פדרו הראשון נולד כנסיך פורטוגלי, אך הוא התריס נגד משפחתו וארץ מולדתו כדי להוביל את ברזיל לעצמאות, ובכך הפך לקיסר הראשון של האימפריה החדשה. אך שלטונו של פדרו הראשון היה רדוף בתבוסה צבאית ובאי-שקט פנימי. ב-1831 ויתר פדרו הראשון על כס הקיסרות של ברזיל כדי לחזור לפורטוגל ולהוביל את המטרה הליברלית לניצחון במלחמת האזרחים הפורטוגזית. פדרו הראשון מת זמן קצר לאחר מכן, בשנת 1834. כיום, הוא זכור לטובה בברזיל ובפורטוגל כאחד.
חייו המוקדמים בפורטוגל והבריחה לברזיל
פדרו הראשון נולד כפדרו דה אלקנטרה פרנסיסקו אנטוניו ז'ואאו קרלוס חאווייר דה פאולה מיגל רפאל ז'ואקים ז'וזה גונזגה פסקוואל סיפריאנו סרפים בארמון המלוכה קלוז ליד ליסבון, ב-12 באוקטובר 1798, למלך לעתיד ז'ואאו השישי מפורטוגל ולאשתו קרלוטה חואקינה מספרד.
הוא היה מיוחס לשושלות מלכותיות משני הצדדים: מצד אביו, הוא השתייך לבית ברגנסה, בית המלוכה של פורטוגל, ואמו קרלוטה הייתה בתו של מלך ספרד קרלוס הרביעי. בזמן לידתו, פורטוגל נשלטה על ידי סבתו של פדרו, המלכה מריה הראשונה, שהשפיות שלה הידרדרה במהירות. אביו של פדרו, ז'ואאו השישי, שלט למעשה בשם אמו. פדרו הפך ליורש העצר ב-1801 כאשר אחיו הבכור מת. כנסיך צעיר, פדרו קיבל את החינוך הטוב ביותר שהיה זמין אז.
בשנת 1807, חייו של הנסיך הצעיר בפורטוגל נקלעו למהומה, כאשר כוחותיו של נפוליאון כבשו את חצי האי האיברי ופלשו לפורטוגל. משפחת המלוכה ואנשי החצר הפורטוגזים, שרצו להימנע מגורלה של משפחת המלוכה הספרדית, שהייתה "אורחת" של נפוליאון, קיבלה את ההחלטה הנועזת לפנות את הממשלה ואת משפחת המלוכה למושבה הפורטוגזית, ברזיל. המלכה מריה, הנסיך ז'ואאו, פדרו הצעיר וכמעט 10,000 חברים מהאליטה הפורטוגלית, כולל פקידי ממשל, אצילים וקציני צבא, הפליגו לריו דה ז'ניירו תחת הגנת הצי הבריטי, בנובמבר 1807 ממש לפני הגעת כוחותיו של נפוליאון. ובריטניה וברזיל ייהנו מקשר מיוחד במשך עשורים לאחר מכן. השיירה המלכותית הגיעה לברזיל בינואר 1808: הנסיך ז'ואאו הקים חצר גולה בריו דה ז'ניירו. פדרו הצעיר כמעט ולא ראה את הוריו; אביו היה עסוק מאוד בממשל והותיר את פדרו לשהות במחיצת מוריו, ואמו הייתה אישה אומללה שהתנכרה מבעלה, לא רצתה לראות את ילדיה וחיה בארמון אחר. פדרו היה צעיר מבריק שהיה טוב בלימודיו כאשר התרכז בהם, אך חסרה לו משמעת.
הוא לא יכול היה לדעת זאת אז, אבל יעברו 25 שנים עד שידרוך שוב בארץ מולדתו.
משפחת המלוכה הפורטוגזית בברזיל
הגעת משפחת המלוכה והממשלה הפורטוגזית לברזיל שינתה את המושבה בן לילה. ברזיל חוותה פריחה כלכלית גדולה בשל זרם של אלפי פורטוגלים משכילים ועשירים בשילוב עם ביטול מגבלות על סחר ומסחר. דום פדרו ושאר משפחת המלוכה הפורטוגזית היו לרוב פופולריים מאוד בקרב הברזילאים, שהעריכו את ההשפעה החיובית של נוכחות משפחת המלוכה על התפתחות המושבה. התחושה הייתה הדדית הן מצד דום פדרו והן מצד אביו, הנסיך העוצר והשניים אימצו לחלוטין את החיים בברזיל.
כצעיר, פדרו היה נאה ונמרץ וחובב פעילויות גופניות כמו רכיבה על סוסים, שבה הצטיין. הייתה לו מעט סבלנות לדברים ששיעממו אותו, כמו לימודיו או מדינאות, אף על פי שהוא אכן הפך לנגר ומוזיקאי מיומן מאוד. הוא גם אהב נשים והחל בסדרת רומנים בגיל צעיר. הוא היה מאורס לארכידוכסית מריה לאופולדינה, נסיכה אוסטרית. הם נישאו בייפוי כוח, והוא כבר היה בעלה כשקיבל את פניה בנמל ריו דה ז'ניירו שישה חודשים לאחר מכן. יחד נולדו להם שבעה ילדים. לאופולדינה הייתה טובה בהרבה בניהול המדינה מפדרו, והעם הברזילאי אהב אותה, אף שפדרו מצא אותה פשוטה והמשיך לנהל פרשיות אהבים קבועות, למורת רוחה של לאופולדינה.
למעשה, למרבה החרדה הגוברת של ממשלתו, ולמרות העובדה שנפוליאון הובס בווטרלו בשנת 1815, הנסיך העוצר לא עשה שום מאמץ לחזור לפורטוגל.
פדרו הראשון: הנסיך העוצר של ברזיל
בשנת 1815, נפוליאון הובס ומשפחת ברגנסה שבה לשלוט בפורטוגל. המלכה מריה, שעד אז כבר שקעה בשיגעון, מתה ובדצמבר 1816, אביו של פדרו הראשון הפך למלך ז'ואאו השישי אך עדיין סירב לעזוב את ריו דה ז'ניירו, מה שהוביל למצב ייחודי שבו מדינה אירופית נשלטה על ידי מונרך המתגורר בדרום אמריקה. הוא שלט מברזיל באמצעות מועצת מיופה כוח. התנהלו דיונים על שליחת פדרו לפורטוגל כדי לשלוט במקום אביו, אך לבסוף החליט ז'ואאו שעליו לנסוע לפורטוגל בעצמו כדי לוודא שהליברלים הפורטוגזים לא יבטלו לחלוטין את מעמדם של המלך ומשפחת המלוכה. פורטוגל הייתה בכאוס לאחר שסבלה שנים של כיבוש צרפתי והיעדר ממשלה יעילה. העניינים הגיעו לשיא באוגוסט 1820 כשפרצה המהפכה הליברלית בפורטוגל. המהפכנים כינסו את ה"קורטס", אסיפה מחוקקת, כדי לנסח חוקה חדשה. הקורטס דרש את חזרת המלך ז'ואאו השישי לפורטוגל. כאשר חיילים פורטוגזים שהוצבו בריו דה ז'ניירו מרדו והכריזו על נאמנותם לקורטס, היה ברור שהמלך חייב לחזור לפורטוגל או להסתכן בהדחה. ב-25 באפריל 1821, המלך ז'ואאו השישי עלה באי-רצון על ספינה לליסבון.
המלך ז'ואאו השישי הכריז על בנו ויורשו הפופולרי, דום פדרו, כעוצר מטעמו בברזיל. לכאורה, לפני שיצא לליסבון, המלך יעץ לדום פדרו שעצמאות ברזיל היא בלתי נמנעת וכי כשיגיע הרגע, עליו לתפוס את השלטון בברזיל.
העצמאות הושגה בשפיכות דמים מועטה מאוד: כמה נאמנים פורטוגליים נלחמו במיקומים מבודדים, אך עד 1824 כל ברזיל אוחדה באלימות מועטה יחסית. בכך, האדמירל הסקוטי לורד תומאס קוקרן היה בעל ערך רב: עם צי ברזילאי קטן מאוד, הוא גירש את הפורטוגלים ממימי ברזיל בשילוב של כוח ובלאף. פדרו הוכיח את עצמו מיומן בהתמודדות עם מורדים ומתנגדים. עד 1824, לברזיל הייתה חוקה משלה ועצמאותה הוכרה על ידי ארצות הברית ובריטניה הגדולה. ב-25 באוגוסט 1825, פורטוגל הכירה רשמית בעצמאות ברזיל; עזר בכך שז'ואאו היה מלך פורטוגל באותה עת.
פדרו הראשון וברזיל מכריזים על עצמאות
הקורטס היה נחוש להחזיר את פורטוגל למעמדה ממנו נהנתה לפני המלחמות הנפוליאוניות. כדי להשיג מטרה זו, הקורטס האמין שיש להשיב את השליטה הפורטוגזית על ברזיל. הקורטס אף הצהיר על כוונתו להחזיר את המונופול של פורטוגל על המסחר עם ברזיל ודרש את חזרתו של דום פדרו לפורטוגל. תושבי ברזיל, שנהנו מהפריבילגיה להיות מקום מושבה של הרשות המלכותית, לא קיבלו בברכה את החזרה למעמד של מושבה ולכן הגיבו בזעם ודחקו בדום פדרו לסרב לדרישות הקורטס. דום פדרו הסכים והודיע לקורטס כי לא יעזוב את ברזיל. בתגובה, הקורטס שלל מדום פדרו את סמכויותיו כעוצר ודרש את חזרתו המיידית לפורטוגל.
פדרו קיבל מידע על צו הקורטס ב-7 בספטמבר 1822, בעת שנסע לאורך גדות נחל איפירנגה. הוא חש שהרגע שאביו הזהיר אותו מפניו סוף סוף הגיע, בייחוד שכך יעצה לו גם אישתו כשכתבה לו: "התפוח בשל: קטוף אותו עכשיו, או שהוא יירקב.". באירוע שנודע בשם "זעקת איפירנגה", הכריז דום פדרו על עצמאותה של ברזיל מפורטוגל והצהיר שמיום זה ואילך, הבחירה היחידה עבור ברזיל היא עצמאות או מוות וב-1 בדצמבר 1822 הוא הוכתר לקיסר ברזיל.
פדרו הופך לקיסר פדרו הראשון ומשליט שלטון בעייתי
עלייתו של פדרו הראשון כקיסר לא התקבלה באופן אוניברסלי. פורטוגל ראתה בהכרזת העצמאות של פדרו הראשון מרד. עם זאת, לאחר שנים של לחימה בנפוליאון, היא לא הייתה במצב שאיפשר לה לשלוח תגבורות משמעותיות לברזיל. יתר על כן, המלך ז'ואאו השישי מפורטוגל לא היה נלהב להילחם בבנו או בברזיל, מדינה שהוא אהב והצטער שנאלץ לעזוב. עד 1824 הצליחו כוחותיו של פדרו הראשון, בסיוע שכירי חרב בריטים כגון הלורד תומאס קוקרן, לכפות על שאר חילות המצב הפורטוגזים בברזיל להיכנע. הסכם ריו דה ז'ניירו משנת 1825 בין פורטוגל לברזיל סיים את מלחמת העצמאות הברזילאית. בהתאם לתנאי ההסכם, פורטוגל הכירה בעצמאות ברזיל ובתוארו של פדרו הראשון כקיסר ברזיל.
לאחר העצמאות, חוסר תשומת הלב של פדרו ללימודיו שב לרדוף אותו. סדרה של משברים הקשתה על חיי השליט הצעיר. הייתה לו מריבה מתוקשרת עם ז'וזה בוניפסיו דה אנדרדה, השר הראשי והמנטור שלו. ב-1826 מתה אשתו לאופולדינה, ככל הנראה מזיהום שנגרם לאחר הפלה. בברזיל אהבו אותה ואיבדו את כבודם לפדרו בשל הרומנים הידועים שלו; יש אף שאמרו שהיא מתה משום שהוא הכה אותה. בפורטוגל, אביו מת ב-1826 והלחץ גבר על פדרו לנסוע לפורטוגל ולתבוע שם את כס המלכות. תוכניתו של פדרו הייתה להשיא את בתו מריה לאחיו מיגל, מה שיעשה את מריה למלכה ואת מיגל לעוצר. התוכנית נכשלה כאשר מיגל תפס את השלטון בשנת 1828.
"מצער אותי לראות את בני האדם עמיתיי מעניקים לאדם תשורות המתאימות לאלוהות, אני יודע שדמי הוא באותו צבע כמו של הכושים."
פדרו הראשון
אף על פי שפדרו הראשון יצא מנצח ממלחמת העצמאות הברזילאית, שלטונו כקיסר היה רצוף בעיות. למן ההתחלה, פדרו הראשון התמודד עם מחלוקות גוברות לגבי צורת הממשל שהמדינה החדשה צריכה לאמץ. חוקת האימפריה הברזילאית העניקה סמכויות משמעותיות לאסיפה מחוקקת נבחרת ולממשלות אזוריות. בעוד שלקיסר הייתה הסמכות לבחור את שריו ולהטיל וטו על חקיקה. פדרו הראשון לא היה שליט אבסולוטי וחוקת ברזיל הייתה אחת החוקות הליברליות ביותר בעולם באותה עת. עם זאת, ליברלים רבים המשיכו להאמין שהחוקה מעניקה לקיסר יותר מדי כוח.
פדרו הראשון הואשם גם, בצדק, על ידי יריביו בכך שלא ויתר על התעניינותו בענייני פורטוגל. הסתבכותו המתמשכת של הקיסר עם פורטוגל הפכה גלויה בבירור כשהמלך ז'ואאו השישי מפורטוגל מת ב-10 במרץ 1826. עם מות אביו, פדרו הראשון הפך גם לקיסר ברזיל וגם למלך פדרו הרביעי מפורטוגל. כתרי פורטוגל וברזיל אוחדו אפוא פחות משנה לאחר חתימת הסכם ריו דה ז'ניירו. פדרו הראשון הכיר בכך שהוא לא יכול לשמור על שני הכתרים ובתוך חודשיים ויתר על כס המלוכה של פורטוגל לטובת בתו, מריה, שהפכה למלכה מריה השנייה. אף על פי כן, פדרו הראשון המשיך להתערב בענייני פורטוגל על ידי מתן עצות למריה השנייה ומתן פקודות לפקידים בפורטוגל.
בעוד שפדרו הראשון נותר נאמן לברזיל, מעורבותו הברורה בענייני פורטוגל אפשרה ליריביו להפיץ שמועות שהוא זומם להחזיר את השלטון הפורטוגלי על ברזיל. שמועות אלה, אף שהיו חסרות בסיס, פגעו קשות בפופולריות שלו. שלטונו של פדרו הראשון היה נגוע גם בתבוסה במלחמה. בשנת 1825 פרץ מרד בנפת סיספלטינה של האימפריה. המורדים נתמכו על ידי הפרובינציות המאוחדות של ריו דה לה פלטה, קודמתה של ארגנטינה המודרנית. הסכסוך שהתפתח נודע בשם מלחמת סיספלטינה. כוחותיו של פדרו הראשון השיגו במהירות עליונות ימית על המורדים והפרובינציות המאוחדות, אך הקיסר לא הצליח לגייס מספיק כוחות כדי להשיג ניצחון מכריע ביבשה.
בשנת 1827 ספגו כוחות ברזילאים תבוסה גדולה בקרב איטוסאינגו במהלך מתקפת-נגד שמטרתה הייתה כיבוש מחדש של נפת סיספלטינה. עלות המלחמה, בשילוב עם חוסר יכולתם של כוחותיו להשיג ניצחון ביבשה, הובילה את פדרו הראשון להסכים להסכם שלום בשנת 1828. ההסכם הכיר בעצמאות נפת סיספלטינה, שהפכה למדינת אורוגוואי החדשה, בעוד שהתבוסה הגבירה עוד יותר את ההתנגדות לפדרו הראשון.
התפטרותו של פדרו הראשון וחזרתו לפורטוגל
הסכסוך על חוקת ברזיל, התערבותו המתמשכת של הקיסר בענייני פורטוגל והתבוסה במלחמת סיספלטינה, כל אלה פגעו קשות בפופולריות של פדרו הראשון.
פדרו החל לחפש נישואים מחדש, אך השמועות על יחסו הרע ללאופולדינה הנערצת הקדימו אותו ורוב הנסיכות האירופיות לא רצו קשר עמו. בסופו של דבר הוא בחר באמליה מלויכטנברג. הוא התייחס לאמליה יפה, ואף הגלה את הפילגש הוותיקה, דומיטילה דה קסטרו. אף על פי שהיה ליברלי למדי לזמנו (הוא תמך בביטול העבדות ודגל בחוקה) הוא נלחם ללא הרף במפלגה הליברלית הברזילאית.
בינתיים, ב-1828 הודחה בתו של פדרו הראשון, המלכה מריה השנייה, מכס המלוכה של פורטוגל על ידי אחיו של פדרו הראשון, מיגל, שביקש להחזיר את האבסולוטיזם לפורטוגל. בעקבות הדחת בתו, תומכיה נסעו לברזיל כדי להתחנן בפני פדרו הראשון שינהיג את הכוחות הליברליים של פורטוגל כנגד מיגל במה שהיה למלחמת האזרחים הפורטוגזית.
לראשונה, פדרו הראשון התחיל לשקול ברצינות את האפשרות להתפטר ולשוב לפורטוגל כדי להילחם במלחמת האזרחים הפורטוגזית. במרץ 1831, ריו דה ז'ניירו שקעה בכאוס כשפרץ קרב רחוב בין מלוכנים פורטוגזים תומכי פדרו הראשון לתומכי האופוזיציה הליברלים. פדרו הראשון ניסה להרגיע את המהומות על ידי מינוי שרים חדשים, אך הדבר לא הועיל במיוחד והוביל לזעם ולקריאות להתפטרותו. כשהגיעה לפדרו הראשון הידיעה שחיילים עורקים לצד האופוזיציה, הוא הבין שעליו להתפטר כדי לשמר את המונרכיה הברזילאית.
לבסוף, ב-7 באפריל 1831, פדרו הראשון התפטר מתפקידו כקיסר ברזיל לטובת בנו בן ה-5, פדרו השני. פדרו הראשון, כעת שוב רק פדרו, עלה לאחר מכן על ספינת מלחמה בריטית לכיוון אירופה, נחוש להחזיר את בתו לכס המלכות הפורטוגזי. ברזיל תישלט על ידי עוצרים עד בגרותו של פדרו השני.
באירופה, פדרו מצא מצב נואש עבור הליברלים הפורטוגזים שתמכו בבתו. הטריטוריה הפורטוגלית היחידה שבשליטתם היו איי האזורים. עם זאת, פדרו הראשון החל לפעול ובשנת 1832 צבאו, שהיה בנחיתות מספרית גדולה, נחת בפורטוגל היבשתית ותפס את העיר פורטו. דום פדרו חזר כעת לפורטוגל היבשתית בפעם הראשונה מאז 1807. כוחותיו של מיגל צרו על פורטו, ועל דום פדרו ואנשיו, במשך יותר משנה. במהלך תקופה זו דום פדרו הוכיח את אומץ ליבו האישי על ידי שהייה בקווי החזית לצד החיילים הפשוטים. בשנת 1833, לאחר שפיצל את כוחותיו ופתח בפלישה אמפיבית נועזת לדרום פורטוגל, דום פדרו כבש את ליסבון ואילץ את מיגל להתחנן לשלום, ובכך השיב את בתו לכס המלכות. בדיוק כשנראה שהמלחמה הסתיימה, פורטוגל נגררה למלחמת הקרליסטים הראשונה בספרד השכנה; סיועו של פדרו שמר על מלכת ספרד איזבלה השנייה בשלטון.
פדרו היה במיטבו בתקופות משבר, שכן שנות הלחימה למעשה הוציאו ממנו את המיטב. הוא היה מנהיג טבעי בזמן מלחמה, שהיה לו קשר אמיתי עם החיילים והאנשים שסבלו מהסכסוך. הוא אף נלחם בקרבות.
מורשתו של פדרו הראשון בברזיל ובפורטוגל
עם זאת, הלחימה גבתה מחיר מבריאותו של פדרו. הוא סבל משחפת מתקדמת ומת כשהוא בן 35, ב-24 בספטמבר 1834, בארמון המלוכה שבו נולד, זמן קצר לאחר שהשיג ניצחון במלחמת האזרחים הפורטוגזית. אף על פי שלא היה עוד קיסר ברזיל או מלך פורטוגל, בעת מותו הוא יכול היה לחוש סיפוק מכך שבנו פדרו השני ובתו, מריה השנייה, היו בטוחים (פדרו השני ישלוט בברזיל עד 1899, בעוד מריה תשלוט עד 1853).
בשנת 1972, שרידיו הוחזרו לברזיל ברוב הדר. בפורטוגל, הוא זוכה לכבוד על שהפיל את אחיו מיגל, ששם קץ לרפורמות המודרניזציה לטובת מונרכיה חזקה. בתקופתו של פדרו, ברזיל הייתה רחוקה מלהיות האומה המאוחדת שהיא היום. רוב העיירות והערים שכנו לאורך החוף, והקשר עם המחוזות ברובו היה לא סדיר. אפילו עיירות החוף היו מבודדות זו מזו למדי והתכתובת עברה לעתים קרובות תחילה דרך פורטוגל. אינטרסים אזוריים רבי עוצמה, כמו מגדלי קפה, כורים ומטעי קנה סוכר, גדלו ואיימו לפצל את המדינה. ברזיל יכלה בקלות ללכת בדרכה של רפובליקת מרכז אמריקה או כמו קולומביה הגדולה ולהתפצל, אך פדרו הראשון ובנו פדרו השני היו נחושים בדעתם לשמור על שלמותה של ברזיל. וברזילאים רבים מייחסים לפדרו הראשון את האחדות ממנה הם נהנים כיום. כך שאם בפורטוגל הוא זכור כמוביל המאבק נגד האבסולוטיזם של אחיו מיגל, בברזיל הוא זכור כשליט פגום, שלמרות שלא הצליח ליהנות משלטון מוצלח, הוביל את ברזיל לעצמאות.
