכריז בפאתוס: "גרמניה חשפה את מה שנשאר מאולימפיה העתיקה. מדוע צרפת לא יכולה לשחזר את גדולתה הישנה?" בשנת 1888, קוברטין הקים את "הוועדה לקידום פעילות גופנית" ושנה לאחר מכן הביע את הרעיון להחיות את המשחקים האולימפיים כתחרות בינלאומית ולא אזורית.

בהתייחסו לפרקטיקה היוונית העתיקה של שביתת הנשק הקדושה במהלך המשחקים האולימפיים, טען קוברטן כי תחיית האולימפיאדה תשמש להרגעת האנושות ולקידום הבנה הדדית בין תרבויות. בנוסף, הוא האמין שהמשחקים יסייעו לבסס את האידיאל הפילוסופי של תחרות ספורט: שהתחרות, המאבק לנצח על יריב, חשובה יותר מהניצחון עצמו. קוברטן ביטא את האידיאל הזה כך: "מה שחשוב בחיים הוא לא ניצחון, אלא מאבק. העיקר לא לכבוש, אלא להילחם היטב".

הברון חסר המנוח השיג את כינוסו של קונגרס בינלאומי בפריז ב-1894, שהתקיים ב-16–23 ביוני 1894 בסורבון. חובבי ספורט הגיעו אליו מכל העולם. הם הסכימו להקים את הוועד האולימפי הבינלאומי (IOC), שהנשיא הראשון שלו שנבחר היה ידידו של קוברטן, איש העסקים, המשורר, המתורגמן והפילולוג היווני דמטריוס ויקלאס.

ויקלאס היה זה ששכנע את חברי הוועד שהמשחקים האולימפיים הבינלאומיים הראשונים צריכים להתקיים באתונה (קוברטן התעקש לקיים אותם בפריז, במקביל לתערוכה האוניברסלית של שנת 1900). כך הודגשה בבירור המשכיותם של המשחקים האולימפיים החדשים עם היוונים העתיקים.

סוגיית המימון

חברי הוועד האולימפי הבינלאומי החליטו שהמשחקים האולימפיים, כמו בעבר, צריכים להתקיים כל ארבע שנים. כדי לעורר עניין ציבורי, הם החליטו לא לדחות את העניין ולקיים את האולימפיאדה הראשונה ב-1896. קוברטין הטיל ספק בכך שיוון הענייה תוכל לארח אירוע כה משמעותי, אבל ויקלאס, שהיה לו קשרים אדירים במולדתו, מיהר בכל להט ההתלהבות הזועמת לפתור את הבעיות שנערמו מולו. הבעיה העיקרית הייתה הספקנות של ממשלת יוון – לאחר שהעריך את היקף העלויות האפשריות, ראש הממשלה חרילאוס טריקופיס האמין שהמדינה לא תוכל לשאת בהן.

קוברטן נסע באופן אישי ליוון, נפגש עם פוליטיקאים מקומיים, אנשי ציבור, עיתונאים, הנסיך קונסטנטינוס (המלך העתידי) ושכנע אותם ביתרונות התדמית של המדינה שהיא תקבל אם האולימפיאדה אכן תתקיים באתונה. הברון הערמומי לא זלזל בסחיטה – ברגע הנכון הוא הציג מכתב מחברי הוועד האולימפי הבינלאומי, בו נכתב כי הונגריה תארח בשמחה את האולימפיאדה אם היוונים יסרבו.

בסופו של דבר, מלך יוון, גאורגיוס הראשון, קיבל השראה מהרעיון. טריקופיס הנחוש הציב למלך אולטימטום – הוא או המשחקים. המלך בחר באחרונים וב-24 בינואר 1895 התפטר ראש הממשלה. את הכסף הדרוש חיפשו במגוון דרכים. מבול של תרומות של חובבי יוון זרם למדינה. למרות המחסור החריף בכספים, תרומות התקבלו רק מאזרחי יוון, שם הפך קיום המשחקים האולימפיים לרעיון לאומי. הוצאו סדרת בולים עם הסמל אולימפי, שנמכרו מיד והפכו לפריטי אספנים. היזם-פילנתרופ גאורגיוס אברוף, לבקשת משפחת המלוכה, שיקם את אצטדיון השיש העתיק באתונה על חשבונו.

ובסופו של דבר, המשחקים נפתחו ב-6 באפריל 1896, בנוכחות 80 אלף איש שהתאספו באתונה. התאריך נבחר בשל העובדה שבאותו יום, יום שני של חג הפסחא חל במקביל לפסחא הקתולי, האורתודוקסי והפרוטסטנטי. באותו תאריך נחגג גם יום העצמאות ביוון. באותה תקופה לא הייתה להבה אולימפית או כפר אולימפי שסיפקו דיור והמערכת הנוכחית לבחירת ספורטאים עדיין לא הייתה קיימת; כמה מהם השתתפו במשחקים רק בגלל שהם היו באתונה באותו רגע. בסך הכל השתתפו 241 ספורטאים מארבע עשרה מדינות – כולם גברים, תנועת שחרור הנשים לא השפיעה על האולימפיאדה הראשונה.

ספורטאי האימפריה הרוסית נעדרו משום שלא היו מספיק כספים. למרות שההכנות לאולימפיאדה נערכו בסנט פטרסבורג, אודסה וקייב, הספורטאים הרוסים שהתאמנו לא הצליחו לגרד את הכסף למסע עצמו. עם זאת, כמה אנשים הצליחו להגיע לאיסטנבול, אבל המזומנים אזלו – והם נאלצו כרטיסי חזרה לאודסה בפרוטות האחרונות שנותרו להם. היחיד שהצליח להגיע לאתונה היה ניקולאי ריטר, עיתונאי בן שלושים מעיתון מקייב, שבהתכתבות שלו מאתונה הוא דיווח: "אין כמעט רוסים; אני היחיד מבין המשתתפים. אני יכול לספר לכם על עצמי שעברתי את המבחן הראשון בקליעה למטרה נעה ובהיאבקות: כל הכדורים פגעו בהצלחה במטרות והצלחתי לנצח את מי שרצה להתחרות בהיאבקות…”. אבל אז ריטר משך את בקשתו להשתתף, אחרי שאיבד את מדליון הקמע ובאמונה טפלה הוא ראה בזה סימן רע…

רוח אולימפית

ואז התגשם חלומו של קוברטן – המשחקים האולימפיים הבינלאומיים השניים בהיסטוריה של האנושות התקיימו בשנת 1900 בפריז, שם הם התקיימו בין ה-14 במאי ל-28 באוקטובר. מספר הספורטאים, בהשוואה לאתונה, גדל יותר מפי ארבעה: 975 גברים ו-22 נשים. 95 סטים של מדליות חולקו ב-20 ענפי ספורט.

מאז, ההיסטוריה של התנועה האולימפית העולמית התפתחה כאילו לפי דפוס: 1904 – סנט לואיס, 1908 – לונדון, 1912 – שטוקהולם. בשנת 1906 התקיימו המשחקים האולימפיים יוצאי הדופן באתונה (באותו אצטדיון שיש כמו עשור קודם לכן). הם גם תוכננו להיות קבועים, אבל הם היו אמורים להתקיים באתונה, מקום הולדתה של התנועה האולימפית.

ברם ב-1910 השתולל בבלקן משבר פוליטי, שהתפתח לאחר זמן מה למלחמה והמשחקים היוצאים מן הכלל השניים בוטלו. ובשנת 1916, האולימפיאדה "הבאה", שתוכננה להתקיים בברלין, לא התקיימה בשל פרוץ מלחמת העולם הראשונה.

אבל הרעיון של גיוון חיי הספורט העולמיים עם משחקים אולימפיים "יוצאי דופן" לא נעלם. ומ-25 בינואר עד 5 בפברואר 1924, נערכו משחקי החורף האולימפיים הראשונים אי פעם בשאמוני, צרפת, אתר סקי מפורסם. כמה טריטוריות ביקשו לארח אותם, אך רק שאמוני הצליחה להבטיח מספר מספיק של מקומות לתחרויות ואת הגובה הנדרש של כיסוי השלג. והעבודה התחילה לרתוח: מכספי הוועד האולימפי הלאומי הצרפתי ומעיריית שאמוני, נבנו מסלול מזחלות בוב, משטח החלקה על הקרח וקפיצת סקי. לאחר שהאירוע הצליח, החלו להתקיים משחקי החורף האולימפיים, כמו אולימפיאדת הקיץ, מדי ארבע שנים.

באשר לפייר דה קוברטן, הוא חי חיים ארוכים למדי ומת ב-2 בספטמבר 1937 בז'נבה. עד מותו הוא נשאר נשיא כבוד של הוועד האולימפי הבינלאומי. לחייו היו "כתמים" משלהם, שלמרבה הצער, לא ניתן להסיר מהביוגרפיה של קוברטן – למשל, העובדה שבעוד שהוא מנע השתתפות פעילה של נבחרת ברית המועצות במשחקים האולימפיים, הוא הביע בגלוי את אהדתו לאדולף היטלר ולרייך השלישי…

אבל מעריכים אותו בגלל משהו אחר – אחרי הכל, דה קוברטן אולי היה לאומן צרפתי, הוא הראה לאנושות את הדרך לקיים תחרות שלווה באצטדיונים ובמכוני כושר, הפיח תוכן אמיתי ברעיון הספורט כמאחד גדול ואכן כהוקרה לכך נקבר לבו ליד הריסות אולימפיה היוונית העתיקה…

אם משתמשים בתוכן כלשהו מתוך HistoryIsTold, באופן חלקי או מלא, יש לספק תמיד קישור לחומר המקור.