🏴‍☠️ גולגולת, עצמות מוצלבות והסכם עבודה קיבוצי: על צמיחת הפיראטיות

אנחנו רגילים לראות את שודדי הים דרך הפריזמה הרומנטית של הוליווד, אבל האמת ההיסטורית מאחורי "הרוג'ר העליז" מורכבת ומרתקת הרבה יותר מסרטי הרפתקאות.

הפיראטים היו בין הראשונים בעולם ליישם דמוקרטיה ישירה. בזמן שביבשה מלכים שלטו ביד רמה, על סיפוני הספינות התקיימו בחירות דמוקרטיות למפקדים והשלל חולק בשוויוניות מעוררת השתאות. הייתה להם אפילו מערכת "ביטוח לאומי" שקבעה פיצויים מדויקים על אובדן איברים בקרב, עוד לפני שהמושג "זכויות עובדים" בכלל היה קיים.

אבל המיתוס הרומנטי על שודדי הים, המוזן על ידי פולקלור, ספרים וסרטים, השתרש עמוק בתודעה – עד כדי כך שקשה לראות מאחוריו תופעה חברתית מורכבת.

קורסארים, פליבסטרים, ריידרים, קאפרים, ליקדלרים, ויטאליירים, גזים, אוסקוקים, פריבטירים, פורבנים, ואקו… עצם מניית כל המושגים הללו מעידה על חוסר ההומוגניות של תופעת שודדי הים. בכל התקופות ההיסטוריות, אצל שבטים ועמים שונים, הפיראטיות שינתה את פניה והסתגלה לנסיבות המקום והזמן. מקור המילה "פיראטיות" קשור לפועל היווני "peiran", שמשמעותו "לנסות" או "לנסות את מזלו". המילה הלטינית "pirata", שפירושה המדויק הוא שודד ים, הופיעה בתקופה הרומית. על פי הגדרת המילון, פיראט יכול להיחשב כל אדם העוסק בשוד בים או בחוף לאחר שירד אליו מכלי שיט כלשהו.

כמילה נרדפת ל"פיראט" משתמשים לעיתים קרובות במילה "קורסאר". אך למעשה הקורסארים (הידועים גם כקאפרים או פריבטירים) אינם שודדים פשוטים. "שודדי הים" הללו נבדלו בכך שהיו מעין אנשי חבלה בשירות המדינה; הם רדפו אחר שלל רק באישור השלטונות הרשמיים, שהנפיקו להם רישיונות מתאימים – הזכות לשדוד רכוש של אויב (מה שנקרא "כתבי קאפר").

מוצא השודדים

כאמצעי יעיל לניהול מלחמה בים, הפרייבטירים (Privateering) צמחו באירופה על התפר שבין המאה ה-13 למאה ה-14, כאשר למדינות לא היו ציי מלחמה גדולים. וכבר אז, לא היה ממנה מנוס… אך נחזור לפיראטים. אי אפשר לומר בוודאות היכן ומתי הם הופיעו לראשונה, אך אין ספק ששוד ימי יכול להיקרא אחד המקצועות העתיקים ביותר. הוא היה נגע של הספנות המסחרית גם בעולם העתיק, גם בימי הביניים וגם בעידן המודרני המוקדם. אפילו בעידן הפוסט-תעשייתי, פיראטים פועלים בהצלחה בנתיבי השיט בדרום-מזרח אסיה, מערב אפריקה, ומול חופי סומליה…

מהם השורשים החברתיים של המלאכה הזו ומי התאגדו ומתאגדים באחוות שודדים? כל אחד בעצם: עבדים נמלטים, אסירים ועבדים בחוזי חכירה; עריקים או מלחים וחיילים שהודחו מהשירות; בעלי חוב חדלי פירעון, איכרים שירדו מנכסיהם, אומנים, סוחרים זעירים ואצילים; אנשים שנרדפו מסיבות פוליטיות או דתיות; הרפתקנים ופושעים פליליים. נציין שלא רק בטן ריקה וטינה כלפי סדר לא צודק משכו את המעזים הנרדפים והמנודים לכנופיות הפיראטים.

שורותיהם התמלאו גם באנשים אמידים למדי, אפילו אצילים, שהיו פשוט אכזריים או רצו להגדיל את הונם באמצעות שוד – שלאורך ההיסטוריה נחשב לעיתים לעיסוק נאצל למדי. כך, הסופר וההיסטוריון היווני פלוטרכוס בביוגרפיה של גנאיוס פומפיוס (106–48 לפנה"ס) מצא לנכון לציין: "כאשר הרומאים בתקופת מלחמות האזרחים נלחמו ממש בשערי רומא, הים, שנותר ללא הגנה, החל למשוך לאט לאט פיראטים ועודד אותם למפעלים נוספים… כבר אנשים רבים, אמידים, נכבדים ועל פי הדעה הרווחת – נבונים, החלו לעלות על סיפוני ספינות השודדים ולהשתתף במלאכת הפיראטיות, כאילו היא עשויה להביא להם תהילה וכבוד.״

מפתיע אך עובדה: הפיראטית ז'אן דה בלוויל הייתה ברונית, הקורסאר ג'ורג' קליפורד היה רוזן, ומנהיג הפליבסטרים הצרפתי האכזרי שארל פרנסואה ד'אנז'ן דה מנטנון היה מרקיז. הפיראט הנרי מיינורינג סיים את לימודיו באוקספורד (שם קיבל תואר במשפטים!) והנווט החמקמק ויליאם אמברוז קולי למד בקיימברידג'. אסטאש, ששחט במאה ה-13 "חצי" מסוחרי התעלה האנגלית, היה פעם נזיר. המייג'ור סטיד בונט, לפני שהניף על ספינתו את דגל ה"רוג'ר העליז", היה בעל מטעים בברבדוס, וההולנדי באודוויין הנדריקס כיהן כראש עיר מחוזי.

אלכסנדר אוליבייה אקסקמלין, הכרוניקן המפורסם ביותר של הפיראטים (רופא במקצועו), הגיע לאיי הודו המערבית כעבד לבן. "כשזכיתי בחירותי," כתב, "מצאתי את עצמי עירום כאדם הראשון. לא היה לי כלום, ולכן נשארתי בקרב הפיראטים, או השודדים, עד שנת 1672". בשנת 1684, סן-לורן ובגון, שליחים מיוחדים של ממשלת צרפת במושבות המערביות, מדווחים לוורסאי: הפליבסטרים "שמחים להעלות על הסיפון שודדים חופשיים, לעיתים כאלה שנמלטו מהגליאות".

לאחר שהפכו למנודים, בין אם מרצון ובין אם מכורח, הפיראטים ויתרו לא רק על הבדלים חברתיים, אלא גם על דעות קדומות לאומיות, דתיות וגזעיות – דבר שהיה קשה מאוד מבחינה פסיכולוגית לפני העת החדשה. זמן רב לפני שמרקס קרא לפועלי כל העולם להתאחד, קהילות שודדי הים נבנו על בסיס בינלאומי. למשל, הפיראטים הקיליקיים המפורסמים, ששלטו ללא עוררין במזרח הים התיכון במאה ה-1 לפנה"ס, לא הורכבו רק מתושבי קיליקיה (אז אזור ארמני בדרום-מזרח אסיה הקטנה), אלא כללו בשורותיהם נציגים מעשרה עמים לפחות.

בים הבלטי ובים הצפוני במאות ה-14 וה-15, בקרב שודדי הליקדלר היו גרמנים, דנים, שוודים ופריזים רבים. ובצוותים של הקורסארים הברברים, שבסיסיהם היו בנמלי צפון אפריקה מהמאה ה-16 ועד הרבע הראשון של המאה ה-19, נכללו לא רק ערבים, מוריסקו (מורים שהתנצרו מחצי האי האיברי) וטורקים, אלא גם איטלקים, ספרדים, יוונים, אנגלים ופלמים רבים. דרך אגב, היו ביניהם גם יהודים. אפילו קבוצות הקוזאקים שפעלו בים השחור (שהיה כמעט סגור) במאות ה-16 וה-17, היוו "בליל לשונות" בבלי. עדות עקיפה לכך ניתן למצוא בדבריו של אלכסנדר פיאסוצ'ינסקי, שגריר האיחוד הפולני-ליטאי באיסטנבול. בשנת 1601, בתגובה להאשמות הממשלה הטורקית על כך שבני ארצו עוסקים בפיראטיות, טען כי בין הזפורוז'ים ישנם "גם מוסקובים, גם ולאכים, גם טורקים וגם טטרים… ובכלל אנשים מכל לשון" – מה אם כן הקשר לשלטונות פולין?

כמובן, כידוע, הפליבסטרים הקלאסיים של הים הקאריבי קיבלו את מרבית כוח האדם שלהם מהאנגלים ומהצרפתים, אך נהרו לשם גם הולנדים רבים, פורטוגלים, אינדיאנים, וכן אפריקאים שחורי עור ובני תערובת. לדוגמה, על סיפון הלבנטינה הצרפתית "La Trompeuse" ("הרמאית") בשנת 1684 היו 198 אנשים, ומלבד צרפתים היו בצוות סקוטים, הולנדים, אינדיאנים, שוודים, אירים, יוצאי האי ג'רזי וניו אינגלנד, וכן שחורים ומולאטים.

מי היו שודדי הקאריביים האמיתיים?

אלכסנדר הגדול והפיראט דיונידס

בספרו "על המדינה" (Republic) מספר קיקרו כיצד הובא הפיראט דיונידס למשפט בפני אלכסנדר מוקדון. המלך, כמובן, תקף אותו בהאשמות ותוכחות, אך השודד השיב בקור רוח שהם מאותו המין בדיוק. ההבדל היחיד בין ריבון לשודד הוא שלשני יש ספינה אחת ומספר קטן של אנשים, בעוד שלראשון יש צי וצבא. לאגדה זו התייחס בשמנו גם אוגוסטינוס הקדוש (354–430), תיאולוג נוצרי ואיש כנסייה. ובמאות הבאות, הוגי דעות וסופרים רבים השתמשו במשל זה כדי להוקיע את חוסר הצדק של השלטונות. במאה ה-15 היא משכה את תשומת לבו של המשורר המפורסם פרנסואה ויון, שבעצמו היה שודד (אם כי שודד דרכים ביבשה). בפואמה שלו "הצוואה הגדולה", מופיע דיונידס תחת השם דיומדס.

ברור שהבסיס לקיומם המשותף של אזרחי עולם "חסרי רסן" אלה יכול היה להיות רק עצמאות וחירות. להלן עדותו של לורד וילובי, המושל האנגלי של ברבדוס (המאה ה-17), שדיווח למזכיר המדינה על כיבוש המושבה ההולנדית בטובגו על ידי פליבסטרים מג'מייקה: "כולם אדונים לעצמם ובוחרים לעצמם את אורח החיים ואת הדרך שהם רוצים, מתוך אמונה שכל מה שהם תופסים, בין אם זה אי או דבר מה עליו, חייב להיות רכושם המלא, והם רואים בעצמם אדונים חופשיים לעשות בו כרצונם."

בעוד שבצי המלחמה ואפילו בספינות המסחר שררה משמעת נוקשה ומלחים שסרחו נענשו באכזריות רבה, אצל הפיראטים החיים התנהלו בחופשיות, והארגון הפנימי הצטיין בדמוקרטיות חסרת תקדים. כל התפקידים על הסיפון היו נבחרים. כל החלטה חשובה התקבלה לאחר דיון במועצה (אסיפה) ברוב קולות פשוט. המנהיג נבחר מבין הנחושים, הפיקחים והמצליחים ביותר, אך סמכותו לא הייתה מוחלטת כלל: אנשי הצוות נשמעו לפקודותיו ללא עוררין רק בעת קרב.

כותב אנונימי, שהשתתף בשנת 1680 במסע פליבסטרים מדרום-מערב לאירופה, מספר שכאשר ספינתו של אדמונד קוק נתקלה בגליאוט ספרדי (כלי שיט שטוח לתעבורה חופית) מקרטחנה, פרצו סכסוכים בצוות – "חלק רצו להשתלט עליו וחלק לא, כך שבסופו של דבר הם פספסו אותו". דעתו של הקפטן, שרצה לתקוף, לא הייתה המכרעת.

המפקד אכל באותו שולחן את אותו האוכל כמו כל "פקודיו", עד לאחרון הנערים הצעירים. רק לעיתים, עבור מנהיג שזכה לסמכות מיוחדת או הביא שלל רב לאחרונה, הוכנה מנה מיוחדת כאות כבוד.
מכיוון שכל חייהם עמדו אנשים אלה פנים אל פנים מול עולם עוין שאיים עליהם ללא הרף ברעב או בהוצאה להורג, כל חבר באחוות הפיראטים בחר לעצמו "בן לוויה" (Companion) על הסיפון – ומאותו רגע הם התחייבו לעזור זה לזה בכל נסיבות שהן.

מובן שככל שיכלו, המעצמות וחברות הסחר הימי נאבקו בפיראטים: הן חימשו ספינות מסחר, איחדו אותן לשיירות וציידו אותן בליווי צבאי. ספינות מלחמה פטרלו לאורך החופים היכן שאפשר; משלחות עונשין נשלחו למקומות המסתור של השודדים; חנינה הוכרזה פעמים רבות לאלו שייכנעו מרצון בלוח זמנים שנקבע. לתקופות מסוימות אמצעים אלה הביאו לירידה בפעילות הפיראטית בנתיבי ים חשובים, אך מעולם לא היה אפשר למגר את התופעה לחלוטין.

קוד של כבוד והישרדות

למרות כל זאת, הפיראט הקלאסי לא היה אנרכיסט שלא נשמע לאיש בעולם – בגישת "אני עושה מה שבא לי" ו"לעזאזל עם כולם". שודדים מתקופות שונות, לאחר שניתקו מהחברה ומחוקיה, יצרו כללים משלהם, שהוסדרו לא רק על ידי מנהגים אלא גם על ידי תקנונים כתובים. מכיוון שהמטרה העיקרית של המלאכה הייתה תמיד תפיסת שלל, מרבית ה"חוקים" שהגיעו לידינו מוקדשים לשאלת החלוקה. הנוהג של חלוקה "צודקת" הופיע ככל הנראה כבר במעבר ממשטר פרימיטיבי לציוויליזציה. ב"אודיסאה", למשל, ה"פיראטים" האכאים מחלקים את השלל שווה בשווה לאחר פשיטה מוצלחת, ואז חוגגים את ההצלחה במשתה.

ברומן של הליודורוס "אתיופיקה" (המאה השלישית) כבר מדווח כי הקוד הפיראטי "מעניק את הבחירה הראשונה והבלתי מוגבלת של חלק מהשלל לאותו אדם שהיה הראשון לעלות על סיפון הספינה שנלכדה", אך כנראה שזכות ראשונים זו לא השתרשה. עקרון החלקים השווים נשמר גם בימי הביניים. העדות הטובה ביותר: הפיראטים של צפון אירופה במאות ה-14 וה-15 מכנים את עצמם "ליקדלרים" (Likedeelers) – "מחלקים בשווה".

ה"חקיקה" הפיראטית הגיעה להיקף ויציבות של ממש בקהילה המפורסמת ביותר שלהם – אותם פליבסטרים מאיי הודו המערבית, ששמרו על מנהגים קפדניים אפילו בחיי היומיום. מההתחלה, לאחר שבחרו את יעד המסע, הם כרתו ביניהם הסכם מיוחד – "agreement" באנגלית, או "la chasse-partie" בצרפתית (חלוקת הציד). "בו מצוין," מדווח המקור יקר הערך אקסקמלין, "איזה חלק מקבלים הקפטן וצוות הספינה. בהסכמים כאלה מצוין בדרך כלל שאחרי איסוף כל השלל, יש להפריש תחילה חלק לצייד (שתפקידו היה לצוד חזירי בר או פרות בר ולהכין בשר למסע), לאחר מכן תגמול לנגר שהשתתף בבנייה ובציוד הספינה… לאחר מכן מגיע חלקו של הרופא… מהסכום הנותר מפרישים כסף לפיצוי הפצועים".

"פוליסת ביטוח לפיראט" ייחודית זו קבעה פיצויים: על אובדן יד ימין – 600 פיאסטרים או 6 עבדים; על יד שמאל – 500 או 5 בהתאמה; על רגל ימין – גם 500 או 5; על רגל שמאל – 400 או 4; על אובדן עין – 100 פיאסטרים או עבד אחד, וזה היה גם מחירו של אצבע. "כל הסכומים הללו," ממשיך הכרוניקן, "מוצאים מיד מהשלל הכללי. כל השאר מחולק בין הצוות, אך הקפטן מקבל בין ארבעה לחמישה חלקים. השאר מחלקים את הכל שווה בשווה. הנערים הצעירים מקבלים חצי חלק". כך, בניגוד לחיילים ומלחים, הפיראטים והקורסארים לקחו על עצמם את כל הסיכונים וקיבלו שכר או ביטוח רק מהשלל שתפסו. השודדים האנגלים תמצתו את העיקרון הזה לנוסחה: "no purchase no pay" (אין שלל – אין תשלום).

מטבע הדברים, הפליבסטרים נאלצו לעיתים לשפוט חברים שסרחו – גם זאת על פי התקנון. עונש ידוע על בגידה במילה שניתנה או על מרמה היה "מרונינג" (Marooning), כלומר פשוט הורדה לחוף. השודד חסר המזל הושאר על אי בודד עם רובה, מלאי קטן של אבק שריפה ועופרת. בחלק מהצוותים נענשו על אונס אישה לבנה, היעדרות ללא רשות ממשמרת, פחדנות, שכרות או אי-ציות למפקד בקרב בשלילת חלק מהשלל או במוות. מי שהורשע ברצח בוגדני של חבר הורד לחוף, נקשר לעץ והוא עצמו בחר את האדם שימית אותו. סכסוכים יושבו באמצעות דו-קרב. אך כל זה – גם המשפט וגם הדו-קרב – התבצעו רק ביבשה. על הסיפון נאסרו בתכלית האיסור כל פעולות ענישה.

במים אחרים בעולם ובמיוחד בדרום האוקיינוס האטלנטי ובאוקיינוס ההודי, שלטו עד המאה ה-18 מסורות דומות. "לכל כנופיה, או קהילה, היו חוקים ותקנונים משלה, שנכתבו בהסכמה כללית ונחתמו על ידי המשתתפים," מעיד הכומר יעקב דה בוקווה, שהיה שבוי בידי פיראטים. "נדרש גם להישבע לשמור עליהם, תוך הנחת שתי אצבעות על התנ"ך, כמנהג האנגלים". בנוסף, "עריקים נדונו לכריתת האף והאוזניים… נאסר תחת עונש מוות להרוג או לפצוע אנושות כל מי שנכנע לחסדי המנצח; כמו כן נצטווה להוריד לחוף את צוותי הספינות שנלכדו והוטבעו, אם לא היה ניתן להשתמש בהן".

היכן מסוכן לשוט?

מעשי פיראטיות התרחשו בכל התקופות כמעט בכל מקום באוקיינוסים שבו עברו ספינות. עם זאת, ניתן לדבר על אזורי מים שבהם השוד הגיע לממדים מיוחדים מסיבות פוליטיות, כלכליות או אפילו דתיות. ככלל, אלו היו אזורים עם גאוגרפיה מושלמת לפשיטות – חוף מפורץ, מבוכים של איים, מפרצים מבודדים ושפע מקומות שבהם קל למכור את השלל. וכמובן, שם היו אמורים לעבור נתיבי סחר חשובים, בעוד שציי "שיטור" חזקים היו חסרים. בתחילת ההיסטוריה, "מורסות" שודדים כאלו צמחו באופן טבעי ממש ב"מקלעת השמש" של הציביליזציות – המצרית, הפיניקית, ההודית, הסינית…

חיבורים עתיקים (הרודוטוס, תוקידידס, פלוטרכוס, סטרבו…) מכילים עובדות רבות על התקופה ה"קלאסית הראשונה" של הפיראטיות – בכל הים התיכון מהמאה ה-8 לפנה"ס ועד המאה ה-5. היא שגשגה כאן גם בימי הביניים ובתחילת העת החדשה. וזה לא מפתיע – במפגש בין שלושה חלקי עולם, בתנאים של מלחמות בלתי פוסקות בין מעצמות סחר, ובהמשך – העימות בין העולם הנוצרי לעולם האסלאמי, למלאכה השחורה היה לאן להתפתח.

באופן טבעי, גם הנוצרים וגם המוסלמים ראו בכך גבורה לתקוף ספינות ונמלים אלה של אלה. אבירי המסדר ההוספיטלרי, שהיו ידועים במאות ה-14 עד ה-16 גם כאבירי רודוס (על שם בסיסם העיקרי ברודוס), ומאוחר יותר, עם המעבר למלטה – כאבירי מלטה, עסקו בפעילות זו במרץ. חברי אחווה נוספת, אחוות סטפנוס הקדוש שנוסדה ב-1562 על ידי הדוכס הטוסקני קוזימו מדיצ'י, לא פיגרו אחריהם – צי הקורסארים של מסדר זה התבסס בגלוי בליבורנו. גם למוסלמים היו קאפרים "משלהם" – ערבים וטורקים. אלו יצאו לפשיטות ממקומות מסתור רבים במגרב – נמל סלה במרוקו, אלג'יר, בונה (ענאבה), בוז'י (בג'איה), טריפולי שבלוב, לה גולט שבתוניסיה ומהאי ג'רבה. לעתים קרובות המדיניות של המדינות גברה על האינטרסים של האמונה: מהמאה ה-16 ועד המאה ה-18, שוד הקורסארים של צפון אפריקה נתמך לעיתים קרובות לא רק על ידי הסולטן הטורקי, אלא גם על ידי מלכי צרפת.

ריכוז גדול נוסף של ציי פיראטים אירופיים נוצר בים הבלטי ובים הצפוני במאות ה-8 עד ה-11 – בתקופת הוויקינגים המפורסמת. במקור כך כינו בסקנדינביה את המשתתפים במסעות רחוקים "אחר שלל ותהילה". עמים אחרים נתנו להם שמות אחרים. באנגליה, למשל, הם נקראו דנים (מהמילה "דנים" – שם נחשבו כל הפיראטים הצפוניים לכאלה), בצרפת – נורמנים, ובימי רוס הקדומה – וריאגים (כנראה מהמילה השוודית העתיקה varingr – "קשור בשבועה").

תקופה מסוימת השודדים הללו היוו את הכוח העיקרי בכל מימי היבשת שלנו, ואיש לא יכול היה לחשוב על התנגדות לוויקינגים. קורבנות השוד שלהם היו אפילו ערים גדולות – לונדון, פריז (ציי שודדים קלים עלו במעלה הסן), המבורג, נאנט, בורדו, סביליה, פיזה. הפחד הקדמוני מאויב כזה נשמר אפילו בנוסחת התפילה המערב-אירופית "אלוהים, הצל אותנו מזעמם של הנורמנים". מאוחר יותר, במאות ה-14 וה-15, פעלו כאן בהצלחה הליקדלרים, הידועים גם בשם "אחי הוויטאלייר" ("המאכילים"). "ידידי אלוהים ואויבי כל העולם" – היה המוטו המוזר שלהם.

עם שתי התגליות הגאוגרפיות החשובות ביותר – גילוי אמריקה (1492) והדרך הימית להודו (1498) – יצאו סוף סוף "אבירי המזל" האירופיים אל הזירה העולמית הרחבה – הם כבשו את האוקיינוס הפתוח: אפריקה הטרופית, מפרצי החול של מלבר וקורומנדל ואפילו המזרח הרחוק. מוקד הפיראטיות הגדול ביותר בהיסטוריה העולמית נוצר במאה ה-16 בים הקאריבי, שדרכו הובילה ספרד את ציי הזהב והכסף שלה. שרשרת התקפות קורסארים עליהם נמשכה עד שנות ה-60 של המאה ה-19.

למעשה, כבר במאה ה-16 חרשו את מימי איי הודו המערבית "אבירי גרזן האבורדאז'", שהיו אז בעיקר צרפתים. אחד מסגני המלך של ספרד החדשה אף כתב בייאוש לקיסר קרל החמישי כי הקורסארים הצרפתים הם אדוני הים האנטילי בדיוק כפי שהוד מלכותו הוא אדון הגוודלקיוויר. בהמשך המצב רק החמיר – לנתיני פריז הצטרפו גם אנגלים והולנדים… כך, בדו"ח שנשלח מג'מייקה בשנת 1644, צוין כי פשיטות הפיראטים הפכו את תושבי האי ל"כל כך עצבניים ומפוחדים, שמספיק ששתי ספינות יופיעו ליד הנמל כדי שהם, מבלי לברר למי הן שייכות, יעבירו את הנשים ואת כל הרכוש הנייד להרים". באותה שנה מדווח הבישוף של פורטו ריקו: "אנו כאן כל כך נצורים על ידי אויבים, שאין לאיש אומץ לצאת לים לדוג, כי הם נלכדים מיד".

במאות ה-17 וה-18 התפשטה הפיראטיות הקאריבית לכל החוף המזרחי של צפון אמריקה. שם היא הפכה ל"מלאכה גדולה עם מחסנים וסוכנויות ברוב המעגנים והנמלים, מסאלם בצפון ועד צ'רלסטון בדרום קרוליינה", מציין במאה ה-19 פיליפ גוס, סופר, היסטוריון וחוקר טבע. ונאסו שבאי ניו פרובידנס, המהווה כיום את בירת איי בהאמה, נותרה עד 1718 מרכז אמיתי של שודדי ים. מלבדם (ומספרם הגיע ל-12,000 איש) לא היה שם איש…

שיא השפעת הפליבסטרים בחופי האוקיינוס השקט של דרום ומרכז אמריקה חל בתקופה קצרה: 1680–1688. אז פעלו כאן למעלה מאלף פיראטים עם בסיסים באיי חואן פרננדז, גלאפגוס וקויבה.
מהמאה ה-16 ועד המאה ה-19 לא היה שקט במפרץ גינאה. אך גם היום המצב שם אינו בטוח. באוקיינוס ההודי תפסו פיראטים ספינות שעברו בנתיב הסחר: הים האדום – המפרץ הפרסי – חוף מלבר שבהודו – מצר מלאקה. כבר מרקו פולו (1254–1324), הנוסע והסוחר. הוונציאני הנודע, התלונן כי: "מאזור מליבר ועוד מאזור אחר שסמוך לו ונקרא גוזורט, יוצאות מדי שנה יותר ממאה ספינות כדי לתפוס ספינות אחרות ולשדוד סוחרים."

מבין האירופים, הראשונים שהצטרפו למלאכה המקומית היו כמובן הפורטוגלים, ואז החליפו אותם הצרפתים, ההולנדים והאנגלים – האחרונים פגעו כבר לא כל כך בסוחרים ערבים אלא בספינות של חברות הודו המזרחית, כלומר בבני ארצם שלהם. הבסיסים העיקריים של השודדים הללו שכנו במפרצי מדגסקר ובאי הקטן הסמוך סנט-מארי. באשר לפיראטים המקומיים, בשנת 1756 הצליחו האנגלים סוף סוף לחסל את כל נקודות המשען שלהם ולשרוף את ספינותיהם בהודו, אך במפרץ הפרסי עד שנות ה-30 של המאה ה-19 איימה על הסוחרים קונפדרציה של שבטים בניהול משפחת קאסימי האימתנית – "נחלותיה" בראס אל-ח'ימה ושארג'ה נקראו אז "חוף הפיראטים".

ולבסוף, אזורי המים המושלמים ביותר לכל סוג של שוד לאורך אלפי שנים נותרו מימי החופים ה"שקטים" של הודו-סין וסין. פעילות הוואקו (המונח wōkòu הוא ממקור סיני; בו wō פירושו "יפני", ו-kòu פירושו "שודד, אויב") הייתה אולי הארוכה ביותר. ולמרות שתחת וואקו הכוונה הייתה בדרך כלל ליפנים, לעיתים קרובות הצטרפו לשורותיהם גם סינים (הקורבנות העיקריים של השוד), קוריאנים, ובמאה ה-16 – אירופים.

לא יותר מעסק

בעולם העתיק שנאו שודדי ים במיוחד, ולאחר שנתפסו, הפכו אותם לעבדים או המיתו אותם ללא דיבורים מיותרים. יתרה מכך, על הנציבים הרומאים בפרובינציות הוטל להוציאם להורג בפומבי – בצליבה או בהשלכה לחיות טרף.

בסין של ימי הביניים ערפו את ראשי הפיראטים בשערי העיר. באנגליה תלו אותם, ובלונדון – ב"מעגן ההוצאות להורג" המפורסם על גדות התמזה. בדיוק שם, בשנת 1701, "התייבש בשמש" הקפטן הידוע לשמצה ויליאם קיד, שלפני מותו נתן לקהל הסקרנים חידה על אוצרות שהחביא ובכך עורר את בהלת מחפשי המטמונים…

אך למרות הסיכון הברור, אלפי אנשים יצאו למרחקים הלא נודעים לבצע את המעשה השחור, שהרווחיות שלו הייתה גבוהה מאוד. במאות ה-16 עד ה-18 הפכה הפיראטיות בכלל למלאכה בורגנית "נורמלית", וסוג של יזמות פרטית. כבר בעידן התגליות הגדולות הופיעו באנגליה חברות המניות הראשונות עם "התמחות" צרה – השקעה במשלחות פריבטירים, כאשר סוחרים מכובדים וידועים השקיעו את חלקם. על פי נתוני ההיסטוריון תומס ראב, מתוך 6,336 אנשים שמימנו מפעלים מעבר לים בשנים 1575–1630, רק רבע לא השתייכו למעמד זה.

במהלך מלחמת אנגליה-ספרד בשנים 1585–1603, הפריבטירים הביאו מדי שנה לנמלי אלביון שלל בשווי 100–200 אלף פאונד – סכום אדיר במושגים של אז. הרווח הנקי עמד על 60% על ההון המושקע!

על פי נתוני מדען המדינה ויליאם פוסטר, במשך כל שלטונה של אליזבת הראשונה, "כלבי הים" האנגלים הביאו למדינתם הכנסה של 12 מיליון. ובמחצית הראשונה של המאה ה-17 הצטיינו גם ההולנדים. חברת הודו המערבית ההולנדית, שנוסדה ב-1621, השתמשה באופן פעיל בקאפרים כדי להציק לאימפריה הספרדית בכל דרך, ובו-זמנית גם למושבות הפורטוגליות (על בסיס העובדה שבין 1580 ל-1640 פורטוגל הייתה חלק מספרד). הנהלת התאגיד פיתחה תוכנית מיוחדת לתקיפת "ציי הכסף", ובשנת 1628 הצליח פטר היין אפילו לתפוס אחד מהם בשלמותו במפרץ מטנזס בקובה. לידי הקאפרים נפלו 177,329 פאונד של כסף, 135 פאונד של זהב, אלף פנינים וסחורות בשווי 11.5 מיליון גילדן. הרווח הנקי של החברה עמד על 7 מיליון. בסך הכל, כשהגיעה העת לסכם את התוצאות הראשונות, התברר כי בין 1621 ל-1636 נשלחו לים 806 ספינות ו-67,000 איש, ועל ציודן הוצאו 5 מיליון גילדן. לעומת זאת, הקאפרים הצליחו לתפוס באוקיינוס האטלנטי 547 ספינות, ומכירת מטענן בהולנד הביאה לבעלי המניות 30 מיליון גילדן רווח נקי. באופן כללי, רק שליש מהמחזור של חברת הודו המזרחית היה בתחום של פעולות מסחריות שלומניות, השאר הושקע והתקבל משוד ימי ומביזת נמלי "אויב".

אילו סחורות נפלו לידי הקורסארים ו"מעסיקיהם"? זהב, כסף, אבנים יקרות, עורות יקרי ערך, טבק, קקאו, אינדיגו, קוצ'יניל, עץ לוגווד… היקפי השלל צמחו במהירות.

להלן כמה דוגמאות:

• 1659: הקומודור כריסטופר מינגס עוזב את ג'מייקה (אז כבר בסיס הקורסארים הגדול בעולם) עם שלושה פריגטות ו-300 "לוחמים" על הסיפון. הוא מחריב את הנמלים קומנה, פוארטו קאבלו וקורו. באחרון, תוך מרדף אחר התושבים שנמלטו לג'ונגל, תופסים האנגלים 22 ארגזי אוצרות – 400 פאונד כסף בכל אחד. השלל מוערך בכ-200,000 פאונד.
• 1668: מלך הפליבסטרים הנרי מורגן, עם 460 איש תחת פיקודו, תוקף את העיר פוארטו בלו שבקוסטה ריקה. הזכייה – 250,000 פאונד בתכשיטים, לא כולל סחורות אחרות. כתוצאה מכך, תקציב המושבה ג'מייקה גדל בשליש, והסכום שנשלח למטרופולין הספיק כדי לחלץ את אוצר המלך קרל השני מחובות.

במצב כזה, טבעי יותר מהכל שהשלטון בכל הרמות הופך לשותף טקטי אמין של הקורסארים. על פי הרישומים, הכנסתו השנתית של מושל ג'מייקה סר תומס מודיפורד עמדה על 2,500 פאונד. בעוד ששכרו המלכותי היה רק 1,000 פאונד, 600 הגיעו ממסים על אלכוהול, 400 מכתבי קאפר (שהוערכו ב-20 פאונד ליחידה בלבד), ועוד 500 כמתנות מפליבסטרים.

ואם אלו היו ההכנסות הרשמיות, מה נאמר על הבלתי רשמיות! לא היה סוד שהמושל קנה מהקאפרים במחיר אפסי כל סחורה, שאותה "הכשיר" מיד בבית הדין לאדמירליות אחיו – ששימש גם כשופט הראשי של האי. לאחר מכן נשלח הרכוש לאנגליה, שם מכר אותו בנו של סר תומס. נכון, בהמשך נאלץ הפטרון רם-הדרג של השוד לשבת כמה שנים במצודת לונדון (הטאוור), אך בצאתו משם תפס בשלווה את משרת… השופט הראשי של ג'מייקה!

באותו "תור זהב" של הקורסאריות בג'מייקה, כל הפעילות הכלכלית התמצתה למעשה בפעולה אחת: "הזרמת" כספים ממחסני הפיראטים לכיסי הסוחרים. פורט רויאל, בירת המושבה, הפכה למכה של קוני שלל, מלווים בריבית וסרסורים. לפי עדות בן התקופה, בשנת 1668 היו שם 800 בתים, "יקרים כל כך כאילו עמדו ברחובות מסחר טובים בלונדון". חלק מבעלי המטעים (בחלקים הפנימיים של האי נשמרה חקלאות המבוססת על עבדות) אף פרזלו את סוסיהם בפרסות כסף. בתוך 10 שנים של פריחת הקורסארים, מספר המוסדות לממכר משקאות בעיר הוכפל. בלילה אחד בזבזו השודדים כאן 2,000–3,000 פיאסטרים – כל חלקם בשלל. למעטים מאלו שהתעשרו בקלות היה השכל להשקיע את הכסף באדמה, בנדל"ן או בעסק "נקי". לכולם נדמה היה שהאושר הפליבסטרי הוא נצחי…

שקיעת הקורסאריות החלה במצב פרדוקסלי – ציידי העושר השיגו שגשוג כזה שקמו להם ציידים בעצמם – בדמות "מוסקטרים של הים" צרפתים. סוחרים מקרב נתיני לואי ה-14 הבינו שגם להם כדאי להשקיע ב"מלאכת המאה". אך הספרדים באותה עת כבר רוקנו מכל נכסיהם על ידי האנגלים. משמע – צריך לשדוד את האנגלים עצמם!

העילה הייתה המלחמה שפרצה זמן קצר לאחר מכן (1689–1697) בין שתי המדינות. בתוך שנתיים בלבד תפסו הצרפתים באוקיינוס האטלנטי 3,000 ספינות של אלביון, בעוד שהם איבדו 67. ובשנת 1694, ריידרים בפיקודו של ז'אן באטיסט דוקאס הגיעו עד למאורה עצמה של הפליבסטריות העולמית – ג'מייקה. זה היה חייב לקרות במוקדם או במאוחר: המדינות התחזקו, נוצרה מערכת פטרול מים בינלאומית, וספינות המסחר עצמן הפכו לפחות פגיעות להתקפות. אך רק המלחמה המפורסמת בין ספרד לארה"ב ב-1898, ששמה קץ סופי לאימפריה הקולוניאלית של מדריד, נראה שחיסלה את אחרוני הפליבסטרים בים הקאריבי – איש לא שמע עליהם שם עוד.

"רוג'ר העליז"

כידוע, כך נקרא הדגל הפיראטי השחור עם סמל המוות – גולגולת ועצמות מוצלבות. אך טועים אותם מחברים ש"מוצאים" אותו על ספינות פיראטים כבר בעת העתיקה ובימי הביניים. מצד שני, לא צודקים גם אלו המייחסים את המצאת ה"רוג'ר" לסופרי המאה ה-19 (כמו סטיבנסון). למעשה, דגל זה "מתועד" לראשונה בשנת 1700 – הוא נראה אז מסיפון ספינת מלחמה אנגליה על תורן ספינת פיראטים צרפתית של הקפטן עמנואל וין במים שבין האיטי לקובה. הוא הפך מיד לפופולרי – עד שנת 1725 הספיקו להשתמש בו מפורסמים כמו ג'ון קוולץ', כריסטופר קונדנט, אדוארד טיץ' (שחור הזקן), אדוארד אינגלנד, תומס קוקלין, האוול דייוויס, ברתולומיאו רוברטס, ג'ון טיילור, אדוארד לאו ולה בוז.

סוחר העבדים האנגלי ויליאם סנלגרייב, שהיה שבוי בידי שודדי ים ב-1719, נזכר מאוחר יותר כי "הנפת הדגל האמור, לפי כוונת הפיראטים, נועדה לגרום לסוחרים הגונים להיכנע לחסדי השודדים תחת איום מוות בלתי נמנע במקרה של התנגדות".

צמד המילים "הרוג'ר העליז" (Jolly Roger) מופיע לראשונה במילון אוקספורד בשנת 1724. קיימות מספר גרסאות למקורו. המופרכת ביותר מייחסת אותו לפיראט הודי בשם עלי ראג'ה, שהבריטים שיבשו ל-Olly Roger ואז ל-Jolly Roger. אך עלי לא היה שודד, אלא פיקד על צי של הנסיך החזק היידר עלי שנלחם באנגלים. מוטלת בספק גם ההשערה הצרפתית לפיה פליבסטרים במאה ה-17 קראו לדגלם האדום כדם "ז'ולי רוז'" (joli rouge) – "אדום יפה", והקולגות האנגלים שוב שיבשו זאת בדרכם. ההסבר המשכנע ביותר, כנראה, הוא לקשור את השם למילה האנגלית roger – שפירושה "נוכל-נווד" או בהקשרים מסוימים – השטן עצמו. הרי אחד מכינוייו ההומוריסטיים של השטן הוא Old Roger, רוג'ר הזקן.

בימינו

וזמן רב חלף מאז ששקעו לתהום הלבנטינות עם "הרוג'ר העליז" על התורן, נדמו הקרבות והחרבות והמוסקטים של הפליבסטרים תפסו את מקומם במוזיאונים. אך השוד הימי עצמו שרד והגיע עד ימינו. נוצרה אפילו תיאוריה מיוחדת של פיראטיות במאות ה-20 וה-21. מומחים מחלקים את היורשים המודרניים של ברברוסה ומורגן לשלוש קטגוריות. הראשונים תוקפים ספינות קטנות בנמל או במעגן כדי לגנוב מה שמונח ללא השגחה, או פשוט לשדוד את הצוות כפי ששודדים מבקרים שיכורים בבר. ככלל, הם חמושים באלות וסכינים, לעיתים באקדחים, וניגשים לספינה בסירות קלות.

הקטגוריה השנייה היא כנופיות מצוידות היטב, שברשותן סירות מהירות, נשק חם, מודיעים בנמלים, אמצעי מעקב חיצוני ותקשורת ניידת מתוחכמת. הם מיירטים ספינות השטות במהירות נמוכה במצרים או לאורך החוף. מטבע הדברים, השודדים יודעים מראש איזו ספינה הם צריכים ומה ניתן לשדוד ממנה. בעבר לא נהגו לעשות חשבון לצוות: או שהרגו אותם או שהשליכו אותם מעבר לסיפון, אך כיום שודדים מסוג זה מעדיפים לקחת את הצוות והנוסעים כבני ערובה תמורת כופר.

לבסוף, הסוג השלישי והמסוכן ביותר של פיראטים הם סינדיקטים של פשע בעלי מבנה מורכב, רשתות מסועפות של ברוקרים ימיים וחכרי ספינות, וקשרים מושחתים עם פקידים ושוטרים בכל הרמות. יש להם כמובן גם נשק, גם מכ"מים וגם אמצעי תקשורת לוויינית. כל הפיראטיות המודרנית הזו החלה להתפתח מיד לאחר מלחמת העולם השנייה. בסוף שנות ה-40, המשטרה ביפן, הונג קונג, מקאו, טייוואן, הפיליפינים ותאילנד חיפשה במאמצים משותפים אחר מאדאם וונג – "מלכת הפיראטים" של ימי דרום-מזרח אסיה. אגב, היא מעולם לא נתפסה.

"האלמנה השחורה" (גם בעלה היה פיראט) הפכה לאגדה, פנטום שכל הפשעים במים הללו יוחסו לו במשך זמן רב. חברת ביטוח אחת אף הכריזה במיוחד שאינה משלמת פיצויים על "מעשי ידי אלוהים ומאדאם וונג". אך למרות הכל, האישה הזו עם חבורתה וצי של עשר ספינות מסוגים שונים הייתה קיימת – לכך יש עדויות רבות. והיא פעלה באופן אקטיבי מאוד – המטמונים של מאדאם וונג מחופשים בכל מקום עד היום.

שנות ה-60 וה-70 עמדו בסימן גידול כוחות הפיראטים ליד כל אסיה ואפריקה, והפריצה האמיתית של השוד החלה בשנות ה-80. על פי נתוני הארגון הימי הבינלאומי (IMO), מינואר 1981 עד פברואר 1983 התרחשו בים 192 התקפות פיראטים, בהן 92 במצר מלאקה ו-82 מול חופי מערב אפריקה. בתקופה שבין 1980 ל-1985 לבדה, מול חופי תאילנד, סבלו מאלימות או נחטפו 3,000 איש, וכ-1,500 נרצחו.

בשנת 1981 הסכימו המדינות המובילות בעולם על הקמת לשכה בינלאומית מיוחדת (IMB) לפיקוח על החוקיות בתחום ההובלה הימית ומאבק בשוד. בשנת 1992, בבירת מלזיה קואלה לומפור, הוקם המרכז לדיווח על פיראטיות (Piracy Reporting Centre) תחת ה-IMB – הוא עוקב אחר מיקומי התקפות הפיראטים בכל העולם. למרות זאת, בשנות ה-90 עקומת מעשי השוד באוקיינוס רק עלתה. בשנת 1999 תיעד ה-IMO 285 התקפות, ובשנת 2000 – 471. ההבדל בין 2006 ל-2007 עמד גם הוא על 10% לטובת האחרונה. כיום נחשבים מימי ניגריה, סומליה ואינדונזיה למסוכנים ביותר.

הסיבה להשתוללות כזו מוסברת גם בכך שהכללים הבינלאומיים הקיימים אוסרים על חימוש ספינות נוסעים, סחר ודיג. הצוותים שלהן נותרים חסרי הגנה מול הפיראטים. מי יירתע מנשק אישי המותר רק לקפטנים? נכון, אם מצליחים לתפוס את השודדים על הספינה, מותר להשמידם לאלתר ללא משפט. ואלו שנלקחים בשבי עומדים למשפט באותה מדינה שבמימיה הם נתפסו.

הגורם העיקרי המאפשר לפיראטים לשגשג הוא, למרבה הפלא – התחרותיות הגבוהה של שוק ההובלה הימית. נפגעים רבים פשוט אינם מדווחים על התקפות. בעלי הספינות והמטען מעדיפים לכסות את ההפסדים על חשבונם מאשר לשלם דמי ביטוח, הגבוהים במיוחד עבור נתיבים העוברים באזורים מסוכנים. בנוסף, דיווחים על התקפה גוררים חקירות ממושכות ועיכובים בנמל הקשורים בהן, ומשמעות הדבר היא דמי נמל נוספים. ואם נתחשב בכך ש-90% מכלל הובלת המטענים בעולם מתבצעת בדרך הים, שודדי הים לא ייעלמו מעצמם.

חומר מעשיר לצפייה

פיראטים ושודדי ים הופיעו בהפקות קולנוע וטלוויזיה רבות, אך יש לציין במיוחד את זיכיון ההרפתקאות ״שודדי הקאריביים״ בכיכובו של ג׳וני דפ. חמשת סרטי הסדרה מגוללים את סיפורם המיתולוגי של שודדי הים הקאריביים על רקע אגדות וסיפורים מיתולוגיים שונים.

איפה צולם שודדי הקאריביים? גני עדן ששווה לבקר בהם

כל ההיסטוריה. כל שבוע. אצלכם.

הצטרפו לאלפי קוראים וקבלו את הכתבות המרתקות ביותר ישירות לתיבת הדואר שלכם

מי את/ה? חובב/ת היסטוריה מורה תלמיד/ה סטודנט/ית ספרן/ית הרשמה

בלחיצה על הרשמה אני מאשר/ת קבלת עדכונים בהתאם לתקנון ומדיניות הפרטיות.