תאמל״ק לי
"הקיסר היה נמוך קומה, תווי פניו היו מכוערים, למעט עיניו שהיו יפות מאוד, והבעתן – כשלא היה שרוי בכעס – ניחנה במשיכה וברכות אין קץ… • הוא ניחן בנימוסים מצוינים והיה אדיב מאוד כלפי נשים; הוא היה בעל השכלה ספרותית רחבה ובינה מהירה ופתוחה, נטה להתבדחות ולעליזות, ואהב אמנות; הוא שלט בשפה ובספרות הצרפתית בשלמות; הלצותיו מעולם לא היו בטעם רע, וקשה לדמיין דבר אלגנטי יותר מהמילים הקצרות והחסודות שבהן פנה לסובבים אותו ברגעים של קורת רוח".
כך תואר הקיסר פאבל פטרוביץ', על ידי הנסיכה דריה ליבן, בדומה לעדויות רבות אחרות של אנשים שהכירו אותו, אך זה לא עולה בקנה אחד עם הדימוי המוכר של עריץ חסר בינה, היסטרי ואכזרי. על כל פנים, כך כתב עשר שנים לאחר מותו של פאבל אחד מבני דורו המעמיקים והבלתי משוחדים ביותר, הסופר ניקולאי מיכאילוביץ' קרמזין: "…הרוסים הביטו במונרך זה כבמטאור מאיים, סופרים את הדקות וממתינים בקוצר רוח לאחרונה שבהן… היא הגיעה, והבשורה על כך במדינה כולה הייתה בשורת גאולה: בבתים וברחובות אנשים בכו מרוב שמחה, מחבקים זה את זה כמו ביום תחיית המתים".
ניתן היה להביא עדויות רבות נוספות, סותרות לא פחות. כמובן, דמויות היסטוריות זוכות לעיתים רחוקות להערצה פה אחד או לגינוי ללא סייג. הערכותיהם של בני דורם והדורות הבאים תלויות במידה רבה מדי בהטיותיהם, בטעמם ובאמונותיהם הפוליטיות. אך המקרה של פאבל שונה: כאילו נשזר מסתירות, הוא אינו מתאים בקלות לתבניות אידיאולוגיות או פסיכולוגיות, ומתברר כדמות מורכבת יותר מכל תווית. כנראה שדווקא בשל כך עוררו חייו עניין כה עמוק אצל פושקין ולב טולסטוי, קליוצ'בסקי וחודסביץ'.
פרי של אי-אהבה
פאבל נולד ב-20 בספטמבר 1754 למשפחת…, אף שקשה מאוד לכנות את הזוג סופיה פרדריקה אוגוסטה מאנהלט-צרבסט וקארל פטר אולריך מהולשטיין, שהפכו ברוסיה ליקטרינה אלכסייבנה ופיוטר פיודורוביץ', בשם "משפחה". בני הזוג התייחסו זה לזה בעוינות כה רבה והיה להם רצון כה מועט להפגין נאמנות הדדית, עד שהיסטוריונים עדיין מתווכחים מי היה אביו האמיתי של פאבל – הנסיך הגדול פיוטר או רב-החובל סרגיי סאלטיקוב, הראשון בשרשרת ארוכה של המועדפים על יקטרינה. מכל מקום, הקיסרית דאז יליזבטה פטרובנה המתינה זמן רב כל כך להולדת יורש, עד שהותירה את כל הספקות לעצמה.
מיד לאחר לידתו נלקח התינוק בגסות מאמו: הקיסרית לא התכוונה להסתכן בהפקדת חינוכו של מונרך רוסיה לעתיד בידי כלתה הבלתי אהובה. ליקטרינה הורשה רק לעיתים רחוקות לראות את בנה – בכל פעם בנוכחות הקיסרית. אגב, גם מאוחר יותר, כשאמו קיבלה את ההזדמנות לעסוק בחינוכו, היא לא הפכה קרובה אליו יותר.
כשהוא משולל לא רק מחום הוריו אלא גם קשר עם בני גילו, אך נתון להשגחת יתר מצד מבוגרים, הילד גדל כעצבני ופחדן מאוד. תוך שהוא מפגין יכולות למידה בלתי מבוטלות ומוח חי ותוסס, הוא היה לעיתים רגיש עד דמעות, ולעיתים גחמני ועקשן. מתוך רשימותיו של מורו האהוב, סמיון פורושין, ידועה היטב חוסר סבלנותו של פאבל: הוא פחד כל הזמן לאחר לאנשהו, מיהר ובשל כך הפך לעצבני עוד יותר, בלע אוכל בלי ללעוס והביט כל הזמן בשעון. למעשה, סדר היום של הנסיך אכן היה קשוח כמו בקסרקטין צבטי: השכמה בשש ולימודים עד הערב עם הפסקות קצרות לארוחת צהריים ומנוחה. לאחר מכן – בילויים בחצר המלוכה שכלל לא התאימו לילדים (נשפי מסכות, נשפים או הצגות תיאטרון) ושינה.
בינתיים, על קו התפר שבין שנות ה-50 וה-60 של המאה ה-18, האווירה בחצר המלוכה בסנט פטרסבורג הלכה והתקדרה: בריאותה של יליזבטה פטרובנה, שהתערערה בשל הבילויים הסוערים, הידרדרה במהירות, ועלתה שאלת היורש. נדמה היה שהיורש ברור: האם לא לשם כך הזמינה הקיסרית מגרמניה את אחיינה, פיוטר פיודורוביץ', כדי להעביר לו את מושכות השלטון?
אולם, עד לאותו זמן היא הכירה בפיוטר כבלתי מסוגל לנהל מדינה עצומה, ויתרה מכך, כמי שספוג ברוח של הערצה לפרוסיה השנואה עליה, איתה ניהלה רוסיה מלחמה קשה. כך נולד הפרויקט להעלאת פאבל הקטן לכס המלוכה תחת יקטרינה כעוצרת. עם זאת, התכנית מעולם לא יצאה לפועל. ב-25 בדצמבר 1761 עבר השלטון לידיו של הקיסר פיוטר השלישי.
במהלך 186 ימי מלכותו הוא הספיק לעשות רבות. לכרות שלום חסר כבוד עם פרוסיה תוך ויתור על כל מה שנכבש, ולבטל את מנגנון המשטרה החשאית, "הלשכה החשאית", שהטיל אימה על כל תושבי האימפריה במשך עשורים. הוא הפגין בפני המדינה זלזול מוחלט במסורותיה (בראש ובראשונה – באורתודוקסיה הנוצרית) ושחרר את האצולה משירות חובה.
הפכפך ופתִי, חם מזג ועקשן, חסר כל טאקט דיפלומטי וחוש פוליטי, בתכונות אלו הוא הקדים באופן מפתיע את אופיו של פאבל.
לבסוף, ב-28 ביוני 1762, קשר שבראשו עמדו יקטרינה והאחים אורלוב שם קץ לתקופת שלטונו הקצרה של פיוטר השלישי. כפי שהעיר בדייקנות מלך פרוסיה האהוב עליו, פרידריך הגדול: "הוא הניח לעצמו להיות מודח מהכס כמו ילד שנשלח לישון". ב-6 ביולי קראה הקיסרית בלב הולם את הידיעה המיוחלת: בעלה אינו בין החיים. פיוטר נחנק על ידי קציני המשמר השיכורים ששמרו עליו, בראשות פיודור בריאטינסקי ואלכסיי אורלוב.
הוא נקבר בחשאי, ולא באחוזת הקבר הקיסרית בקתדרלת פטרופבלובסקיה, אלא בלאוורת אלכסנדר נבסקי. באופן רשמי זה הוצדק בכך שפיוטר מעולם לא הוכתר לקיסר רוסיה. כעבור 34 שנים, לאחר שהפך לקיסר, פאבל יזעזע את כולם בפקודה להוציא את שרידי אביו שהתפוררו מהקבר, להכתירם ולקבור אותם בטקס ממלכתי יחד עם שרידי אמו. כך הוא ינסה להשיב את הצדק שנרמס.
חינוכו של הנסיך
סדר הירושה באימפריה הרוסית הסתבך מאוד עוד בימי הצאר פיוטר הראשון, שלפי הצו שלו על המונרך המולך למנות את היורש. ברור היה שלגיטימיות שהותה של יקטרינה על הכס הייתה מוטלת בספק רב. רבים ראו בה לא שליטה אבסולוטית, אלא רק עוצרת עבור בנה הקטין, החולקת את השלטון עם נציגי האליטה והאצולה. אחד התומכים הנלהבים בהגבלת האבסולוטיזם בדרך זו היה ראש המועצה לענייני חוץ המשפיע ומחנכו של היורש, הרוזן ניקיטה איוואנוביץ' פאנין, שמילא תפקיד מכריע בעיצוב דעותיו הפוליטיות של פאבל עד הגיעו לבגרות.
ברם יקטרינה לא התכוונה לוותר על כוחה לא בשנת 1762 ולא מאוחר יותר, כשפאבל התבגר. התוצאה הייתה שהבן הפך ליריב, שתלו בו תקוות כל מי שלא היו מרוצים ממנה. היה צורך לעקוב אחריו מקרוב, תוך מניעה ודיכוי של כל ניסיונותיו להשיג עצמאות. את האנרגיה הטבעית שלו היה צריך לנתב לאפיק בטוח, ולאפשר לו "לשחק בחיילים" ולהרהר במבנה המדינה המיטבי. לא היה מזיק גם להעסיק את לבו.
בשנת 1772 משכנעת הקיסרית את הנסיך הגדול לדחות את חגיגות הגעתו לבגרות עד לחתונה. הכלה כבר נמצאה: זוהי הנסיכה וילהלמינה מהסה-דרמשטאדט בת ה-17, שהוטבלה לנצרות ואימצה את השם נטליה אלכסייבנה. פאבל, הנוטה להתאהב בקלות, היה משוגע עליה. בספטמבר 1773 נחגגו הנישואין בטקס רב רושם, ובמקביל הורחק הרוזן פאנין מיורש העצר עם כיבודים ומענקים רבים. דבר נוסף לא קרה: היורש, כבעבר, נותר מודר כמעט לחלוטין מהשתתפות בענייני המדינה. בינתיים, הוא בער ברצון להוכיח את יכולתו להיות שליט ראוי.
בחיבור שכתב ב-1774 בשם "דיון על המדינה בכלל, לגבי מספר הכוחות הנדרשים להגנתה ובנוגע להגנת כלל גבולותיה", מציע פאבל לוותר על כיבוש שטחים חדשים, לבצע רפורמה בצבא על בסיס תקנות ברורות ומשמעת קשוחה ולכונן "שלום ארוך שיעניק לנו שלווה מושלמת". אצל הקיסרית, שבדיוק באותו זמן גמלה בליבה התוכנית הגרנדיוזית לכיבוש העיר קונסטנטינופול, דברים כאלו יכלו לעורר במקרה הטוב רק חיוך סלחני…
בזיכרונותיו של פונביזין, שנטל חלק במרד הדקבריסטים, מובא סיפור משפחתי על קשר שהתגבש באותה עת סביב פאבל. הקושרים רצו כביכול להעלותו לכס המלוכה ובמקביל לפרסם "חוקה" שתגביל את האבסולוטיזם. פונביזין מונה ביניהם את הרוזן פאנין, את מזכירו, המחזאי המפורסם דניס פונביזין, את אחיו של פאנין פיוטר, את בן דודו הנסיך נ.ו. רפנין, וכן את אשתו הצעירה של פאבל, שהייתה ידועה בעצמאותה ובעקשנותה.ההודות למלשין נודע ליקטרינה על המזימה ופאבל, שלא עמד בתוכחותיה, הודה בכל וזכה למחילתה.
סיפור זה אינו נראה אמין במיוחד, אך הוא ללא ספק משקף את האווירה ששררה באותן שנים סביב הנסיך הגדול, את התקוות המעורפלות ואת הפחדים שחוו הוא עצמו וקרוביו. המצב הפך קשה עוד יותר לאחר מותה של הנסיכה הגדולה נטליה במהלך לידתה הראשונה (נפוצו שמועות שהורעלה). פאבל היה מיואש.
בתואנה של ניחום בנה, הציגה לו יקטרינה את התכתבויות האהבה של אשתו המנוחה עם הרוזן אנדריי רזומובסקי. לא קשה לדמיין מה עבר אז על הנסיך הגדול. אולם האימפריה נזקקה להמשכיות השושלת, וכלה, כרגיל, נמצאה בגרמניה העשירה בבני מלוכה.
"משפחה פרטית"?
סופיה דורותיאה אוגוסטה מווירטמברג, שהפכה למריה פיודורובנה, הייתה הניגוד המוחלט לקודמתה. רכה, כנועה ורגועה, היא אהבה את פאבל מיד ובכל ליבה. ב"הוראות" שכתב במיוחד עבור אשתו לעתיד, הזהיר הנסיך הגדול בכנות: "יהיה עליה להצטייד בראש ובראשונה בסבלנות ובנועם הליכות, כדי לשאת את חום מזגי ואת מצב רוחי המשתנה, וכן את חוסר סבלנותי".
משימה זו מילאה מריה פיודורובנה בהצלחה במשך שנים רבות, ומאוחר יותר אף מצאה במלאכה כה קשה בת ברית מפתיעה וזרה. בת הלוויה יקטרינה נלידובה לא הצטיינה ביופי או בבינה יוצאת דופן, אולם היא הייתה זו שהחלה למלא עבור פאבל תפקיד של מעין "פסיכותרפיסטית": בחברתה קיבל היורש, ואחר כך הקיסר, ככל הנראה את מה שאיפשר לו להתמודד עם הפוביות והתקפי הזעם שפקדו אותו.
רוב אלו שצפו בקשר בלתי רגיל זה ראו בו, כמובן, בגידה שבקושי יכלה לזעזע את החברה בחצר המלוכה של ימי יקטרינה שכבר ראתה הכל. אולם יחסיהם של פאבל ונלידובה, ככל הנראה, היו אפלטוניים. מריה ונלידובה הצטיירו בתודעתו כשני צדדים שונים של המהות הנשית, שמשום מה לא נגזר עליהן להתאחד באדם אחד. עם זאת, מריה פיודורובנה כלל לא התלהבה מיחסי בעלה עם נלידובה, אך לאחר שהשלימה עם קיומה של היריבה, הצליחה בסופו של דבר אף למצוא איתה שפה משותפת.
חצר הנסיך הגדול ה"קטנה" התמקמה תחילה באחוזת פאבלובסק, מתנה שנתנה יקטרינה לבנה. האווירה כאן נראתה רוויה בשלום ושלווה. "מעולם לא אירחה משפחה פרטית אורחים בצורה כה טבעית, חביבה ופשוטה: בארוחות, בנשפים, בהצגות, בחגיגות – על הכל שרתה חותמת של הגינות ואצילות…" – התלהב שגריר צרפת, הרוזן סגיר, בעת שביקר בפאבלובסק.
הבעיה הייתה שפאבל לא היה מרוצה דווקא מתפקיד ראש ה"משפחה הפרטית" שנכפה עליו על ידי אמו. העובדה שהוא עצמו אינו משתלב כלל ב"תסריט השלטון" שיצרה יקטרינה הייתה צריכה להתברר לפאבל סופית לאחר הולדת בנו. הקיסרית הבהירה חד-משמעית שהיא קושרת לבכור תוכניות מרחיקות לכת, שבהן להוריו פשוט לא נותר מקום.
הילד, שנקרא אלכסנדר על שם שני מצביאים גדולים – נבסקי ומוקדון – נלקח מיד מזוג הנסיכים הגדולים. כך קרה גם עם הבן השני, שזכה לשם הסמלי עוד יותר של מייסד רומא השנייה, קונסטנטין. "הפרויקט היווני" של הקיסרית וגריגורי פוטיומקין כלל הקמת אימפריה ביזנטית חדשה תחת שרביטו של קונסטנטין, שתהיה קשורה ב"קשרי ידידות אחים" לאימפריה ה"צפונית" של אלכסנדר.
אך מה לעשות עם פאבל? לאחר שעמד במשימת "ספק היורשים", התברר כי הוא כבר מילא את תפקידו במחזה שבוים על ידי יקטרינה. אמת, מריה פיודורובנה לא התכוונה לעצור שם. "באמת, גבירתי, את אמנית בהבאת ילדים לעולם", אמרה לה הקיסרית ברגש מעורב, כשהיא מוכה תדהמה מפוריותה של כלתה (בסך הכל נולדו לפאבל ומריה עשרה ילדים). גם בעניין זה התברר הבן רק כשני…
"פאבל המסכן"
אין פלא שעבור פאבל היה זה חיוני ליצור "תסריט" משלו, אלטרנטיבי להתרחשות הארועים, ולבסס את עצמו כחוליה הכרחית בשרשרת השליטים החושפים את משמעות השלטון באימפריה הרוסית. השאיפה להתממש בתפקיד זה הופכת עבורו בהדרגה למעין רעיון כפייתי.
אל מול הרציונליזם השקוף של תקופת הנאורות אצל יקטרינה, שהורתה להתייחס לכל דבר באירוניה ובספקנות, העמיד פאבל הבנה אחרת, בארוקית, של המציאות. זו הצטיירה בפניו כמורכבת, מלאה במשמעויות מסתוריות ובאותות מבשרים. המציאות הייתה "ספר" שיש לקרוא נכון ולכתוב מחדש בעצמו בו זמנית.
בעולם שבו נשלל מפאבל כל מה שמגיע לו בזכות, הוא חיפש ומצא בהתמדה סימנים להיותו נבחר. במהלך מסעותיו ב-1781–1782, כשנשלח על ידי אמו תחת השם "הרוזן הצפוני" כמעין פיצוי על כל מה שנלקח ממנו, טיפח הנסיך הגדול בשקידה את דמות "הנסיך המנודה" שגורלו גזר עליו קיום על הגבול שבין העולם הגלוי לעולם אחר.
בווינה, לפי השמועות, בוטלה בדחיפות הצגת "המלט" שבה אמור היה לנכוח. בצרפת, לשאלת לואי ה-16 על האנשים הנאמנים לו, הצהיר פאבל: "אה, הייתי מצטער מאוד אילו היה בפמלייתי אפילו פודל הנאמן לי, כי אמי הייתה מצווה להטביעו מיד לאחר עזיבתי את פריז". לבסוף, בבריסל סיפר יורש העצר בסלון חברתי סיפור שבו השתקפו "חיפושיו העצמיים" המיסטיים.
פעם במהלך טיול לילה בסנט פטרבורג עם הנסיך קורקין, סיפר פאבל לנוכחים: "פתאום בעומק של אחת הכניסות ראיתי דמות אדם גבוה למדי, רזה, בגלימה ספרדית שכיסתה חלק מפניו ובכובע צבאי משוך על עיניו… כשחלפנו על פניו, הוא יצא מהעומק והלך בשקט משמאלי… בהתחלה הופתעתי מאוד; אחר כך הרגשתי שצדי השמאלי קופא, כאילו הזר עשוי מקרח…" כמובן, זו הייתה רוח רפאים שקורקין לא ראה. "פאבל! פאבל המסכן! יורש עצר מסכן!" – אמר בקול "עמום ועצוב". "…קבל את עצתי: אל תיקשר בלבך לשום דבר ארצי, אינך אלא אורח קצר בעולם זה, בקרוב תעזוב אותו. אם ברצונך במוות שקט, חיה ביושר ובצדק, לפי המצפון; זכור כי ייסורי מצפון הם העונש הנורא ביותר לנשמות גדולות".
לפני הפרידה גילתה רוח הרפאים את זהותה: לא היה זה אביו, אלא סבא רבא של פאבל – פיוטר הגדול. הוא נעלם בדיוק באותו מקום שבו יקטרינה הציבה מעט מאוחר יותר את פסל פיוטר שיזמה: "פרש הנחושת". "ואני – פוחד; פוחד לחיות בפחד: עד עכשיו הסצנה הזו עומדת מול עיניי, ולפעמים נדמה לי שאני עדיין עומד שם, בכיכר מול הסנאט", סיכם יורש העצר את סיפורו.
לא ידוע אם פאבל הכיר את "המלט" (המחזה לא הוצג אז ברוסיה), אך הפואטיקה של הדמות שוחזרה על ידו באומנות. יש לציין, כי על האירופאים המנוסים הותיר הנסיך הגדול רושם של אדם שקול לחלוטין, מעודן, איש העולם הגדול, פיקח ומשכיל.
המתבודד מגטצ'ינה
לרוסיה הוא חזר כנראה כפי שחוזרים מהצגה חגיגית שבה זכיתם במפתיע בתפקיד הראשי ובתשואות סוערות, אל סביבה ביתית מוכרת ומאוסה. חמש עשרה השנים הבאות עברו בהמתנה קודרת בגטצ'ינה, שעברה לידיו ב-1783 לאחר מותו של גריגורי אורלוב.
פאבל השתדל כמיטב יכולתו להיות בן צייתן ולפעול לפי הכללים שהציבה אמו. רוסיה ניהלה מלחמה קשה נגד האימפריה העות'מאנית, והוא השתוקק לצאת לקרב אפילו כמתנדב פשוט. אך כל מה שהותר לו היה להשתתף בסיור לא מזיק במלחמה המנומנמת נגד השוודים. יקטרינה, בהזמנת פוטיומקין, ערכה מסע חגיגי ב"רוסיה החדשה" (נובורוסיה) שאך זה סופחה לאימפריה, אך השתתפות יורש העצר בו לא נשקלה.
ובאותו זמן באירופה, בצרפת שהעריץ כל כך, התחוללה מהפכה והמלך הוצא להורג, בעוד הוא ניסה להסדיר בגטצ'ינה את עולמו הקטן. צדק, סדר, משמעת – ככל שהבחין פחות בתכונות אלו בעולם החיצון, כך ניסה ביתר שאת להפוך אותן לבסיס עולמו. גדודי גטצ'ינה אותם פאבל טיפח, לבושים במדים בדגם פרוסי שלא היו מוכרים לרוסים ובילו את זמנם במגרשי המצעדים בליטוש אינסופי של מיומנות סדר צבאית, הפכו למושא קבוע לאירוניה בחצר יקטרינה. למעשה, הלעג לכל מה שקשור בפאבל היה כמעט חלק מהטקס של חצר המלוכה.
מטרתה של יקטרינה הייתה, כנראה, לשלול מיורש העצר את ההילה המקודשת שבה היה מוקף יורש הכס הרוסי למרות הכל. מצד שני, סלידתה של הקיסרית מהמוזרויות שבהן נודע פאבל, ומהעדר ה"פוליטיות" שלו שהלך וגבר בבדידותו שנה אחר שנה, הייתה כנה לחלוטין. גם האם וגם הבן נותרו עד הסוף שבויים בתפקידים שנטלו על עצמם. בתנאים כאלה, לתוכניתה של יקטרינה להעביר את הכס לנכד אלכסנדר היו את כל הסיכויים להפוך למעשים ממשיים. לפי דיווחים של כמה כותבי זיכרונות, צווים מתאימים הוכנו ואף נחתמו על ידי הקיסרית עצמה, אך דבר מה מנע ממנה לפרסמם.
נסיך על הכס
בלילה שלפני מות אמו, חלם יורש העצר שוב ושוב את אותו חלום: כוח בלתי נראה אוחז בו ומעלה אותו לשמיים. עלייתו לכס המלכות של הקיסר החדש פאבל הראשון התרחשה ב-7 בנובמבר 1796, ביום הזיכרון למלאך מיכאיל. עבור פאבל משמעות הדבר הייתה שהמצביא השמימי פרש את חסותו על מלכותו. בניית ארמון מיכאילובסקי במקום שצוין, לפי המסורת, על ידי המלאך עצמו, התנהלה בקצב קדחני לאורך כל המלכות הקצרה. האדריכל וינצ'נצו ברנה הקים (לפי סקיצות של פאבל עצמו) מבצר אמיתי.
הקיסר מיהר. בראשו הצטברו מספר כה רב של רעיונות שהם לא הספיקו להסתדר. שקר, חורבן, ריקבון ושחיתות, על כל אלה עליו לשים קץ. כיצד? יצירת סדר מתוך הכאוס יכולה להיעשות רק על ידי הקפדה מחמירה ובלתי מתפשרת של כל אדם על התפקיד שהוקצה לו במחזה הטקסי הגרנדיוזי, שבו תפקיד המחבר הוקצה לבורא, ותפקיד המנצח היחיד, לו, לפאבל. כל תנועה לא נכונה או מיותרת היא כצליל מזויף ההורס את המשמעות המקודשת של המכלול.
האידיאל של פאבל לא הצטמצם למשמעת צבאית יבשה. מצעדי הסדר היומיים, שנוהלו על ידו אישית בכל מזג אוויר, היו רק ביטוי חלקי לניסיון שנידון מראש לכישלון להסדיר את חיי המדינה כפי שמסדירים מנגנון לפעולה רציפה. פאבל התעורר בחמש בבוקר, ובשבע כבר יכול היה לבקר בכל "משרד ממשלתי". כתוצאה מכך, בכל המשרדים בסנט פטרבורג העבודה החלה שלוש-ארבע שעות מוקדם מהרגיל. דבר שלא נשמע כמותו: סנאטורים ישבו ליד השולחנות משמונה בבוקר! מאות תיקים לא פתורים, שרבים מהם המתינו לתורם עשרות שנים, קיבלו לפתע תנופה.
בתחום השירות הצבאי השינויים היו דרסטיים עוד יותר. "אורח החיים שלנו, הקצינים, השתנה לחלוטין", נזכר אחד מאנשי המשמר המבריקים מימי יקטרינה. "תחת הקיסרית חשבנו רק על נסיעה לתיאטראות, לחברה, הלכנו במעילים אזרחיים ועכשיו מהבוקר עד הערב ישבנו בחצר הגדוד ולימדו אותנו כמו טירונים".
אך כל זה נתפס על ידי האליטה כהפרה בוטה של "כללי המשחק"! "להפוך קציני משמר מאנשי חצר לחיילי שדה, להכניס משמעת קשוחה, במילה אחת, להפוך הכל על פיו, פירושו היה לבוז לדעת הקהל ולהפר פתאום את כל הסדר הקיים", טוען כותב זיכרונות אחר. פאבל לא תבע לשווא את עטרת התהילה של סבא רבא הגדול שלו. מדיניותו חזרה במובנים רבים על "הגיוס הכללי" מימי פיוטר הראשון, ובבסיסה עמד אותו מושג של "טובת הכלל". בדיוק כמו פיוטר, הוא שאף לעשות ולבקר הכל בעצמו.
אולם בסוף המאה ה-18 האצולה הייתה הרבה יותר עצמאית, וליורש הייתה הרבה פחות כריזמה ובינה בהשוואה לאבי השושלת.
ולמרות שהמיזם שלו התברר כמעין אוטופיה, הוא לא היה חסר גדלות מסוימת או עקביות. כוונותיו של פאבל זכו בתחילה להרבה יותר אהדה מכפי שנדמה. העם התייחס אליו כאל סוג של "מושיע". ולא היה מדובר רק בהטבות סמליות (כמו הזכות שניתנה לצמיתים להישבע אמונים ולהתלונן על בעלי האחוזות) או בניסיונות המפוקפקים להסדיר את יחסי האיכרים ובעלי האחוזות מנקודת מבט של "צדק" (מה שהתבטא בחוק המפורסם על עבודת כפייה של שלושה ימים).
העם הפשוט קלט מהר שמדיניותו של פאבל הייתה במהותה שוויונית כלפי כולם, אך ה"אדונים", כיוון שבלטו לעין, סבלו ממנה במידה הרבה ביותר. אחד מנציגי "האצולה הנאורה" נזכר שפעם, כשהסתתר (ליתר ביטחון) מאחורי גדר מפני פאבל שחלף במקום, שמע חייל שעמד בקרבת מקום אומר: "הנה הפוגצ'וב שלנו עובר!" – "פניתי אליו ושאלתי: 'איך אתה מעז לדבר כך על הריבון שלך?' הוא הביט בי ללא כל מבוכה וענה: 'ומה, אדוני, כנראה שגם אתה חושב כך, אם אתה מסתתר מפניו'. לא היה מה לענות".
פאבל מצא את האידיאל של ארגון משמעתי-טקסי במסדרי האבירים של ימי הביניים. אין פלא שהוא הסכים בהתלהבות כזו לקבל את תואר ה"גרוסמייסטר" (המאסטר הגדול) שהוצע לו על ידי אבירי מלטה ממסדר יוחנן הקדוש העתיק, מבלי להירתע אפילו מכך שמדובר במסדר קתולי. להשליט משמעת באצולה הרוסית המופקרת ולהפוך אותה לכת חצי-נזירית, זהו רעיון שלא היה עולה אפילו במוחו הרציונליסטי של פיוטר! אולם זה היה אנכרוניזם כה מובהק, שקצינים עטויים בגלימות אבירים עוררו חיוך אפילו זה אצל זה.
אויב המהפכה, ידיד בונפרטה…
אבירותו של פאבל לא הוגבלה לתחום הטקסי. כשהוא פגוע עמוקות מהמדיניות התוקפנית ה"לא צודקת" של צרפת המהפכנית, ומרגיש נעלב בנוסף מכיבוש מלטה בידי הצרפתים, הוא לא עמד בעקרונות השלום שלו והסתבך איתם במלחמה. אולם אכזבתו הייתה גדולה כשהתברר שבעלי בריתו (האוסטרים והאנגלים) מוכנים ליהנות מפירות הניצחונות של האדמירל אושאקוב והפילדמרשל סובורוב, אך אינם מוכנים להתחשב באינטרסים של רוסיה או אפילו לקיים את ההסכמים שהושגו.
בינתיים, ב-29 באוקטובר 1799, עלה לשלטון בפריז בעקבות הפיכה צבאית הגנרל בונפרטה, שהחל כמעט מיד לחפש דרכים להתפייס עם רוסיה. האימפריה המזרחית נראתה לו כבת ברית טבעית של צרפת במאבק נגד שאר אירופה, ובראש ובראשונה נגד אנגליה. מצידו, פאבל הבין מהר שצרפת המהפכנית מגיעה לקצה, ו"במדינה זו יושכן בקרוב מלך, אם לא בשם, הרי לפחות במהות". נפוליאון והקיסר הרוסי מחליפים איגרות, כשפאבל מבטא מבט מפתיע בפיקחותו ובפרגמטיות שלו על המצב:
"אינני מדבר ואינני מתכוון לדון בזכויות <האדם> או בדרכי הממשל השונות הקיימות במדינותינו. ננסה להחזיר לעולם את השלווה והשקט הנחוצים לו כל כך והתואמים את חוקיה הבלתי משתנים של ההשגחה. אני מוכן להקשיב לך…"
פאבל הראשון
התפנית במדיניות החוץ הייתה חדה בצורה בלתי רגילה – בדיוק ברוחו של פאבל. במוחו של הקיסר כבר משתלטות תוכניות לכינון מעין "איזון אירופי" בכוחות רוסיה וצרפת, שבמסגרתו הוא, פאבל, ימלא את תפקיד הבורר הראשי והבלתי משוחד.
לקראת סוף שנת 1800 הוחרפו היחסים בין רוסיה לבריטניה עד הקצה. כעת האנגלים הם אלו שכובשים את מלטה רבת הסבל. פאבל בתגובה אוסר על כל סחר עם בריטניה ועוצר את כל ספינות הסחר הבריטיות הנמצאות ברוסיה יחד עם צוותיהן. מסנט פטרבורג מגורש השגריר האנגלי לורד וויטוורת', שהצהיר כי השליט הרוסי משוגע, ובינתיים פעל באופן אקטיבי, מבלי לחסוך בכסף, ללכד את האופוזיציה לפאבל בקרב אנשי החברה בעיר הבירה הקיסרית.
השייטת של אדמירל נלסון התכוננה למסע בים הבלטי, והקוזאקים של הדון קיבלו פקודה להכות במקום הפגיע ביותר, כפי שנראה, של האימפריה הבריטית, בהודו. בעימות זה, ההימורים עבור "אלביון הערפילית" היו גבוהים בצורה בלתי רגילה. אין פלא ש"העקבות האנגליים" בקשר שאורגן נגד פאבל ניתנים לזיהוי בקלות. אך בכל זאת, רצח הקיסר בקושי יכול להיחשב ל"מבצע מיוחד" מוצלח של סוכנים בריטים.
"מה עוללתי?"
"ראשו חכם, אך יש בו מעין מכונה קטנה המוחזקת על ידי חוט. אם החוט הזה ייקרע. המכונה תתהפך, וזהו סוף הבינה והשכל", אמר פעם אחד ממחנכיו של פאבל. בשנת 1800 ובתחילת 1801 נדמה היה לאנשים רבים מאוד שהקיפו את הקיסר שהחוט עומד להיקרע, אם לא נקרע כבר.
"בשנה האחרונה התפתחה החשדנות בקיסר לממדים מפלצתיים. מקרים סתמיים ביותר צמחו בעיניו לקשרים ענקיים, הוא הדיח אנשים ושלח אותם לגלות באופן שרירותי. במבצרים לא פסק זרם הקורבנות הרבים, ולעיתים כל אשמתם הסתכמה בשיער ארוך מדי או במעיל קצר מדי…" – נזכרה הנסיכה ליבן.
כן, על אופיו של פאבל ניגנו במומחיות אנשים שונים ולמטרות שונות. כן, הוא היה נוח לסלוח ולעיתים קרובות חנן עצורים ותכונה זו נוצלה גם על ידי אויביו. הוא הכיר את חולשותיו וכל חייו נאבק בהן בהצלחה משתנה. אך לקראת סוף חייו המאבק הזה הפך בבירור לבלתי אפשרי עבורו. פאבל נחלש בהדרגה, ואף שלא הגיע לקו שמעבר לו מתחיל "קץ השכל", הוא התקרב אליו במהירות. תפקיד גורלי שיחק כנראה המעבר המהיר מאופק תפיסה מוכר ומצומצם מאוד מאז הילדות לממדיו של עולם ריאלי ואינסופי. תודעתו של פאבל לא הצליחה לקבל ולארגן אותו.
בעידוד השפעת הקושרים האמיתיים, הסתכסך הקיסר עם משפחתו שלו. עוד לפני כן החליפה את נלידובה אנה לופוחינה היפה והלא-חכמה. סביבתו של פאבל הייתה שרויה במתח ופחד מתמידים. נפוצה שמועה שהוא מתכונן להתחשבן עם אשתו ובניו. המדינה קפאה על שמריה…
כמובן, מהתמרמרות ועד רצח קיסר המרחק הוא עצום. אך ספק אם השני היה מתאפשר ללא הראשון. את הקשר הממשי (שנותר ללא הבחנה מצד פאבל) הנהיגו הן אנשיו הקרובים – פון פאלן, נ.פ. פאנין (אחיינו של מחנכו של פאבל), והן אויביו הוותיקים – האחים זובוב, ל. בניגסן. את ההסכמה להדיח את האב מהכס (אך לא לרצח) נתן הבן אלכסנדר.
ארבעים יום לפני ההפיכה עברה המשפחה הקיסרית לטירת מיכאילובסקי שבנייתה בקושי הסתיימה והיא הייתה עדיין לחה. כאן בדיוק, בלילה שבין ה-11 ל-12 במרץ (או 23–24 במרץ לפי הלוח החדש) 1801, הוצגו סצנות הסיום של הטרגדיה.
…ההמון של הקושרים, שהתחממו ביין והצטמצמו משמעותית בדרך לחדרי הקיסר, לא מצא את פאבל מיד, הוא הסתתר מאחורי פרגוד האח. המילים האחרונות שאמר היו: "מה עוללתי?"
