"הפינגווין" הסתיימה והשאירה מאחוריה קהל צופים נלהב: בעוד הצופים מקווים לעונת המשך, המפיקים שוקלים זאת בחיוב, אבל בינתיים כולם מחכים ל"באטמן 2", שימשיך את הסאגה ובו קולין פארל יופיע בכמה סצנות. אבל עדיין, ההצלחות האמנותיות של הסדרה מבית HBO אינן ניתנות להכחשה ועדיין אין להשוות את הסדרה החדשה לאותה רמה כמו "הסופרנוס", שמככבת בליגה משלה.
היקום הקולנועי של DC חי במצב של אנטרופיה כבר זמן מה: בעוד היקום הקולנועי המורחב שיצר זאק סניידר מת בקול ענות חלושה, כשהעידן החדש של ג'יימס גאן עדיין לא הגיע. בכל זאת, בין לבין זכינו לכמה סרטים וסדרות טלוויזיה נפרדות, שנועדו להעשיר את העולם של DC. "הג'וקר" של טוד פיליפס ו"באטמן" של מאט ריבס חיים בעולמות משלהם, שבו לא לוחצים עליהם לחשוב מראש על סיפורים לעשרות סרטי המשך וסדרות ספין-אוף (מה אירוני שהם עושים את זה בכל מקרה). בעידן שבו אפילו זיכיונות לא קשורים נתפרים לרב-יקומים, זו ודאי לא הדרך לעשות זאת. ויוכיח סרט ההמשך הכושל של הג'וקר.
קראו גם: איך לצפות ביקום הקולנועי המורחב של DC? מדריך לעיבודי הקומיקס של באטמן, סופרמן וחברים
הכאוס הזה הוא שנתן לתסריטאים הזדמנות להתנסות מעט בז'אנרים חדשים, בעוד "הג'וקר" חיקה במידה רבה את סרטיו של סקורסזה משנות ה-70, "הפינגווין" הוא כנראה אחת התולדות האחרונות של החופש היצירתי הזמני הזה. הסדרה נוצרה כסדרת גנגסטרים על היריב הרחוק מלהיות הכי חשוב של באטמן וגם עם השאיפות של הסדרה המוצלחת מתקופת הזהב של HBO: "הסופרנוס". כשהלוגו המוכר מופיע על המסך על רקע הרעש לבן המוכר, נראה שבכל רגע טוני סופרנוס יופיע כשהוא נוסע הביתה לצלילי "Woke Up This Morning".
הסופרנוס היא נקודת התייחסות ברורה של תסריטאי "הפינגווין". זה כל כך ברור שזה מביך. אוז קוב, בגילומו של קולין פארל המאופר בכבדות, שינה את המבטא הבריטי שלו למבטא ניו יורקי עוד בסרט "באטמן". בסדרה יש לו אמא הסובלת מדמנציה, איתה יש לגיבור יחסי תלות מורכבים. אפילו הפינגווין בעל עודף המשקל כלפי חוץ דומה לטוני, מותאם לגרוטסקיות קומית. הבעיה היא שכאשר הכותבים מציבים את עצמם בכפיפות כה ברורה לסופרנוס, הם עצמם מזמינים השוואות ובכך רק מדגישים בצורה ברורה יותר עד כמה התברר שהסדרה רחוקה מלהשתוות ליצירת האומנות הטלוויזיונית ההיא.
עצם הרעיון לספר סיפור על גנגסטר קטנוני ולא מכובד שמשתמש במזימות ערמומיות ומלוכלכות כדי לפלס את דרכו לפסגה הוא בהחלט טוב. אבל שדרת המפיקים בפיקודה של לורן לפרנק (שכתבה בעבר את Agents of S.H.I.E.L.D. ו"המלוק גרוב") חוששת שיהיה קשה לצופה מודרני להזדהות עם פושע מגעיל עם פרצוף מעוות. לכן, הם תקעו לצד הגיבור דמות של בחור צעיר בשם ויקטור, שמשמש כמדריך של הצופה לעולמו של פושע טיפוסי בגותהם, אובייקט אוניברסלי למשיכת אמפתיה. עם זאת, המחברים הלכו רחוק מדי עם האוניברסליות: התכונה הבולטת היחידה של הבחור היא הגמגום שלו. לויקטור אין אופי, כריזמה ותכלית, הוא פשוט מופיע לפעמים בסצנות הנכונות ועושה משהו כדי לקדם את העלילה. כמובן, שהוענק לו סיפור רקע סנטימנטלי עם הוריו המתים ואפילו ניסו לכתוב סוג של קונפליקט מוסרי: הבחורה מזמינה את הבחור לעזוב את חיי הפשע שלו וללכת איתה לקליפורניה. נראה שיש לו ספקות, אבל זה לא נראה מאוד משכנע. ויקטור מתבונן בחברתו עולה על האוטובוס למשך כמה שניות ואנו מובלים להאמין שהוא מקבל החלטה קשה מאוד לחזור לחיקו של אוז. הקונפליקט המוסרי מתנדף באחת.
בסדרה יש יותר מדי סיפורי יבבות. ילדות קשה הותירה את צלקותיה על אוז והנבלית המקומית סופיה פלקונה (בגילומה המושלם של כריסטין מיליוטי) חוזרת מבית המשוגעים הארקהם כשטראומות נעוריה לא נרפאו. היא נכלאת על לא עוול בכפה על רצח ארבע נשים, כחלק מהפללה מתוזמנת של אביה, קרמיין פלקונה. אלא שהאישה הצעירה וחפה מפשע הופכת עד מהרה לחסרת רחמים ולפושעת מרושעת.
לכותבים היו כוונות טובות: הם ניסו להעמיד שני גיבורים זה מול זו, שאפשר יהיה להבין אותם במידה מסוימת, רק חבל שהפסיכולוגיות שלהם די שטחיות. בעוד סופיה מונעת מהרצון לנקום באביה שכבר מת, אוז הפך למפלצת בגלל הניסיון שלו לשמור את אמו לעצמו. בסוף הוא אפילו מלביש את חברתו עובדת המין בשמלה של אמו, רק כדי להתנחם בזרועותיה.
התסריטאים לא היססו להפנות מחשבות כלפי חוץ: הסאבטקסט, על פי מצוותיו של גארת' מרנגי, היא מנת חלקם של הפחדנים. כך קרה שהשוואה ל"הסופרנוס", שבו הפסיכולוגיות חבויה עמוק בפרקים כמעט פרוצדורליים ובדיחות יומיומיות, עולה בבירור שלא לטובת "הפינגווין". הדמויות בהחלט יבטאו את כל חששותיהן במונולוגים (אוז מעלה אותן בסצנה הראשונה ממש), בעוד הפרק השמיני מורכב כמעט כולו משיחות מייגעות. אלה אמורים לחשוף בעוצמה את ההיבטים הלא ידועים של נשמות הגיבורים. אבל במציאות הם פשוט חוזרים בפעם העשירית על מה שכבר היה ברור. קולין פארל מצליח לספר יותר על הדמות דרך עיניו מאשר דרך סצנות הפלאשבק השונות והוא אולי הסיבה היחידה שהסיפור של קוב מעניין. כשהפוקוס עובר מאוז לסופיה או ויקטור, מורגש כאילו הסדרה מעט סוטה מקו העלילה כדי לייצר קווי עלילה משניים.
נראה שתסריטאים הוליוודיים בשנות ה-2020 פשוט מחויבים לכתוב על אי שוויון מעמדי בכל סיפור. עלילת עלייתו של גנגסטר קטן ופתטי מקבלת לפתע הקשר חברתי חריף: קוב מתגלה כמגן השוטים החלשים והקדושים, מעין רובין הוד צולע שמתנגד לאליטה בדמות משפחת פלקונה העשירה. הסדרה מציעה לשכוח שהגיבור עצמו ובעלי בריתו ממשפחות מאפיה שונות גרים בדירות יפות ונוהגים במזראטי מפוארת… אחרי הכל פינגווין הוא מניפולטור ערמומי שמפעיל לחץ על רגשי הנחיתות של שודדים עשירים ומשחק על צימאונם הבלתי יודע שובע לרווחים. אבל הסוף המבריק, שבו העוזבים של כל משפחות המאפיה הורגים בו זמנית את הבוסים שלהם ותופסים את מקומם, אומר אחרת. בדרך זו, התסריטאים מציעים סיפור קשה על האופן שבו האנשים השקופים והלא מורגשים (הגנגסטרים העשירים) מביסים את האליטה המצחיקה (גנגסטרים שהם קצת יותר עשירים…)
במובן הזה, "הפינגווין" אינה היורשת של "הסופרנוס", אלא סדרה שמשתלבת באופן אורגני בטרנד המודרני של סיפורי סולו על נבלים לא מהאגדות שאינם מובנים כהלכה. אוז קוב הוא רק גרסה קצת פחות אופנתית של קרואלה, בחור מוכשר עם עבר בעייתי שמתקומם נגד הנומנקלטורה הפלילית. ובסופו של דבר, הוא גם בהחלט יעטה את התחפושת המפורסמת, כהכנה לסרט ההמשך, "באטמן 2" ואולי הסדרה הזו אינה אלא פרולוג ארוך לפרק הבא בסאגת באטמן שעליה מנסח מאט ריבס…
אם משתמשים בתוכן כלשהו מתוך HistoryIsTold, באופן חלקי או מלא, יש לספק תמיד קישור לחומר המקור.
