כ״ט בנובמבר 1947 הוא יום שחקוק בזיכרון הלאומי כרגע של ניצחון והכרעה גורלית. בהצבעה דרמטית באו"ם, עברה החלטה 181 – תוכנית החלוקה – ברוב דחוק. ההחלטה המליצה על הקמת מדינה יהודית וערבית בשטחי המנדט הבריטי והייתה המסמך הבינלאומי שהפך את חזון הציונות למציאות. עם זאת, בעוד היישוב היהודי חגג את תעודת הלידה המיוחלת, הציתה הדחייה הערבית המיידית של ההחלטה את מלחמת העצמאות וקיבע את הסכסוך הנצחי במזרח התיכון בין יהודים לערבים, שממשיך לזרוע, הרס, מוות וחורבן עד ימינו.

רקע

ב-29 בנובמבר 1947 הצביעה העצרת הכללית של האו"ם על תוכנית החלוקה, והחלטה 181 התקבלה ברוב של 33 קולות בעד מול 13 מתנגדים. ההחלטה המליצה על הקמת שתי מדינות – ערבית ויהודית – בשטח המנדט, ועל הפיכת ירושלים למובלעת בינלאומית. אף שהחלטה 181 ביטאה את רצון הקהילה הבינלאומית להקים מדינה יהודית, ישראל עדיין נדרשה לעמוד בכל דרישות החברות באו"ם כדי להתקבל לארגון. וחשוב מכך, אין תיעוד היסטורי למאמץ מצד אוכלוסייה ערבית כלשהי לשאוף להגדרה עצמית ולהקמת מדינה פלסטינית לפני העשורים הראשונים של המאה ה-20.

לאחר מלחמת העולם הראשונה, חבר הלאומים (הארגון שקדם לארגון האומות המאוחדות) חילק את האימפריה העות'מאנית כולה, שכללה את ארץ ישראל והעניק לבריטים שליטה. הסדר זה, שנקרא "המנדט הבריטי על ארץ ישראך", קיבל את ההתחייבות של הצהרת בלפור מ-1917 להקים "בית לאומי" לעם היהודי בארץ ישראל. הערבים שחיו באזור מחו נגד הכוונה להקים בית לאומי ליהודים, והרגו מאות יהודים חפים מפשע, כולל בפרעות חברון ב-1929, בהן נהרגו 69 תושבים יהודים בעיר ורבים נוספים נפגעו.

בעקבות מרד ערבי מזוין ושביתה כללית שנמשכו שישה חודשים ב-1937, הקימו הבריטים את ועדת פיל, אשר המלצותיה כללו חלוקת הארץ לשתי מדינות – יהודית וערבית. תוכנית חלוקה ראשונה זו כללה צעדי טרנספר והעברת אוכלוסייה, כדי להבטיח שיהודים יחיו במדינה היהודית וערבים במדינה הערבית. ההמלצות כללו גם שורה של צעדים כלכליים, כולל תשלום של המדינה היהודית למדינה הערבית, מאחר שרוב ההכנסה הערבית עד לאותה נקודה הגיעה מתעסוקה יהודית. ירושלים, ורצועת אדמה שהגיעה עד לים התיכון, היו אמורות להישאר תחת שליטה בריטית בפיקוח בינלאומי.

אולי יעניין אתכם גם

ממלכת ירושלים: 200 שנה של ריבונות נוצרית בלבנט

מהומה במדבר: על מבצע מסך פלזמה לחיסול מבחוח בדובאי

עלייתו ונפילתו של הפטריארך אִירֶנֵאיוֹס: הפרשה שטלטלה את ירושלים

מבצע ״שאגת הארי״: על המתקפה המשותפת שזעזעה את המזרח התיכון

מבצע ״שאגת הארי״, היום ה־12: איראן הגבירה את ירי הטילים

מצבת מישע וסודות הממלכה המואבית האבודה

אבל המנהיגות הערבית דחתה את תוכנית החלוקה של ועדת פיל, בעוד שהנהגת היישוב היהודי, שנוהלה על ידי מה שמכונה ״הוועד הלאומי״, קיבלה אותה כבסיס למשא ומתן. אך כעבור שנה, הכריזה ממשלת בריטניה כי "הקשיים הפוליטיים, המנהליים והכספיים הכרוכים בהצעה להקים מדינות ערביות ויהודיות עצמאיות בתוך ארץ ישראל כה גדולים, עד שפתרון זה לבעיה אינו מעשי."

תוכנית החלוקה

עשר שנים של מהומות בארץ נמשכו, והובילו להחלטה הבריטית בפברואר 1947 לסיים את המנדט. לונדון העבירה את הסוגייה לאו"ם, שהקים ועדת חקירה מיוחדת לענייני ארץ ישראל (UNSCOP). זו המליצה על הקמת שתי מדינות – ערבית ויהודית – בשטח, ועל הפיכת ירושלים למובלעת בינלאומית. האוכלוסייה היהודית, על אף שהייתה חסרת שביעות רצון מגודלו הקטן של השטח שהוקצה למדינתם בניגוד להבטחות חבר הלאומים משנת 1922 (אז עבר ירדן נועד להיכלל בשטחי המדינה היהודית) ומהכוונה לנתק את ירושלים באמצעות בינאום, קיבלה את הפשרה. בניגוד חד לכך, המדינות הערביות והתושבים הערבים בשטח המנדט דחו את המלצות UNSCOP מכול וכול. הוועדה הגישה את המלצתה באוגוסט: תוכנית חלוקה שהותירה את ירושלים תחת שליטה בינלאומית אך עם גבולות שונים מאוד מאלו שהציעה ועדת פיל. המדינה היהודית תכלול את הגליל המזרחי, את רצועת החוף מחיפה עד רחובות, ואת רוב הנגב. המדינה הערבית תכלול את הגליל המרכזי והמערבי, עכו, השטח ההררי של יהודה ושומרון, יפו, ואת חוף הדרום מצפון לאשדוד עד לגבול מצרים, כולל רצועת עזה.

המדינה הערבית המוצעת בתוכנית החלוקה של האו"ם כללה 43 אחוזים ארץ ישראל, לרבות כל השטח ההררי (למעט ירושלים), בתוספת שליש מקו החוף. למדינה הערבית הייתה שליטה על כל האקוויפרים העיקריים שסיפקו מים לכל ארץ ישראל. ואף שהמדינה היהודית היוותה 56% משטח היבשה, רובו במדבר הנגב הצחיח, שבאותה תקופה לא היה מתאים לפיתוח עירוני או לחקלאות. המדינה היהודית קיבלה גישה בלעדית לכנרת, שהייתה חיונית לאספקת המים שלה. אף שהתוכנית עשתה כמיטב יכולתה להפריד בין האוכלוסיות היהודיות והערביות, עמד להיווצר מיעוט ערבי גדול במדינה היהודית (45%), ומיעוט יהודי זניח (אחוז אחד בלבד) במדינה הערבית. התוכנית קבעה כי המיעוטים היהודים והערבים יהפכו לאזרחים מלאים במדינות שבהן יחיו.

המנהיגות הערבית דחתה את המלצות הוועדה, וקבעה כי "הגיעה למסקנה מסקירה של ההיסטוריה של ארץ ישראל שלתביעות הציוניות על הארץ אין בסיס חוקי או מוסרי". היישוב היהודי מתח ביקורת על גבולות ההצעה אך הסכים לקבל את התוכנית אם "תאפשר את הקמתה מחדש המיידית של המדינה היהודית עם שליטה ריבונית על העלייה".

אך המנהיגים הערבים לא הסתפקו רק בדחיית תוכנית החלוקה. עיתון מצרי ציטט את עזאם פאשה, מזכ״ל הליגה הערבית, כאומר: "אני מקווה שהיהודים לא יכריחו אותנו למלחמה זו מכיוון שזו תהיה מלחמת חיסול, וזה יהיה טבח מסוכן שההיסטוריה תתעד באופן דומה לטבח המונגולי או למלחמות הצלבנים." ג'מאל חוסייני, חבר בהנהגה הערבית, הבטיח שאם הצעת האו"ם תתקבל, "הדם יזרום כמו נהרות במזרח התיכון." וראש ממשלת עיראק, נורי אל-סעיד, הבהיר כי אם תוקם מדינה יהודית, "אנו ננפץ את המדינה עם הרובים שלנו ונמחה כל מקום שבו יחפשו היהודים מחסה." לאחר מכן הוא הרחיק לכת והכריז כי "יש לנקוט צעדים חמורים נגד כל היהודים בארצות ערב."

האיומים על יהודים בארצות ערב נמשכו כאשר ב-24 בנובמבר, חמישה ימים בלבד לפני הצבעת האו"ם על ההצעה, אמר נציג מצרים לאו"ם בפני העצרת הכללית כי "חייהם של מיליון יהודים במדינות מוסלמיות יהיו בסכנה עקב הקמת מדינה יהודית."

למרות האיומים, העצרת הכללית של האו"ם ערכה הצבעה על תוכנית החלוקה וב-29 בנובמבר 1947 התקבלה החלטה 181 ברוב של 33 קולות בעד מול 13 נגד, ו-10 נמנעים.

• 33 מדינות תמכו: ארצות הברית, אוסטרליה, אורוגוואי, אקוודור, איסלנד, אוקראינה, ברית המועצות, בלגיה, בוליביה, ברזיל, בלארוס, גואטמלה, דרום אפריקה, דנמרק, הרפובליקה הדומיניקנית, האיטי, הולנד, ונצואלה, ליבריה, לוקסמבורג, ניו זילנד, ניקרגואה, נורווגיה, פנמה, פרגוואי, פרו, הפיליפינים, פולין, צרפת, צ'כוסלובקיה, קוסטה ריקה, קנדה ושוודיה.
• 13 מדינות הצביעו נגד: איראן, אפגניסטן, הודו, יוון, לבנון, מצרים, סוריה, עיראק, ערב הסעודית, פקיסטן, קובה, טורקיה ותימן.
• 10 מדינות נמנעו: ארגנטינה, אתיופיה, הממלכה המאוחדת (בריטניה), הונדורס, יוגוסלביה, מקסיקו, סין, צ'ילה, אל סלוודור וקולומביה.
• מדינה אחת נעדרה: תאילנד.

התקופה שלאחר החלטה 181

כך, חאג' אמין אל-חוסייני, המופתי של ירושלים, אמר לעיתון "אל-סריח" כי הערבים "ימשיכו להילחם עד להשמדת הציונים." ומנחם בגין הצהיר שהערבים יתקפו בוודאות וכי "זו תהיה מלחמה על קיומנו ועל עתידנו."

ואכן הדחייה הערבית של תוכנית החלוקה לא הסתכמה במעשה פוליטי. ערביי ארץ ישראל פתחו במסע טרור רחב היקף נגד שכניהם היהודים. לאחר מכן, פלשו לישראל חמישה צבאות ערביים, צבאות מצרים, עבר הירדן, סוריה, לבנון ועיראק, במטרה להשמיד אותה מיד עם הכרזת העצמאות ב-14 במאי 1948. היישוב היהודי הגן על עצמו מפני הכוונות הערביות המוצהרות "לזרוק את היהודים לים," אך במחיר כבד של 1% מסך האוכלוסייה ובנזק רב למדינה החדשה.

גם האוכלוסייה הערבית בשטח המנדט סבלה כתוצאה מסירובה לקבל את תוכנית החלוקה. רבים נענו לקריאות מנהיגיהם לברוח, ואחרים עזבו לאחר שנלכדו בקרבות. המספר הרב של אלה שנותרו בישראל הפכו לאזרחים מלאים, בעלי זכויות שוות. אף על פי כן, נוצרה בעיית הפליטים הפלסטינים. בעיה שהונצחה באופן מלאכותי על ידי ההנהגה הערבית והפלסטינית עד ימינו, בעוד שבעיית הפליטים היהודים המקבילה נפתרה על ידי מדינת ישראל הצעירה.

המנדט הבריטי הסתיים ב-14 במאי 1948. מוקדם יותר באותו יום, מועצת העם, בהנהגת דוד בן גוריון, הכריזה על מדינה יהודית, בהתבסס על תוצאות הצבעת האו"ם מ-29 בנובמבר 1947 לחלוקת ארץ ישראל. למחרת היום החלו מצרים, ירדן, סוריה, עיראק ולבנון בהתקפה כוללת להשמדת המדינה היהודית. כתוצאה מאותה מלחמה, שהסתיימה בשלבים במהלך המחצית הראשונה של 1949, המדינה היהודית שלטה ב-78% מארץ ישראל, לעומת 56% שהוקצו לה על פי הצעת האו"ם. ירדן השתלטה על השטח ההררי של יהודה ושומרון, מצרים השתלטה על רצועת עזה, וירושלים חולקה כאשר ירושלים המערבית שייכת לישראל וירושלים המזרחית שייכת לירדן. בנוסף, רוב הערבים – כ-720,000 איש – ברחו מהאזורים היהודיים, והותירו מיעוט ערבי קטן בהרבה, כ-20%, שהוצע להם אזרחות מלאה בישראל. במזרח ירושלים וביהודה ושומרון – שנשלטו על ידי ירדן – לא נותרו יהודים. כך גם ברצועת עזה שנשלטה על ידי מצרים. יתר על כן, יותר מ-300,000 יהודים שהותקפו בארצות ערב במהלך המלחמה, עשו דרכם לישראל וסייעו באכלוס המדינה היהודית הצעירה.

אך אם בסוף המלחמה, מצרים שלטה ברצועת עזה וירדן סיפחה את יהודה ושומרון, אף אחת מהן לא ראתה לנכון להקים מדינה פלסטינית בשטח שהיו אמורות לשלוט בו במשך 19 שנה. אף שהחלטה 181 ביטאה את רצון הקהילה הבינלאומית להקמת מדינה יהודית, ישראל עדיין נדרשה לעמוד בכל דרישות החברות באו"ם כדי להתקבל לארגון. לאחר אישור מועצת הביטחון, ישראל תפסה את מקומה כחברה ה-59 באו"ם ב-11 במאי 1949.

הערבים המשיכו במאמציהם להשמיד את המדינה היהודית, כולל במלחמת ששת הימים ב-1967, במהלכה ביקשו שבע מדינות ערב – מצרים, ירדן, סוריה, עיראק, ערב הסעודית, כוויית ואלג'יריה – "לשחרר את פלסטין". במהלך מלחמה זו, ישראל השיגה שליטה על יהודה ושומרון מירדן, סיני ורצועת עזה ממצרים וכבשה את רמת הגולן מסוריה. חשוב מכך, ירושלים היתה מאוחדת כולה תחת שלטון יהודי. ישראל העלתה הצעות רבות להחלפת שטחים תמורת שלום על בסיס הנחת היסוד של תוכנית החלוקה המקורית של האו"ם מ-1947, הקוראת לשתי מדינות – אחת ערבית ואחת יהודית, אך רק שתי מדינות ערביות קיבלו זאת. ב-1979 העניקה מצרים הכרה רשמית למדינה היהודית וישראל נסוגה מחצי האי סיני בתמורה לשלום, וב-1994 העניקה ירדן הכרה רשמית למדינה היהודית וישראל הכירה בתפקידה המיוחד של ירדן במקומות הקדושים המוסלמיים בירושלים והסכימה לספק לירדן את כל צורכי המים שלה בתמורה להסכם שלום.

רגעי ההצבעה באו"ם על תוכנית החלוקה עם ההצבעה המלאה באו"ם על חלוקת ארץ ישראל:

החלטה 181 של האו"ם הייתה אירוע מכונן שעיצב את פני המזרח התיכון והשפיע על המציאות המדינית שלנו עד היום. אי אפשר להתעלם מהשפעתן של אותן 243 שניות גורליות על הקמת מדינת ישראל ועל מורכבות הסכסוך. הכרעת כ"ט בנובמבר הציבה את יסודות המדינה, אך גם יצרה את הפער העמוק בין חזון לפשרה לבין סירוב ועימות. יותר מ-80 שנות סכסוך הוכיחו כי פלסטין לא "תהיה חופשית" מיהודים. כ-10 מיליון יהודים חיים כעת במדינה היהודית החזקה, המשגשגת. ברגע שהערבים ותומכיהם ברחבי העולם יבינו את ההיסטוריה ויגיעו למסקנה זו, ניתן יהיה לעשות מאמצים לשיפור החירויות ואיכות החיים של כל תושבי האזור.