סיפור הפאנטום שרודף את בית האופרה בפריז, האיש במסכה בעל הפנים המעוותות, עם כשרונו המוזיקלי הגאוני, נשמע כמו חומר למיתוסים ואגדות. האמת היא שהסיפורים על התרסקות הנברשת ורוח הרפאים בבית האופרה הפריזאי נפוצו הרבה לפני המחזמר המפורסם.
תאמל״ק ליהמלחין אנדרו לויד וובר ביסס את המחזמר על רומן מ־1910 באותו שם מאת גסטון לֶרוֹ. האחרון ביסס את הרומן שלו על מספר אירועים מפחידים שקרו באמת בארמון גרנייה, בית האופרה שבו מתרחשים הספר והמחזמר.
חלק מהסיפורים, המקומות והאירועים שהיוו השראה לפאנטום האופרה הם נכונים. אחרים כנראה לא, אבל אלו אגדות מהנות שגסטון לרו הנציח בעוד וובר מאוחר יותר פרסם אותו עוד יותר עם המחזמר האייקוני שלו. אף על פי שאף אחד לא יודע בדיוק עד כמה הסיפורים האלה נכונים, ניתן ללמוד מההשראה שהם נתנו ליצירת הסיפור שרודף ומרגש את הקהל למעלה ממאה שנה מאוחר יותר.
כן ולא — אף שהעלילה היא בדיונית, חלקים ממנה הם בהשראת סיפורים ואגדות אמיתיות. בעוד שארועי המחזמר לא קרו בפועל, אלמנטים רבים מההצגה (והרומן שעליו היא מבוססת) לקוחים מסיפורים אמיתיים על מה שקרה בבית האופרה הפריזאי.
למעשה תאונת הרס הנברשת ושמועות רבות על נוכחות רוח רפאים שרודפת את התיאטרון היו תקריות שהתרחשו במציאות.
ארוע קריסת הנברשת מתרחש במחזמר בסוף המערכה הראשונה, כאשר הנברשת במשקל טון מתרסקת על הבמה והוא אחד הרגעים האיקוניים ביותר במחזמר והוא נוצר בהשראת טרגדיה אמיתית בארמון גרנייה. עם זאת, בניגוד למה שנהוג לחשוב, זו לא הייתה בעצם הנברשת שנפלה. ב־20 במאי 1896 עלתה על במת התאטרון האופרה Helle כאשר משקל הנגד, אחד מרבים שהחזיק את הנברשת למעלה, נשבר ונפל דרך התקרה. אדם אחד נהרג, וכמה אחרים נפצעו. חוקרי זיהוי פלילי ממשטרת פריז הגיעו למסקנה מאוחר יותר כי חוט חשמל סמוך כנראה התחמם יתר על המידה והמיס את כבל הפלדה שמחזיק את משקל הנגד וגרם לנפילתו. בספר ובמחזמר "פאנטום האופרה", הפאנטום הוא שמשחרר את הנברשת במהלך עליית הווילון של האופרה Il Mutto, בכדי לנקום בכריסטין שהתאהבה בראול במקום להתאהב בו. בניגוד למציאות, אף אחד במחזמר לא מת מההתרסקות.
האגם התת־קרקעי שבמחזמר וברומן הוא מקום התרחשות מרכזי וזכורה במיוחד הסצנה כאשר הפאנטום משיט בסירת קאנוּ את כריסטין בעודו שר את ״מוזיקת הלילה״. למעשה האגם הזה מבוסס על אגם תת־קרקעי אמיתי, שנמצא בתחתית מבנה ארמון גרנייה.
האגדה מספרת שאדם חסר פנים (וכמה דגים) חי פעם באגם. לרו שמע את השמועה ורץ איתה. במציאות, האגם נראה יותר כמו ביוב והייתה לו מטרה הרבה יותר מעשית: להרחיק את המים מהבאר ומשאבת הקיטור בזמן בניית היסודות של בית האופרה. הדיירים היחידים ב"אגם" עד כה הם שפמנון לבן יחיד (חיית המחמד הבלתי רשמית של צוות בית האופרה) וכבאים צרפתים, שמתרגלים שם שחייה בחושך. מעניין אם הם שמעו אי פעם מוזיקה שמגיעה משום מקום לכאורה בזמן האימונים…?
האגדות הרבות שהיוו השראה לפאנטום עטויות במסתורין כמו הדמות עצמה. סיפור אחד מספר שבשנת 1873, שריפה בבמה הרסה את המקום הישן של חברת האופרה של פריז, ה-Salle Le Peletier. באותו אירוע בלרינה מתה וארוסה, הפסנתרן, ספג כוויות קשות מאוד. האגדה מספרת שהוא ירד למחתרת בבית האופרה גרנייה, המקום החדש של החברה וחי שם עד מותו. האם הוא אותו אדם חסר פנים שחי כביכול באגם? לא בטוח, אבל ברור כיצד האגדות הללו היוו השראה לפאנטום בספרו של לרו.
שמועה נוספת שהעניקה השראה לגסטון לרו היא סיפורה של רוח רפאים שרודפת את ארמון גרנייה. לא רק שהסיפור עורר בו השראה, אלא שלרו חש אובססיביות להוכיח את קיומה של אותה רוח רפאים. בפרולוג לרומן "פאנטום האופרה" הוא מדבר על היעלמותו המסתורית של הרוזן דה שָאני, שנעלם לקנדה למשך 15 שנים ללא זכר. כאשר חזר לבסוף לפריז, הוא נסע מיד לארמון גרניֶיה וביקש כרטיס חינם לאופרה.
לרו ממשיך וטוען כי כאשר שאני ואחיו רבו על כריסטין דאה (דמות בדיונית),הוא רומז ש"טרגדיה" אירעה בין השניים. מכיוון שהרוזן הוא בבירור ההשראה של חבר ילדותה ומאהבה של כריסטין, הרוזן ראול דה שאני, ברומן של לרו, נראה שהוא האמין שהאח הוא רוח הרפאים, שנהרגה באיזושהו עימות ופוקדת כעת את הפינות המוצלות של ארמון גרנייה.
למרות שנוכחותה של רוח הרפאים היא שמועה, על פי מקורות מסוימים, רוח הרפאים של בית האופרה היא למעשה אישה זקנה מרופטת — גסטון לרו האמין בתוקף שהרוח היא אמיתית. הוא גם טען כי גופה נחשפה מתחת לבית האופרה גרנייה, שהייתה שייכת לרוח הרפאים שהוכיחה את סיפורו (העובדה שממשלת הקומונה הצרפתית המהפכנית השתמשה במרתף כדי להחזיק בו שבויים היא הסבר קצת יותר וסביר לגבי הגופה שנמצאה, אך זה סיפור אחר). אחרי כל זה, זה כמעט אירוני שהדמות הראשית ב"פאנטום האופרה" אינה רוח רפאים של ממש, אבל הוא שמר על השם "פאנטום" בשל התחושה המסתורית האופפת את דמותו.
אנדרו לויד וובר כתב את כריסטין דאי על סמך סיפור האהבה שלו עצמו. אומנם כריסטין היא דמות בדיונית לחלוטין, כמה חוקרים אומרים שהיא קיבלה השראה מכריסטינה נילסון, סופרן שוודית שנהנתה מקריירה של 20 שנה כזמרת אופרה בינלאומית מוערכת (מה גם שבתיאורים הביוגרפיים של דמותה כריסטין היא בת לאב שוודי…). דיווחים אחרים אומרים שכריסטין שאבה השראה חלקית מבלרינה בשם נאנין דוריבאל, אם כי אף אחד לא יודע בוודאות. דוריבאל (יחד עם מכרה של לרו בשם מדאם לה בארון דה קסטלו-ברבזאק) כנראה גם שימשה השראה לדמותה של מג ז'ירי, שכן אמותיהם של דוריבאל וז'ירי הן שתיהן סדרניות התאטרון.
מה שבטוח הוא שחייו הרומנטיים האמיתיים של וובר העניקו השראה לאופן שבו הוא עיבד את דמותה של כריסטין למחזמר, 70 שנה מאוחר יותר. כשכתב את ״פאנטום האופרה״, וובר היה נשוי לשרה ברייטמן, זמרת סופרן קלאסית שאותה פגש והתחתן אחרי ששיחקה במחזמר שלו "חתולים בווסט אנד". הוא כתב את התפקיד של כריסטין עבור ברייטמן והלחין את שירי הדמות כך שיתאימו למנעד הקולי שלה. לאחר שהחלה את התפקיד בווסט אנד, וובר כמובן רצה שברייטמן תעשה זאת גם בברודווי. איגוד שוויון השחקנים סירב בתחילה והודיעו שבכוונתם ללהק שחקנית אמריקאית וששחקנים בינלאומיים בברודווי חייבים להיות כוכבים גדולים. אבל וובר התעקש והוא הגיע לפשרה לפיה הוא יוביל את ההפקה הבאה שלו בלונדון. וובר וברייטמן התגרשו בסופו של דבר, אבל השפעתה על התפקיד נותרה לנצח והיא אף ביצעה את השיר המרכזי בחגיגות 25 שנה למחזמר, במסגרת ההפקה באלברט הול.
אחת ההשראות למשולש האהבה של הדמויות הראשיות, על איך שני אחים נלחמו כביכול על אישה בשם כריסטין (במקרה של המחזמר מדובר בראול, פאנטום וכריסטין). עם זאת, יש עוד סיפור מרתיע למדי, וכי יש שאומרעם שנתן השראה לגסטון לרו.
על פי האגדה, רקדן בלט בשם בוימזון (Boismaison) התאהב בבלרינה נאנין דוריבל. עם זאת, גם סמל צרפתי בשם מסייה מאוזורייה, אהב אותה והוא לקח על עצמו להוציא את בוימזון מהתמונה. בוימזון ביקש שעצמותיו ייקברו באופרה הפריזאית, בתקווה שיישאר ליד אהובתו גם לאחר מותו. לפי אגדה שהופרכה, הם כיבדו את רצונותיו והחזיקו בעצמותיו, אפילו השתמשו בשלד שלו כאביזר באופרה Le Freischütz, מאת קרל מריה פון ובר. אף על פי כן, משולש האהבה האגדי היווה השראה לזה של ראול, הפאנטום וכריסטין. עם חומר מקור מוזר כמו זה, אין זה פלא שסיפור האהבה של "פאנטום האופרה" הפך לאימה גותית שמסרבת למות…
הרבה לפני שזה מחזמר, ״פאנטום האופרה״ הוא רומן בהמשכים, שאף תורגם לעברית.
לא חסרות רצועות השמעה שיעשירו את החווייה, בעיניי אין יותר מרשים מהגרסה בעברית של ריטה ודודו פישר.
אם כי למטיבי לכת, מומלץ להאזין גם לגרסת המטאל הידועה שיצרה להקת Nightwish הפינית.
אי אפשר בלי המחזמר הנודע, ״פאנטום האופרה״, המורכב מהמוזיקה שכתב אנדרו וובר־לויד והועלה על בימות ברודוויי, וסט אנד ואפילו באלברט הול שבלונדון.
ואומנם המחזמר פופולרי בזכות עצמו, הוא הפך לפופולרי אפילו יותר בזכות סרט הקולנוע משנת 2004, בכיכובם של ג׳רארד באטלר ואיימי רוסום, שעשו עבודה טובה מספיק תחת שרביטו של הבמאי ג׳ואל שומאכר.
אם משתמשים בתוכן כלשהו מתוך HistoryIsTold, באופן חלקי או מלא, יש לספק תמיד קישור לחומר המקור.
התוכן בכתבה זו לא נכתב על ידי בינה מלאכותית. הכתבה נכתבה, נערכה ונבדקה על ידי צוות הכותבים של History Is Told. אנו מקפידים על מחקר מעמיק, מקורות אמינים ובקרת איכות קפדנית כדי להבטיח דיוק ואותנטיות מלאה.
© כל הזכויות שמורות למיזם HistoryIsTold.
