בסוף שנות ה-50 של המאה ה-19, נדמה היה כי שתי מעצמות-העל של העולם, בריטניה וארצות הברית, עומדות לגרור את העולם למלחמה כוללת על טריטוריה שכוחת אל. אך השאלה שנותרה פתוחה לא הייתה מי ישלוט בנתיבי הים, אלא מי ישלם על חזיר אחד, רעב במיוחד, שפלש לגינה הלא נכונה.
קל להאמין שרוחותיהם של חיילים אמריקאים מהמאה ה-19, הנעות דרך הערבה, הן שאחראיות לתנודת העשבייה במחנה האמריקאי ההיסטורי שבאי סן חואן. ואולם, לפני כ-150 שנה, באי הממוקם כ-129 קילומטרים (80 מיילים) צפונית-מערבית לסיאטל, השוכן בין מיצר הארו (Haro) למיצר רוסאריו (Rosario), נערכו ארצות הברית ובריטניה למלחמה של ממש עקב מותה של חיית משק. עימות זה, שזכה לכינוי "מלחמת החזיר", גלש לאיומים צבאיים של ממש. בפועל, הקונפליקט לא נסוב כלל על חזיר, אלא על סוגיות טריטוריאליות בין שתי אומות שלטשו את עיניהן אל עבר נופים טבעיים ומרוחקים אלו.
אמנות, מפות ואי בהירות גיאוגרפית
טרם פרוץ מלחמת החזיר, הייתה בריטניה נחושה לבלום את נחשול ההגירה האמריקאית שחצה את הרי הרוקי. הבריטים טענו כי האמריקאים מסיגים גבול לשטחים שהובטחו להם בהסכמים קודמים ובאמצעות פעילויות הסחר רבות השנים של חברת מפרץ ההדסון (Hudson's Bay Company). מנגד, האמריקאים ראו בנוכחות הבריטית פגיעה ביכולת שלהם להתפשט ברחבי היבשת, ודחו את הרעיון ששטחים ממערב להרי הרוקי יישארו תחת השפעה זרה.
שורשי המשבר טמונים בהסכם אורגון, שנחתם ב-15 ביוני 1846, אשר נועד לפתור את סכסוך הגבולות על ידי חלוקת טריטוריית אורגון לאורך קו הרוחב ה-49 עד לאמצע התעלה המפרידה את היבשת מאי ונקובר, ומשם דרומה דרך מפרץ חואן דה פוקה (Juan de Fuca) אל האוקיינוס השקט. עם זאת, ניסוח ההסכם יצר בעיה: היו שני מיצרים שיכלו להיחשב כ"אמצע התעלה". הבריטים עמדו על כך שהגבול עובר במיצר רוסאריו שבמזרח, בעוד שהאמריקאים טענו כי הוא עובר במיצר הארו שבמערב. סן חואן נמצא בדיוק בין השניים.
בשנת 1856 הקימו שתי המדינות ועדת גבולות לפתרון הסוגיה מהמיצר של ג'ורג'יה ועד חואן דה פוקה. הנציגים הבריטים היו גֵּ'ימְס צָ'ארְלְס פְּרֵבוֹסְט כנציב ראשון, גְּ'וֹרְג' הֶנְרִי רִיצָ'רְדְס כנציב שני, ו-וִילְיָאם אֵי. גִ'י. יָאנְג כמזכיר. מנגד, ארצות הברית מינתה את אַרְצִ'יבָּלְד קֶמְפְּבֶּל כנציב ראשון, את גְּ'וֹן פַּארְק כנציב שני, ואת וִילְיָאם גֵ'י. וַארֶן כמזכיר. הוועדה התכנסה לראשונה ב-27 ביוני 1857 על סיפון ספינת המלחמה הבריטית אה"מ סאטלייט, שעגנה בנמל אסקווילמלט ובהמשך קיימה פגישות נוספות שם ובנמל נאנאימו.
בין אוקטובר לדצמבר ניהלו הצדדים ויכוחים סוערים. פרבוסט טען כי התעלה המוזכרת בהסכם חייבת להפריד את היבשת מאי ונקובר, לזרום לכיוון דרום ולהיות כשירה לניווט – תנאים שרק מיצר רוסאריו עומד בהם. קמפבל תקף את הטיעון, וטען כי מיצר רוסאריו לא מפריד את היבשת אלא איים זה מזה (כגון לומי, סייפרס ופידאלגו), וכי יכולת הניווט אינה רלוונטית, מה גם שמיצר הארו רחב וישיר יותר. פרבוסט הציג מפות אמריקאיות, כולל אחת של גְּ'וֹן סִי. פְרֵמוֹנְט (John C. Frémont) ואחת של גְּ'וֹן בִּי. פְּרֶסְטוֹן (John B. Preston) משנת 1852, המראות את הגבול ברוסאריו. למרות הצעת פשרה של פרבוסט ב-3 בדצמבר (הפגישה השישית) להעביר את הקו בתעלת סן חואן ולהעניק לאמריקאים את שאר האיים, הוועדה התפזרה ללא הסכמה, והעמימות נותרה בעינה.
התיישבות בחזית המחלוקת
איי סן חואן לא נבחנו רק בשל גודלם, אלא בשל חשיבותם האסטרטגית הצבאית: מי שהחזיק בהם יכול היה לשלוט במעברים בין המיצרים חואן דה פוקה וג'ורג'יה. האי סן חואן עצמו, שאורכו כ-32 ק"מ ורוחבו כ-11 ק"מ, חולש על שטח של כ-142 קמ"ר. הוא הגדול בארכיפלג הכולל 172 איים מוכרים (למעשה, למעלה מ-786 בשפל ו-457 בגאות) וכולל את פרידיי הארבור, העיירה המאוגדת היחידה בשרשרת.
כבר ב-1845 הציבה חברת מפרץ ההדסון פתק בעלות על האי סן חואן, והקימה בו תחנת יישון סלמון ב-1850 וחוות כבשים בשם "בל וו" ב-1853, שאותה ניהלה מפורט ויקטוריה שבאי ונקובר במערב. במקביל, בית המחוקקים הטריטוריאלי של אורגון הכריז על האי כחלק משטחו ושילב אותו במחוז איילנד. עם הקמת טריטוריית וושינגטון ב-1853, סופח האי למחוז וואטקום הצפוני. עד אמצע שנת 1859 חיו באי בין 25 ל-29 מתיישבים אמריקאים, אשר תבעו זכויות קרקע לפי חוק תרומת הקרקעות של הקונגרס משנת 1850, חוק שהבריטים ראו כבלתי חוקי.
תקרית החזיר והסלמה צבאית
ב-15 ביוני 1859, בדיוק 13 שנים לאחר אימוץ הסכם אורגון, פקעה הסבלנות. לַיְמַן קַטְלֶר חקלאי אמריקאי מקנטקי, מצא חזיר שהרס את גינתו ואכל את פקעותיו. לאחר שורת תקריות דומות, קטלר איבד את שלוותו וירה בחזיר למוות. התברר כי החזיר השייך לצָ'ארְלְס גְרִיפִין, אירי שהועסק על ידי חברת מפרץ ההדסון בניהול חוות הכבשים, נהג להסתובב חופשי. קטלר הציע לגריפין פיצוי של 10 דולרים (שווה ערך ל-360 דולר ב-2026), אך גריפין זעם ודרש 100 דולרים (שווה ערך ל-3,600 דולר ב-2026). בתגובה, קטלר טען שאינו צריך לשלם כלל משום שהחזיר הסיג את גבולו.
כאשר הרשויות הבריטיות איימו לעצור את קטלר, המתיישבים האמריקאים שלחו עצומה בבקשה להגנה צבאית ממחלקת אורגון. בריגדיר גנרל וִילְיָאם אֶס. הַארְנִי, מפקד המחלקה שהיה ידוע בנטיותיו האנטי-בריטיות, שיגר לאי את קפטן גְּ'וֹרְג' אִי. פִּיקֶט יחד עם 66 לוחמים מרגימנט הרגלים התשיעי. הם הפליגו על סיפון ספינת המלחמה בעלת גוף העץ אה"מ מסצ'וסטס ונחתו באי ב-27 ביולי. פיקט הכריז, "אנו נהפוך את זה לבנקר היל" והציב את כוחותיו סמוך לחוות בל וו, ממש מתחת לתותחי ספינת המלחמה הבריטית סאטלייט, ליד מגדלור קאטל פוינט של ימינו. כאשר הובנה הטעות הטקטית, פיקט העביר את תותחיו צפונה לשטח שולט הצופה אל מפרץ גריפין ואל חואן דה פוקה, והחל בהקמת ביצור.
הביצור נבנה תחת פיקוחו של לוטננט משנה הֶנְרִי מַרְטִין רוֹבֶּרְט מדרום קרוליינה/אוהיו, שלימים הפך לגנרל בארמיית הפוטומק ואף פרסם ב-1876 את ספרו המפורסם על נוהל פרלמנטרי, "כללי הסדר של רוברט". סלע עצום המשולב בביצור זכה לשם "הסלע של רוברט". בצד המזרחי נמצאת הלגונה של ג'אקל, הקרויה על שם גְּ'וֹרְג' גָ'אקְל, חייל ששירת במחנה.
בתגובה למהלכים האמריקאיים, שלח גֵּ'יימְס דּאגְלַס, מושל מושבת הכתר של קולומביה הבריטית, שלוש ספינות מלחמה בפיקודו של קפטן גֶּ'פְרִי הוֹרְנְבִּי במטרה להדוף את האמריקאים, אך הורה לו להימנע מעימות חמוש במידת האפשר. עד ה-10 באוגוסט 1859, ובסופו של אותו חודש, התעצם הכוח האמריקאי תחת פיקודו של לוטננט קולונל סַיְלַס קֵיְיסִי ל-461 לוחמים, חמושים ב-14 תותחים מאחורי ביצורי עפר. מולם ניצבה פלוטילה בריטית של חמש ספינות מלחמה המצוידות ב-167 תותחים (אף שבאחד הדיווחים נכתב 70) ועליהן 2,140 איש, בהם 400 נחתים ומהנדסים מלכותיים ולמעלה מ-1,500 מלחים שכלל לא היו חמושים ללחימה יבשתית.
הורנבי סירב לפעול עד להגעתו של אדמירל משנה רוֹבֶּרְט אֶל. בֵּיְנְס, מפקד הצי המלכותי באוקיינוס השקט. כאשר ביינס הגיע ובחן את המצב, הוא הודיע למושל דוגלס בזעזוע כי לא ידרדר שתי אומות אדירות למלחמה "בגלל מריבה על חזיר".
התיאוריות שמאחורי ההסלמה
הגנרל הראשי העתידי של צבא האיחוד, גְּ'וֹרְג' בִּי. מֶקְלֶלַן, שהיה חברו לספסל הלימודים של פיקט באקדמיה הצבאית בווסט פוינט, טען מאוחר יותר כי הגנרל הארני ופיקט קשרו קשר לפתוח במלחמה נגד בריטניה כדי לייצר אויב משותף שימנע את מלחמת האזרחים בין הצפון לדרום. מנגד, הגנרל גְרַנְוִיל אוֹ. הַאלֶר חלק על התיאוריה של מקללן, בטענה שמטרתם הייתה להסיח את דעתו של הצפון כדי שהדרום יוכל לפרוש בבטחה. יש הרואים חיזוק לתיאוריות אלו בכך שסילאס קייסי הורד לכאורה לתפקיד תומך עבור פיקט, שהיה בדרגת קפטן נמוכה יותר וקיבל מהארני סמכות עצמאית על שטח נרחב. אולם, אחרים טוענים שקייסי לא הורד בדרגה אלא קיבל פיקוד על מסצ'וסטס והאלר כדי להגן על מימי מפרץ פיוג'ט, תוך הפעלת שיקול דעתו הצבאי.
רגיעה, כיבוש משותף והשלכות ארוכות טווח
כאשר החדשות על המשבר הגיעו לבירות לונדון ווושינגטון הבירה בספטמבר, הפקידים הזדעזעו מהפוטנציאל הנפיץ של התקרית. נשיא ארצות הברית, גֵּ'ימְס בְּיוּקָנָן (James Buchanan), שלח מיד את הגנרל הראשי וִינְפִילְד סְקוֹט כדי לפתור את המשבר. סקוט, שכבר סייע בהרגעת משברי גבול בשנות ה-30 של המאה ה-19, הגיע לסן חואן באוקטובר וניהל משא ומתן מול המושל דוגלס. צעד זה שירת את האינטרס האמריקאי, לנוכח המתחים הפנימיים הגואים שעמדו להוביל למלחמת האזרחים האמריקאית.
ההסכמה שאליה הגיעו באמצע ספטמבר קבעה כי שתי המדינות יקיימו כיבוש צבאי משותף באי, כשהן מצמצמות את כוחותיהן לסדרי גודל סמליים של לא יותר מ-100 איש כל אחת, והגנרל הארני ננזף רשמית והועבר מתפקידו. כוחותיו של קייסי הוחלפו, וב-21 במרץ 1860 הקימו הנחתים המלכותיים מחנה על קו החוף במפרץ גאריסון (Garrison Bay) שבצפון האי, המכונה כיום "המחנה האנגלי", על מנת להקל על האספקה. במקביל, המחנה האמריקאי ניצב בקצה הדרומי, על אחו חשוף לרוחות שהתאים לירי ארטילרי על ספינות חולפות.
שגרת החיים במחנה האמריקאי כללה מבנים ייחודיים שחלקם שרדו עד היום. בניין הכובסת – בית עץ לבן בסגנון ניו-אינגלנד – אכלס בזמנו עד שלוש משפחות כובסות בין השנים 1859 ל-1872. הכובסות, שהיו כפופות לדיני הצבא, הרוויחו דולר לאדם לחודש בגין כביסה לכ-20 חיילים, והיו חייבות להיות נשואות; אלמנה נדרשה למצוא בעל חדש בתוך 60 יום או לספוג גירוש מהבסיס. מבנה בולט נוסף היה מגורי הקצינים, שנבנה ב-1860 על ידי ג'ורג' פיקט באמצעות עצים שניצלו מפורט בלינגהאם (Fort Bellingham) שפסלו לשימוש באפריל אותה שנה. בקרבת מקום נמצא גם "מפרצון סבתא" (Grandma's Cove), רצועת חוף זרועה בולי עץ מאובנים ואצות קלפ. ברחבי האחו מתרוצצים גם היום אלפי ארנבים, שהובאו לאזור בשלהי המאה ה-19 וכעת מונים כ-500 ארנבים לכל אקר (כ-4,000 מ"ר), לצד שרידי חוות חברת מפרץ ההדסון, עיירת סן חואן הישנה ובית העלמין של המחנה.
סטטוס קוו זה נמשך 12 שנים. במהלך תקופה זו התמזגה קולומביה הבריטית ב-1866 לישות אחת גדולה, וב-1871 הצטרפה לדומיניון של קנדה. באותה שנה חתמו בריטניה וארצות הברית על "הסכם וושינגטון של 1871", שהעביר את שאלת סן חואן לבוררות בינלאומית בהובלתו של קיסר גרמניה, וִילְהֶלְם הראשון. הקיסר מינה ועדה בת שלושה אנשים שהתכנסה בז'נבה במשך קרוב לשנה, ובפניה הציג את העמדה האמריקאית ההיסטוריון והדיפלומט גְּ'וֹרְג' בַּנְקְרוֹפְט. לבסוף, ב-21 באוקטובר 1872, פסקה הוועדה לטובת ארצות הברית והגדירה את הגבול דרך מיצר הארו המערבי.
בעקבות הפסיקה, ב-25 בנובמבר 1872 פינו הבריטים את הנחתים המלכותיים מהמחנה. הכוחות האמריקאיים עזבו את המחנה עד יולי 1874, ובכך בא השלום הסופי לקו הרוחב ה-49. כיום, דגל היוניון ג'ק הבריטי עדיין מתנופף מעל אתר המחנה המלכותי, מונף ומורד מדי יום על ידי שומרי הפארק הלאומי האמריקאי, מה שהופך את המקום לאחד האתרים היחידים בארצות הברית נטולי הסטטוס הדיפלומטי שבו עובדי ממשלה אמריקאים מניפים באופן קבוע דגל של אומה זרה, לצורכי הנצחה היסטורית.
תקרית מלחמת החזיר היא תזכורת חיה לכך שמלחמות חסרות היגיון על סיבות זניחות אינן כורח המציאות. הלוחמים שניצבו אלו מול אלו למרגלות המבצרים עטורי התותחים יכולים היו להמיט חורבן אדיר על אדמת איי סן חואן. אולם, ההיסטוריה זימנה לאי מסלול שונה, כזה שבו השלום גבר על מתיחות הגבולות של מעצמות העל, והותיר לדורות הבאים פארק לאומי שליו, וגיבור מפתיע בדמות חזיר פוחז ששינה את פני ההיסטוריה.
מקורות מידע וחומר מעשיר לקריאה
The War That Was Never Fought מאת וויל דוסון הוא ספר משנת 1971 העוסק, כשמו כן הוא, ב"מלחמה שמעולם לא נלחמו בה" וסוקר את המאורעות הפוליטיים והצבאיים סביב העימות על אי סן חואן, מבלי שהדבר יתדרדר ללחימה של ממש.
״מלחמת החזיר״ מאת קית׳ מאריי הוא ספר משנת 1968 הבוחן את פרטי הסכסוך הצפון-מערבי שנודע בכינויו "מלחמת החזיר". ספר נוסף בשם ״מלחמת החזיר״ נכתב על ידי בטי בייקר ורוברט לופשייר יצא לאור ב-1969 ומשמש כאחד המקורות הכתובים המתעדים את אירועי המלחמה השקטה של סן חואן.
״מלחמת החזיר: המלחמה המושלמת בהיסטוריה״, The Pig War: The Most Perfect War in History, מאת אי. קולמן יצא לאור ב-2009 ומתאר את תקרית החזיר סתור "המלחמה המושלמת ביותר בהיסטוריה", בהתייחס לעובדה שהיא לא גבתה קורבנות בנפש כלל משני צדי המתרס.
אם משתמשים בתוכן כלשהו מתוך HistoryIsTold, באופן חלקי או מלא, יש לספק תמיד קישור לחומר המקור.
תאמל״ק לי