הצאר הרוסי מת בסבל רב ולא הצליח לכתוב את צוואתו; עם זאת, במשך שנים רבות, הוא התכונן להלוויה שלו. אבל משהו השתבש. גופתו הושארה בארון במשך שש שנים תמימות ללא קבורה נאותה.

בסוף שנת 1724, פיוטר הגדול, שכבר היה חולה מאוד במחלות שלפוחית השתן והכליות, יצא לבדוק את תעלת לאדוגה – יותר ממאה קילומטרים לאורך אגם לאדוגה. רופא החצר שלו התעקש שעל הצאר להימנע מהמסע הזה, אך פיוטר נשאר נחוש. הפרויקט היה מכריע; התעלה הייתה אמורה להגדיל מאוד את נפחי הסחר עם אירופה. חוץ מזה, עד הסתיו, נראה היה שמצבו הבריאותי של הצאר השתפר.

עם זאת, הזמן הוכיח שזו הייתה טעות גורלית.

שכשוך במי ים במזג אוויר קר ורע (פיוטר הגדול, נכנס עד למותניים במים הקרים כקרח ונאלץ לחלץ ספינה שעלתה על שרטון עם חיילים) רק החמיר את התקפי מחלתו. עד מהרה, הצאר בן ה-52 היה מרותק למיטתו. מצבו החמיר כל כך מהר עד שהוא לא יכול היה לכתוב את צוואתו. הצאר מת ב-8 בפברואר 1725, בחדר קטן בארמון החורף – כל כך צפוף שארון הקבורה של הצאר (216 סנטימטרים באורך התואם לגובהו של פיטר) בקושי נכנס בו. אבל, למרות שמותו היה די פתאומי, פיטר תכנן את הלווייתו כל חייו.

ההכנות לקבורת הצאר

לשם כך, הוא שינה את כללי ההלוויות המלכותיות והפך לשליט הרוסי הראשון שנקבר בטקס חדש. פיוטר, בניגוד למסורות רוסיות ישנות רבות, לא רצה להיקבר באותו אופן שבו נקברו הצארים במוסקבה – למחרת המוות. הוא רצה הלוויה פומפוזית וממושכת כמו אלו של מלכי אירופה. והוא למד מהניסיון. הוא ביקש להשתתף בכל הלוויות של זרים אצילים בשירות הרוסי ובעצמו השתתף (גם כלכלית) בארגון ועריכת טקסי הלוויה. עוד בשנת 1723, הוא הורה לדיפלומטים רוסים לשלוח לו תיאורים מפורטים של הלוויות שהייתה להם הזדמנות להשתתף מעבר לים. היה ברור שפיוטר הגדול מתכונן לקראת טקס ההלוויה שהוא מכין לעצמו – לוקח דוגמה, קודם כל, ממלכי צרפת.

כשהגיעה שעתו האחרונה של פיטר, הוכנו הנחיות מדויקות מאוד לטקס הלוויה שלו. הלוויה זו הייתה חסרת תקדים בקנה מידה. נערכה פרידה מפיוטר הגדול בארמון החורף. גופתו הוצגה באולם אבל מעוטר במיוחד (200 מ"ר גודלו), עטופה בבד כהה. סמלי מדינה הוצבו מסביב לארון, יחד עם העיטורים והמדליות של הצאר. האולם היה מקושט בפסלי עץ. אבל משהו נעדר – באולם לא היה סמל רוסי דתי אחד, החלטה חסרת תקדים לאותה תקופה. וכך, מוקף בהמוני האנשים שרצו להיפרד מהצאר, נשארה גופתו בארמון החורף במשך 42 ימים. מסע ההלוויה של הצאר למקום קבורתו יצא רק ב-10 במרץ. ארונו נישא אל קתדרלת פטר ופול מעבר לנהר הנייבה הקפוא, בליווי משמר כבוד של 11,000 איש. הפרידה האחרונה נערכה בקתדרלה ועדיין הצאר לא נקבר לאחר מכן – רק קומץ אדמה הושלך באופן סמלי על ארונו. שש שנים הוא נשאר שם, לא קבור. באותו זמן, גם אשתו של פיוטר הגדול הלכה לעולמה – יקתרינה הראשונה, שעלתה לכס המלוכה לאחר מות בעלה ומתה שלוש שנים לאחר מכן. ארונה, גם הוא בניגוד למסורת הנוצרית של קבורת הנפטר באדמה, הושאר לא קבור ליד בעלה.

די ברור שטקס פרידה כל כך ארוך (42 ימים בארמון) הצריך חניטה. זה היה עוד כלל קבורה ששונה על ידי פיוטר הגדול: לפניו, הצארים הרוסים לא נחנטו. הוא "עשה חזרות" על החידוש הזה על גופת אחותו האהובה, נטליה אלכסייבנה. כשמתה ב-1716, אחיה היה מחוץ למדינה. כדי להגיע לפרידה מאחותו האהובה, הוא הורה לחנוט את גופתה. תהליך החניטה עבר בהצלחה. כשפיוטר הגדול נפטר, נעשה שימוש באותה טכניקת חניטה, אך היא השתבשה.

הבעיה הייתה שנאסרה נתיחה של גופות הצאר ופיוטר הגדול נחנט ללא נתיחה. ומכיוון שהוא מת מדלקת מוגלתית של שלפוחית השתן, גופו כבר השחיר והחל להתפרק 10 ימים לאחר המוות. למרות זאת, יקתרינה החליטה לעקוב אחר כל הטקסים שרצה בעלה, כולל הפרידה בת 42 הימים. ג'ייקוב ברוס היה אחראי על תהליך החניטה של פיוטר הגדול – בעל ברית קרוב של הצאר ואחד האנשים המשכילים ביותר באותה תקופה, שזכה למוניטין של "קוסם אפל" וזכה לכינוי 'המכשף של הצאר' בקרב העם הפשוט. ההחלטה שלא לקבור את הצאר כל כך הרבה זמן, אנשים נטו לייחס באופן טבעי, לברוס.

הסקוטי שחנט את הצאר

ג'ייקוב ברוס היה שייך לאחד הענפים העתיקים ביותר של שבט ברוס הסקוטי; הם חיו ברוסיה מאז 1647. בין אבותיו של ג'ייקוב ברוס, בין השאר, היה גם רוברט ברוס, המלך-המשחרר של סקוטלנד. ג'ייקוב ברוס היה עם פיוטר הגדול עוד כשהצאר היה צעיר מאוד והתחבא מפני אויביו ובעלי בריתו בתחילת שלטונו. מאז, ג'ייקוב מעולם לא עזב את את הצאר והפך לאחד ממקורביו.

למרות שג'ייקוב ברוס מעולם לא רכש השכלה פורמלית, הוא עסק באופן פעיל בחינוך עצמי במשך כל חייו; הוא אסף ספרייה של כ-1,500 כרכים על מדעי הטבע. הוא דיבר שוטף בשש שפות, היה בקיא במתמטיקה, גיאוגרפיה, אסטרונומיה, אופטיקה, מכניקה, רפואה, מדעי הצבא ודיסציפלינות אחרות. ברוס היה אחראי על הדפסת ספרים רוסיים; הוא חיבר את המילונים הרוסי-הולנדי וההולנדי-רוסי, יצר את ספר הלימוד הראשון בגיאומטריה רוסית וחנך את מצפה הכוכבים הרוסי הראשון.

עובדה אחרונה זו, ככל הנראה, תרמה באופן משמעותי למוניטין של ברוס כ"קוסם אפל" וכ"מכשף". המצפה שלו היה ממוקם במגדל סוחרב במוסקבה (שנהרס ב-1934). באגדות אורבניות מוסקבאיות, נטען שהמקום הזה היה אפוף במסתורין אפל: השמועה הייתה שאגודת אפיקורסים סודית התאספה שם, ובתוך היסוד של המגדל הוסתר "הספר השחור" של ברוס, שנאמר שהוא מסוגל להעניק כוח בלתי מוגבל. פשוטי העם האמינו שהוא רקח סם נעורים נצחי ורכב על ציפור מכנית.

כשפיוטר הגדול מת, קיבל ג'ייקוב ברוס את המשימה לנהל את טקס הפרידה ומסע ההלוויה. הוא גם היה האחראי על החניטה. העובדה שהצאר לא נקבר, האנשים חיברו זאת לפעילות המיסטית של ברוס ול"ניסויים השטניים" שלו. וככל שחלף זמן רב יותר, כך השתכנע הציבור ש"המכשף של הצאר" עומד מאחורי ההחלטה.

מגלומניות אופיינית

אלא שהאמת התבררה כפרוזאית הרבה יותר.

למעשה, החלק האחרון של ההלוויה – הורדת הארון לקבר – התעכב כדי לסיים את בניית קברו של הקיסר, כמו גם את קתדרלת פטר ופול עצמה. הקבר היה ממוקם בתוך מבצר פיטר ופול – מקום מיוחד מאוד עבור הצאר המנוח. תאריך ייסוד המבצר – 16 במאי 1703 – היה תאריך הקמתה של העיר סנקט פטרבורג, יצירתו של פיוטר הגדול.

ארונו של הצאר הוצב בקפלת עץ זמנית בתוך קתדרלת פטר ופול שעוד הייתה בבנייה. בשנת 1731, אנה יוהאנובנה עלתה לשלטון (אחייניתו של פיטר הגדול) ולבסוף הורתה לקבור את גופותיהם של פיוטר ואשתו יקתרינה. השרידים נקברו ליד החומה הדרומית, מול המזבח של קתדרלת פטר ופול. שרידיו של פיוטר נקברו בצורה כזו שלא ניתן להוציאם – לשם כך, צריך להרוס את הקתדרלה כולה.

לפני פיוטר הגדול, הצארים הרוסיים תמיד נקברו באתרים שונים: בקתדרלת המלאך, במנזר העלייה לשמיים, בקתדרלת המושיע בבור או במנזר נובודביצ'י שבמוסקבה. אבל, כשעיר הבירה הועברה לסנקט פטרבורג, קתדרלת פטר ופול הפכה לקבר המלכותי ובה נקברו מרבית קיסרי רוסיה משושלת רומנוב.

אם משתמשים בתוכן כלשהו מתוך HistoryIsTold, באופן חלקי או מלא, יש לספק תמיד קישור לחומר המקור.