תאמל״ק לי
דובאי הייתה עיר נוחה לחיסולו של בכיר חמאס מחמוד אל-מבחוח. הוא נהג לבקר באמירות המזרח-תיכונית בתדירות גבוהה כדי לפגוש סוחרי נשק, והאבטחה בדובאי התיירותית הייתה רופפת יחסית. מחמוד יכול היה להסתובב בחופשיות וכך גם צוות המעקב הסמוי שעקב אחריו במשך חודשים.
כשמטוסו של מחמוד נחת בנמל התעופה הבינלאומי של דובאי ב־19 בינואר 2010, זה היה ביקורו החמישי בתוך פחות משנה. וזה היה גם ביקורו האחרון. הוא היה אחד האישים המבוקשים ביותר על ידי ישראל בשל חטיפתם ורציחתם של שני חיילי צה"ל.
היה לו "דף אדום", שם הקוד לפקודת חיסול של המוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדים, ואף ששרד שלושה ניסיונות קודמים להתנקש בחייו, מחמוד טס הפעם לדובאי ללא צוות אבטחה, פנה למלון "אל בוסתן רוטאנה" ועשה צ'ק-אין לחדר 230.
ה"שועל", כפי שכונה, לא היה מודאג יתר על המידה. "אתה חייב להיות דרוך", הוא אמר פעם לאל-ג'זירה. "קוראים לי השועל כי אני יכול לחוש מה נמצא מאחוריי, אפילו מה נמצא מאחורי הקיר הזה".
אבל לרוע מזלו של אל-מבחוח, ארבעת מחסליו מיחידת כידון במוסד המתינו מאחורי דלת חדר המלון שלו כשחזר מפגישת עסקים מאוחר יותר באותו ערב. מפקד משטרת דובאי אמר כי הוא בטוח ב-99 "ואולי ב-100" אחוזים שהמוסד עמד מאחורי הרצח.
עם זאת, הבמאי הצרפתי-ישראלי עמנואל נקש הציע בקומדיית האקשן והריגול שלו משנת 2013, "כידון", כי דווקא המוסד זה שהופל בפח.
אז מהי האמת?
פרטי ההתנקשות צצו לאיטם, עם פיסות מודיעין שהודלפו במשך יותר מעשור והתמונה שמצטיירת מציעה שיעור מאלף בחיסול חשאי ובמבצע ריגול שריתק את העולם.
מי היה מחמוד אל-מבחוח?
שם מלא: מחמוד עבד א-ראוף אל-מבחוח ("השועל").
תאריכי לידה ומוות: 1960 (ג'באליה) – 2010 (דובאי).
השתייכות: ארגון הטרור חמאס וממייסדי גדודי עז א-דין אל-קסאם.
מקום קבורה: מחנה הפליטים אל-ירמוכ, סוריה.
אל-מבחוח היה מעורב ישירות בחטיפתם ורציחתם של חיילי צה"ל אבי סספורטס ואילן סעדון ב־1989.
הוא נחשב לאיש המפתח בקישור שבין איראן לחמאס וניהל את מערך הברחות הטילים והנשק האיכותי לרצועת עזה.
הוא נעצר ב־1986, נמלט מהרצועה ב־1989 ומאז פעל ממפקדות חמאס בחו"ל (בעיקר דמשק).
מבצע מסך פלזמה: הכידון מכה
"כידון", שם סרטו של נקש, הוא גם שמה של יחידת המוסד החשודה בתכנון וביצוע חיסול אויביה של ישראל. יעקב כץ מתאר בספרו, "מלחמה בצללים", כי היחידה היא "קבוצת עלית של מתנקשים מומחים הפועלים תחת אגף קיסריה של ארגון הביון".
קיסריה מגייסת חיילים מיחידות מובחרות בצה"ל והם אלה שהרכיבו את הצוות שעקב אחרי אל-מבחוח בשנה שקדמה למותו, למד את תנועותיו, שתל סוס טרויאני במחשב שלו ופרץ לשרת הדואר האלקטרוני שלו. כשאל-מבחוח הזמין טיסה לדובאי באינטרנט בהתראה קצרה, לא היה זמן להכין דרכונים מזויפים לצוות שהוערך בכשני תריסר סוכנים.
במקום זאת, החוליה השתמשה בדרכונים בריטיים, אוסטרליים, איריים, גרמניים וצרפתיים – חלקם הושאלו או שוכפלו מישראלים בעלי אזרחות כפולה ואחרים נגנבו וזויפו. זה היה מסוכן. כי הצוות כבר טס לדובאי שלוש פעמים בשישה חודשים והיה צריך להשתמש שוב באותם דרכונים. אף על פי כן, מחבר הספר "השכם להורגו: מדיניות החיסולים החשאית של ישראל" (Rise and Kill First: The Secret History of Israel's Targeted Assassinations), רונן ברגמן, טען כי ראש המוסד מאיר דגן אישר את התוכנית והכתיב את החלטתו: "מסך פלזמה – מאושר לביצוע".
חבר צוות אחד היה ישראלי שהשיג דרכון גרמני תחת השם הבדוי מייקל בודנהיימר, אמריקאי שהיה זכאי לאזרחות גרמנית דרך אביו. וזה היה הדרכון היחיד שלא היה מזויף במבצע מסך פלזמה, אך הוא עתיד היה להתגלות כחוליה חלשה במשימה המתוזמרת להפליא.
תורת הריגול ומצלמות האבטחה
צוות חלוץ נחת בדובאי בשעה 6:30 בבוקר, יום לפני הגעתו של אל-מבחוח. אליהם הצטרפו מאוחר יותר עשרות סוכנים שפיזרו את זמני הגעתם, בטיסות מפרנקפורט, רומא, ציריך ופריז, לפי קצין המוסד לשעבר דן מגן, מחבר הספר "המוסד הישראלי – הסיפור האמיתי". כולם תועדו במצלמות אבטחה חדישות.
החוליה התפצלה מכיוון שהם לא ידעו היכן אל-מבחוח מתאכסן. שלוש קבוצות תצפית הוצבו בבתי מלון שבהם שהה היעד בעבר, בעוד יחידת מעקב רביעית עקבה אחרי אל-מבחוח משדה התעופה למלון "אל בוסתן רוטאנה", מלון יוקרה המרושת במצלמות אבטחה בלובי.
צמד אחד התחפש לשחקני טניס, אחרים לתיירים עם שקיות קניות. חלקם הוסוו במדי עובדי מלון ״אל בוסתן״. אך עבודת השטח הייתה מרושלת למדי. שחקני הטניס המתינו בלובי במשך שעות כשמגבות מונחות על כתפיהם באופן בולט בעודם אוחזים במחבטים, כשהם ללא נרתיקים, עד שלבסוף עזבו כדי לעקוב אחרי מחמוד לחדר 230.
הרמזים מצטברים
חוליית החיסול שילמה במזומן או השתמשה בכרטיסי prepaid שהונפקו על ידי חברה אמריקאית, Payoneer, כדי לכסות את חשבונות המלון שלהם – במה שהיתה לטעות נוספת, לדעתו של מגן. הכרטיסים לא היו נפוצים בדובאי ומייסד Payoneer הוא מפקד לשעבר בצבא ההגנה לישראל (אף שהכחיש כל קשר לרצח בדובאי).
כדי להימנע ממגע ישיר עם חברי צוות אחרים, הסוכנים השתמשו גם בטלפונים סלולריים ששיחותיהם נותבו דרך מספר בווינה, רמז נוסף עבור חוקרי המשטרה בדובאי שהשוו מאוחר יותר את רשימות השיחות של החשודים.
כאשר אל-מבחוח יצא לפגישה מחוץ למלון, פורץ מנעולים תכנת מחדש את המנעול האלקטרוני של חדר 230 כך שייפתח באמצעות מפתח לא רשום. "הרישומים האלקטרוניים של המלון אישרו מאוחר יותר שמישהו התעסק עם המנעול 30 דקות לפני החיסול", אמר מגן.
אולי הטעות הגדולה ביותר של הצוות הייתה הערכת חסר של מפקד המשטרה הממולח של דובאי, הגנרל דאחי ח'לפאן תמים, שגם עמד בראש צוות החקירה. "איפה תמצאו שחקן טניס אמיתי שמסתובב עם מחבט טניס מחוץ לנרתיק שלו?" הוא ישאל מאוחר יותר.
חקירת משטרת דובאי
לא ברור כיצד מת אל-מבחוח. ג'יין קורבין מהתאגיד השידור הבריטי BBC יטען שהוא נחנק באמצעות כרית. רונן ברגמן יכתוב כי המתנקשים השתמשו במכשיר עם גלי אולטרסאונד שיכול להזריק תרופה מבלי לפצוע את העור. אבל מגן מציע כי ייתכן שזה היה שילוב של שניהם.
כך או כך, אל-מבחוח היה מת בתוך 20 דקות. מצלמות האבטחה תיעדו את ארבעת המתנקשים יוצאים מחדר 230. רוב הצוות עזב את דובאי בתוך שעות והשאר נעלמו בתוך 24 שעות.
אבטחת המלון מצאה את גופתו של אל-מבחוח למחרת, כשלא ענה לדפיקותיה של המנקה. מפקד משטרת דובאי הורה על נתיחה שלאחר המוות וגיבש רשימה של נוסעים שנכנסו ויצאו מדובאי בסמוך למועדי נסיעותיו של אל-מבחוח ב-2009 וב-2010.
המשטרה גילתה צוות חשוד של "אזרחים" בריטים, אירים, אוסטרלים, צרפתים וגרמנים, שהשתמשו באותם דרכונים בכל נסיעה. שמותיהם הוצלבו עם רשימת האורחים של מלון אל בוסתן.
האצבע המאשימה מופנית למוסד
הגנרל דאחי ח'לפאן תמים הרכיב מסלול מצולם מצילומי האבטחה וכינס מסיבת עיתונאים. הוא הצביע על המוסד בוודאות של 99% ועימות דיפלומטי ענק פרץ בעקבות כך. בריטניה ואירלנד גירשו דיפלומטים ישראלים, אף שבמשך שנים המוסד לא הכחיש וגם לא אישרה את מעורבותו. דובאי וישראל, צמד לא נינוח גם בימים טובים, לא דיברו על פי הדיווחים במשך 18 חודשים עד שארה"ב תיווכה בשיחות.
לדעת דן מגן הטעות של המוסד, אותו "אקדח מעשן", הגיעה מהסוכן הישראלי שהגיש בקשה לדרכון גרמני תחת השם של האמריקאי מייקל בודנהיימר. המרגל הגיש בקשה למסמך הגרמני באמצעות דרכון ישראלי וכתובת פיקטיבית, כך שסיפור הכיסוי שלו התפרק במהירות. בקלן, המשטרה הפלילית הפדרלית של גרמניה גילתה במהרה ש"מייקל בודנהיימר" (הלא הוא אורי ברודצקי ואלכסנדר וורין) הוא אותו אדם.
ברודצקי/וורין נעצר בפולין והוסגר לגרמניה באוגוסט 2010. לאחר ששולמו דמי ערבות במזומן בסך 100,000 אירו לשחרורו, ברודצקי/וורין עזב מיד את גרמניה לתל אביב. "בגללו, אנחנו יודעים עכשיו שהמוסד עמד מאחורי כל מה שהתרחש בדובאי ב־19 בינואר", כתב מגן בספרו משנת 2017.
בראיון לספרו של ברגמן מ־2018, הודה ראש המוסד לשעבר מאיר דגן בטעותו לראשונה: "טעיתי כששלחתי את הצוות עם הדרכונים האלה. זו הייתה ההחלטה שלי ורק שלי. אני נושא במלוא האחריות למה שקרה".
דגן התפטר או הודח מתפקידו כרמס"ד בסוף 2010. כך או כך, הטקטיקות הסודיות ביותר של המוסד נחשפו לעולם על ידי מפקד משטרת דובאי שזכה להערכת חסר קשה, ועל ידי המדינות הידידותיות לישראל שזעמו על כך שדרכוניהן שימשו לחיפוי על רצח.
ועדיין, חלק בקהילת המודיעין – שבה המוסר משני למשימה – העריצו את ביצוע החיסול הכמעט מושלם: "הם נכנסו, הרגו את הבחור ונעלמו בלי להשאיר הוכחה למי הם היו", אמר קצין המודיעין לשעבר של צבא ארה"ב, רוברט איירס, לתקשורת. "יותר טוב מזה לא יכול להיות".
