בתחילת המאה ה-16, גרמניה געשה ורעשה – איכרים מותשים מעבודה אינסופית, מסים חונקים ומשימות משפילות החליטו שנמאס להם. מתוך כפר קטן בדרום-מערב פרץ ניצוץ שהצית את המרד העממי הגדול ביותר שידע המערב לפני המהפכה הצרפתית. עשרות אלפי איכרים, חמושים באמונה בצדק ובכלי עבודה פשוטים, קמו מול האצולה החזקה וניסו לשבור את הכבלים של השעבוד הפיאודלי. זהו הסיפור הדרמטי של מלחמת האיכרים בגרמניה – מאבק אדיר שנדחק לשולי ההיסטוריה אך טלטל את אירופה כולה.
מלחמת האיכרים הגרמנית הייתה ניסיון להנחית מכה חזקה על המבנה הכלכלי הפיאודלי ששרר אז. זה היה המרד הגדול ביותר במערב אירופה לפני המהפכה הצרפתית, שלפי הערכות כלל עד 300,000 מורדים. עם זאת, מאבקי האיכרים נשכחו במידה רבה על ידי הציבור. האידיאולוגיה שלהם, מהלך המלחמה ותוצאותיה נדחקו הצידה, בעוד שמהפכות מאוחרות יותר זכו לתשומת לב רבה בהרבה. הצמיתים, שנמאס להם מתנאי חייהם ועבודתם, מרדו בהמוניהם.
המלחמה התרחשה על רקע טלטלה חברתית עזה, הן בשטחים דוברי גרמנית והן באימפריה הרומית הקדושה הרחבה יותר. תושבי שווייץ הסמוכה ערכו לאחרונה מרד משלהם, הדיחו את שליטי שושלת הבסבורג וטענו לעצמאות. מרידות מוקדמות יותר בגרמניה דוכאו במהירות על ידי האצולה, אך הותירו אחריהן ספרות, אמנות ואת מושג ה"בונדשוה" – "נעל קשורה". דימוי זה של מגף עבודה מהודק ייצג את הצמיתות המאוחדת, והונף כדגל על ידי איכרים מאורגנים ברחבי גרמניה.
באותו זמן, מרטין לותר היה עסוק בשיבוש הסדר הקבוע של הכנסייה הקתולית לאחר פרסום "95 התזות" שלו בשנת 1517. יצירה פורצת דרך זו של הרפורמציה הפרוטסטנטית התנגדה למעמד השליט של הכמרים הקתולים, למונופול שלהם על ידע אינטלקטואלי ולגביית כתבי הפטור המופקעים. לותר הגה את רעיון "כהונה של כל המאמינים", שבו לכל אדם תהיה גישה ישירה לאלוהים והכמורה תאבד את זכותה להגנות ולפריבילגיות חוקיות. בכך נסללה, לכאורה, הדרך לשוויון גדול יותר בין המעמדות החברתיים המפולגים באופן קיצוני בגרמניה של המאה ה-16.
יהא אשר יהא הבסיס האידיאולוגי למרד, התנאים החומריים של חיי האיכרים היו גרועים דיים כדי להניע כל אחד להתקוממות. האימפריה הרומית הקדושה חולקה למאות פיפטמונות קטנות (נחלות פיאודליות), שכל אחת מהן נשלטה על ידי אדון או נסיך יחיד. לאצילים הייתה שליטה כמעט מוחלטת על שטחיהם: הם החזיקו פועלים כמעט כעבדים, גבו מיסים כרצונם, מינו אנשי כמורה ואף שכתבו חוקים כרצונם. רבים מהם גם הגבילו את הגישה למקורות מים וליערות, שנחשבו בעבר רכוש ציבורי לדיג ולאיסוף עצי הסקה. העניים נדרשו לשלם אגרה כדי להשתמש באדמות אלו, ועבור רבים המחיר היה כבד מנשוא.
עונת הקציר של 1524 בשטילינגן הייתה קשה במיוחד. צמיתיו של האזור כבר היו מותשים מהעבודה הקשה, ורווחיהם פחתו באופן דרסטי בשל המיסים שהוטלו עליהם. אך הרוזנת מלופן עדיין לא הייתה מרוצה. היא שלחה פקודות לאיכרי שטילינגן לאסוף קונכיות חלזונות לשימוש התופרת שלה כסלילים לחוטים. המשימה המשפילה הזו התגלתה כטיפה אחרונה, ובתוך ימים ספורים התאספו 1,200 איכרים בשעריה וסירבו לעבוד עד שיוסרו הגזירות. תקרית זו סימנה את תחילתה של מלחמת האיכרים הגרמנית – סדרת מרידות אזוריות שהתפשטו החוצה משטילינגן בדרום-מערב.
במרץ 1525 התאספו שלוש כנופיות איכרים אזוריות בממינגן כדי לנסח את דרישותיהם. התוצאה הייתה "שנים עשר הסעיפים" – מסמך שדחה את רעיון הצמיתות, קרא לשחרור הפועלים מרשות אדוניהם ודרש זכות להגדרה עצמית בבחירה ובהדחת אנשי כמורה.
ככל שהמהפכה התרחבה, היא משכה את תשומת לבם של שניים מהאינטלקטואלים המשפיעים ביותר של התקופה: מרטין לותר ותומס מינצר. כמה אצילים האשימו את רעיונותיו הפרוטסטנטיים של לותר בהסתה למרד. בתגובה, הוא ביקר את שני הצדדים – את האיכרים על הפרת השלום ואת האצולה על כך שנתנו למצב לצאת משליטה. לשיטתו, האיכרים היו צריכים להמתין בסבלנות לשינוי שיבוא מרצון האל. מנגד, מינצר, כומר רפורמי רדיקלי, הפך לאחד מבעלי הברית הגדולים ביותר של צבא האיכרים והעלה את טענותיהם בפני הכנסייה.
מינצר הזהיר כי אם האצולה לא תיענה לדרישות האיכרים, פשוטי העם יתפסו את השלטון בידיהם. מתוך הזדהות עמוקה עם מצוקתם, הוא יצא לשדה הקרב וקיבל תפקיד בכיר בצבאם. חבורות האיכרים היו מאורגנות באופן רופף והורכבו מסיעות שונות. מיעוט קטן מקרבם היה בעל ניסיון צבאי ממערכות האימפריה בצרפת, והוא קודם לעמדות מנהיגות. לעיתים אף הצטרפו אצילים, כמו מיכאל גייסמאייר ופלוריאן גייר, ותרומותיהם הכלכליות והחומריות העניקו להם השפעה בעמדות מפתח.
בין צבאות האיכרים נמצא גם גץ פון ברליכינגן – לנדסקנכט (שכיר חרב) מוכשר ומפחיד, שנודע בידו התותבת מברזל ובפיו המושחז. לדבריו, הוא לא רצה להצטרף לאיכרים, אך נאלץ לכך באיומי כוח. פון ברליכינגן סלד מהאלימות הגוברת וניסה לרסן את הזעם, אך משהבין שאינו מסוגל לכך, פרש לטירתו והתבודד שם עד סוף המלחמה. האיכרים הסתערו על כנסיות ואחוזות, ניצלו את העושר והנשק שנמצאו בהם וחילקו את השלל שווה בשווה בפיקוח קצין נבחר. צבאם אף תפס תותחים שנאגרו על ידי האצולה במגדלים פרטיים. ככל שמספרם וגבורתם גדלו, כך גברה האלימות. באפריל 1525, כאשר השתלטו על טירת ויינסברג, אילצו האיכרים את האצילים שנלכדו בה להימלט דרך "מסדרון הבשר" – ריצה בין שתי שורות איכרים חמושים שהכו בהם באכזריות.
בעקבות האירועים, פרסם לותר חיבור חדש – "נגד המוני האיכרים הרצחניים והגנבים" – שבו השווה את המורדים לכלבים משוגעים ולחיילי השטן. הטקסט שימש קריאה לנשק עבור האצולה והמריץ אותה לגייס צבאות ולמחוץ את המרד במהירות. האצולה נענתה, ושכרה לגיונות לנדסקנכט מצוידים ומאומנים היטב. האיכרים ניסו להילחם בחזרה, אך יתרונם הצבאי והמוסרי של שכירי החרב הכריע אותם. מרידות מקומיות דוכאו אחת אחת, מנהיגים רבים – בהם מינצר – הוצאו להורג, ולפי הערכות נהרגו כ-100,000 מתוך 300,000 משתתפי המרד. גם השורדים נענשו בקנסות כבדים. חזונם של האיכרים לשחרור וזכויות שוות לא התגשם.
למרות שבתקופתם רבים ראו באיכרים המורדים פורעי סדר, ההיסטוריה נטתה לצד שלהם. פרידריך אנגלס פרסם ב-1850 את ספרו "מלחמת האיכרים בגרמניה", שבו השווה את מאבקם לאי-השקט החברתי בגרמניה של זמנו. ז'אן-פול סארטר אף כתב מחזה בשם "השטן והאל הטוב", שבו דמויות כמו גץ פון ברליכינגן קיבלו ממעמד של פושע מלחמה לדמות אגדה עממית. ובכל זאת, שינוי אמיתי עבור איכרי גרמניה לא התרחש אלא מאות שנים לאחר מכן. זה אולי מסביר מדוע מרדם נשכח ברובו – לאחר שדוכא בברוטאליות, האידיאלים שהניפו מעולם לא קיבלו הזדמנות לפרוח.
מלחמת האיכרים בגרמניה הייתה רגע היסטורי סוער – ניסיון של פשוטי העם להפוך את הקערה על פיה ולהפיל את המבנה הפיאודלי שחנק אותם. אף שדוכא באכזריות והותיר אחריו רבבות הרוגים, סימן המרד שבר עמוק בין ההמון לאצולה והשאיר חותם עז על ההיסטוריה האירופית. אל תפספסו – המשיכו לגלול אצלנו באתר וגלו עוד סיפורים עוצמתיים שכתבו את ההיסטוריה כמו שלא הכרתם.
