כרוניקה של אסון ידוע מראש: על אסון מכרה פייק ריבר

ב-19 בנובמבר 2010, בשעה 15:44 בדיוק, הרעידה התפוצצות אדירה את השלווה הפסטורלית של החוף המערבי באי הדרומי של ניו זילנד. עמוק בבטן האדמה, במכרה הפחם "פייק ריבר" (Pike River), הממוקם כ-46 קילומטרים צפונית-מזרחית לעיירה גרימאות' (Greymouth), התרחש אירוע שעתיד להירשם בדפי ההיסטוריה המקומית כאסון הכרייה הגדול ביותר במדינה מאז 1914. פיצוץ גז מתאן קטלני גבה את חייהם של 29 כורים והותיר אומה שלמה המומה, כואבת וזועמת על שרשרת מחדלים שהובילה לרגע הגורלי.

באותו יום שישי גורלי, שהו במכרה 31 כורים וקבלנים. על פי ההערכות, רובם (16 כורים ו-13 קבלנים) נמצאו בעומק של לפחות 1.5 קילומטרים מפתח המכרה. הפיצוץ הראשון, שמקורו ככל הנראה בהצטברות גז מתאן בחלל שנוצר בפעילות כרייה קודמת או באזורי העבודה הפעילים, היה הרסני. אף שגורם ההצתה המדויק נותר עלום, ידוע כי מכרה פעיל מכיל מקורות הצתה רבים.

מתוך האפלה והעשן, רק שניים הצליחו להיחלץ בכוחות עצמם. דניאל רוקהאוס (שאחיו, בנג'מין, נותר לכוד בפנים) ואדם נוסף, שהיו במנהרת הגישה או בסמוך אליה, הצליחו לצעוד החוצה כשהם סובלים מפציעות בינוניות ופונו לבית החולים בגרימאות'. עבור 29 הגברים שנותרו מאחור, הזמן עצר מלכת.

המצור השקט: ימי התקווה והייאוש

מיד לאחר הפיצוץ, שרר בלבול רב. הדיווחים הראשוניים בתקשורת נעו בין 25 ל-33 נעדרים, אך לבסוף התבררה התמונה העגומה: 29 גברים לכודים. הרשימה השמית פורסמה ב-21 בנובמבר, יומיים לאחר האסון.

צוותי החילוץ ניצבו בפני דילמה אכזרית. הפיצוץ פגע בקו ניקוז הגז של המכרה, מה שגרם להצטברות מיידית ומסוכנת של מתאן. בדיקות שנערכו דרך קידוח לעומק האדמה גילו רמות מתאן של 95%, כשהיתר הוא בעיקר פחמן חד-חמצני – סביבה שאינה מאפשרת חיים. למרות שלכל כורה היה התקן נשימה עצמי המספק 30 דקות של אוויר, ולמרות קיומם של בסיסי אוויר צח במכרה, המקלטים נמצאו ריקים. לא היה סימן לניסיון הימלטות, והאוויר זרם בחופשיות במנהרות, מה שהעיד כי אין חסימות פיזיות, אך השקט היה רועם: לא נשמעו נקישות על צנרת ולא קריאות לעזרה. המסקנה המצמררת של צוותי החילוץ הייתה כי כולם נהרגו בפיצוץ הראשוני.

הניסיונות לחדור למכרה הפכו למערכה טכנולוגית כושלת. רובוט לסילוק פצצות של צבא ניו זילנד נשלח פנימה אך כשל לאחר 550 מטרים בלבד בשל חדירת מים – הוא פשוט "נפגע ממפל מים" פנימי. רובוטים נוספים, כולל אחד שהוטס מאוסטרליה, כשלו גם הם. השימוש בשלושה רובוטים היה חסר תקדים, אך הטבע היה חזק מהטכנולוגיה.

הסוף הבלתי נמנע

התקוות הקלושות של המשפחות נגוזו בסדרת פיצוצים עוקבים. ב-24 בנובמבר, בשעה 14:37, אירע פיצוץ שני, עז מקודמו. מפקד המשטרה, גארי נואלס, הצהיר כי הוא מאמין שאיש לא יכול היה לשרוד זאת. פיצוץ זה היה כה חזק עד שהבריח את צוותי החילוץ שעמדו בסמוך לפיר האוורור. פיצוץ שלישי (קטן יותר) נרשם ב-26 בנובמבר, ופיצוץ רביעי הבריח עשן ולהבות שנראו מעל פני השטח, כאשר הפחם בתוך המכרה החל לבעור.

השריפה, שהשתוללה בתחתית הפיר, סיבכה את המצב עד כדי כך שהסיכוי לחילוץ גופות "שלמות" הפך לקלוש. ב-14 בינואר 2011 הודיעה המשטרה כי המכרה נאטם מטעמי בטיחות. הממשלה, המשטרה והכונסים (שלקחו לידיהם את החברה הקורסת) הודו בזה אחר זה: החילוץ מסוכן מדי.

חשבון הנפש הלאומי: מחדלים ורגולציה רופפת

29 הקורבנות היו פסיפס של החברה המקומית והבינלאומית. גילם נע בין 17 ל-62. הצעיר שבהם, ג'וזף דאנבר, חגג את יום הולדתו ה-17 יום קודם לכן. היה זה יום עבודתו הראשון במכרה מתחת לאדמה; הוא שכנע את ההנהלה להקדים את תחילת עבודתו שתוכננה ל-22 בנובמבר. רוב הנספים (24) היו ניו-זילנדים, בעיקר מאזור "החוף המערבי", אך ביניהם היו גם שני אוסטרלים, שני סקוטים ודרום-אפריקאי אחד. ביניהם היו דמויות מוכרות בקהילה כמו חבר מועצת מחוז גריי מילטון אוסבורן, ושחקני רוגבי מקומיים.

האסון הוגדר כ"אירוע חריג ביותר" והוביל להקמת ועדת חקירה מלכותית בראשות השופט גרהאם פאנקהרסט. הדו"ח הסופי, שפורסם בנובמבר 2012, היה כתב אישום חריף נגד תרבות הבטיחות במדינה. ראש הממשלה דאז, ג'ון קי, התנצל אישית בפני המשפחות על התקנות הרופפות ומשטר הפיקוח הלקוי. שרת העבודה, קייט וילקינסון, התפטרה מתפקידה.

התברר כי היו התרעות מוקדמות. תחקיר עיתונאי באוסטרליה חשף כי המנכ"ל, פיטר וויטאל, לא דאג לאמצעי בטיחות בסיסיים המקובלים באוסטרליה (כמו יציאת חירום שנייה ומערכות ניטור גז מתקדמות), פשוט כי החוק הניו-זילנדי לא חייב זאת. עדויות נוספות טענו כי כורים המשיכו לעבוד גם כשריכוז המתאן חצה את רף ה-2% המסוכן, ואף שיבשו את פעולת הגלאים באמצעות אוויר דחוס.

ההליכים המשפטיים היו סוערים לא פחות. כתבי אישום הוגשו נגד חברת "פייק ריבר פחם", קבלני משנה, והמנכ"ל פיטר וויטאל. בעוד החברות נקנסו (אך "פייק ריבר" פשטה רגל ולא שילמה את הקנסות), האישומים נגד וויטאל בוטלו ב-2013 בעסקה שנויה במחלוקת: הוא והחברה הציעו תשלום "התנדבותי" של 3.41 מיליון דולר למשפחות בתמורה לביטול האישומים. בית המשפט העליון של ניו זילנד פסק ב-2017 כי ההסכם היה בלתי חוקי ונועד "להשתיק תביעה", אך הכסף כבר שולם והתיק הפלילי לא חודש.

מורשת של כאב ושינוי

הפצע הפתוח של פייק ריבר לא הניח לפוליטיקה המקומית. בשנת 2017 הוקמה "סוכנות השיקום של פייק ריבר" (Pike River Recovery Agency) במטרה להיכנס מחדש למכרה, לחקור ולנסות להשיב את הגופות. תחת השר האחראי, אנדרו ליטל, הצליחו הצוותים ב-2019 לפרוץ את האיטום ולהיכנס עד לעומק של 2.2 קילומטרים במנהרת הגישה.

אך ב-2021, לאחר שהעלויות תפחו לכ-50 מיליון דולר ניו-זילנדי, הודיעה הממשלה כי המשך הכניסה מסוכן ויקר מדי. ההחלטה התקבלה בזעם על ידי המשפחות, שאף חסמו את הכביש למכרה ביולי 2021 בניסיון למנוע את איטומו הסופי.

למרות הפסקת הכניסה הפיזית, הטכנולוגיה סיפקה תשובות חלקיות. קידוחי עומק ומצלמות מיוחדות אפשרו למשטרה לאתר שרידים. עד יוני 2023, אותרו שרידיהם של 12 מתוך 29 הכורים. התמונות אישרו את ההערכה הראשונית: המוות היה ככל הנראה מיידי, ולא הייתה כל אפשרות להצלה לפני הפיצוץ השני.

אסון פייק ריבר שינה את פני התעשייה בניו זילנד. הוא הוביל לחקיקת "חוק הבריאות והבטיחות בעבודה 2015" ולהקמת רשות הבטיחות הלאומית WorkSafe New Zealand. האסון נותר הצלקת הקשה ביותר בתולדות ניו זילנד מבחינת אובדן חיי אדם באירוע בודד מאז התרסקות טיסה 901 ב-1979 (עד לרעידת האדמה בכרייסטצ'רץ' ב-2011).

הזיכרון ממשיך לחיות גם בתרבות. סרט באורך מלא בשם "Pike River", בבימויו של רוברט סארקיס, יצא לאקרנים ב-30 באוקטובר 2025, סמוך ליום השנה ה-15 לאסון. הסרט מתמקד במאבקן של המשפחות, ובפרט בדמויותיהן של אנה אוסבורן וסוניה רוקהאוס, ומנציח את הכאב שלא דעך. במוזיאון ההיסטוריה של מעמד הפועלים בבלאקבול, גלגל זיכרון מיוחד מוקדש לנספים. שם, כמו בלבבותיהן של 29 משפחות, פייק ריבר הוא תזכורת כואבת למחיר הכבד של רשלנות והזנחה.

חומר מעשיר לצפייה