מי היו שודדי הקאריביים האמיתיים?

במהלך תור הזהב של הפיראטיות, אלפים חיפשו תהילה ועושר. אבל מציאות חייו של פיראט הייתה פחות מפתה ממה שהסרטים ותוכניות הטלוויזיה רומזות…

לפני 300 שנה, מהפכה תרבותית התפוצצה ממזרח לונדון. המבנה הצר של רחוב Paternoster Row, שלאורכו נמצאים היום בתי קפה אופנתיים וחנויות סושי, מרגיש כמו מקום לא סביר ללידתם של שודדי האיים הקריביים. אבל זה היה פעם הלב של תעשיית ההוצאה לאור של הבירה האנגלית — ומקום של צדק לשודדים האיומים ביותר.

Paternoster Row ניצב במרחק של כמה רחובות מבתי המשפט באולד ביילי ומכלא ניוגייט, שם כל כך הרבה שודדי ים נגררו בשלשלאות, נשפטו ונידונו למוות. כך שהיה זה ראוי ש"ההיסטוריה הכללית של שודדי הים" – ביוגרפיה מקיפה שעיצבה תפיסות של פיראטים אז וגם היום – נמכרה כאן לראשונה במאי 1724.

למחבר הספר, קפטן בשם צ'ארלס ג'ונסון, היה רב מכר בידיים. גרסה מורחבת הופיעה מאוחר יותר באותה שנה, ואחריה מהדורה שלישית ב-1725 ורביעית ב-1726. תרגומים להולנדית, גרמנית וצרפתית הגיעו גם הם די מהר. שלוש מאות שנים מאוחר יותר, רב המכר עדיין מודפס. פרק אחר פרק, הספר מציג בפני הקוראים שודדי ים שהם כיום שמות מוכרים, מהנרי אייברי ועד שחור הזקן ואן בוני — דמויות שהיוו השראה ללהיטי טלוויזיה כמו "מפרשים שחורים" ו"וואן פיס" והזינו את הזיכיון של שודדי הקאריביים עם הכנסות בסך 4.5 מיליארד דולר.

עם זאת, חלק ניכר ממה שאנו חושבים שאנו יודעים על תור הזהב של הפיראטים הוא לא באמת מה שהיה. ג'ונסון מעולם לא היה קיים (הוא היה שם בדוי לסופר שזוהה לחלופין כדניאל דפו או נתנאל מיסט) ורוב הקלישאות מהתקופה – כמו הליכה על הקרש, קברי אוצר ושודדי ים שיכורים בתבנית הנוכלת החביבה של קפטן ג'ק ספארו — הן דימויים, שהמציא רוברט לואיס סטיבנסון עבור הרומן שלו משנת 1883, ״אי המטמון״.

"הרומן הראוי הראשון שנכתב על שודדי ים, סיפורו של סטיבנסון חיזק דימוי ספציפי של שודדי ים מהקאריביים בדמיון הפופולרי״, אומרת רבקה סיימון, מחברת "קוד הפיראטים: חוקים וחיים על ספינה" (The Pirates’ Code: Laws and Life Aboard Ship). "כמעט כל מה שקשור לפיראטים בתרבות הפופ מגיע מאי המטמון".

אז איך היו שודדי הים האמיתיים מהאיים הקריביים? האם הם היו מהפכנים שהקימו רפובליקות פיראטיות שבהן כולם היו חופשיים ושווי זכויות? או שמא הם היו טרוריסטים ואנסים, אויבי האנושות שכל מעיינם היה לרפד את כיסיהם, אל מול כל העולם הארור?

תחת הדגל השחור 🏴

בסך הכל, כ־4,000 שודדי ים פקדו את נתיבי הים בעולם במהלך תור הזהב של הפיראטיות. בשנות 1690, שודדי הים הראשונים הפליגו בין מערב הודו לחופי הים האדום של תימן וסעודיה של ימינו. כמה עשורים לאחר מכן, בשנות ה-1710 וה-1720, הם הפנו את תשומת לבם לנתיבי שיט ספרדיים ואירופים בים הקאריבי ולסוחרי העבדים במערב אפריקה.

לבסוף בשיא המהומה, בסביבות 1720, עד 32 ספינות פיראטים עם צוות של 2,400 מלחים רב אתניים שיבשו את נתיבי הסחר של האיים הקאריביים בכל זמן נתון. גילאי הפיראטים נע בין 14 ל־50, אם כי רובם היו באמצע שנות ה-20 לחייהם. כמחציתם היו אנגלים: רבע מהפיראטים האנגלים הללו הגיעו מערי הנמל בריסטול, ליברפול ופלימות', בעוד ששליש נוסף הגיע מלונדון רבתי. רבע מכלל הפיראטים היו אמריקאים מאיי הודו המערבית ומצפון אמריקה. רבים הפליגו מבוסטון, רוד איילנד, ניו יורק וצ'רלסטון.

"שודדי הים היו אנשי הים, לא אריסטוקרטים שנפגעו ונוקמים את כבודם האבוד, כפי שהוליווד הייתה רוצה שנאמין", אומר מרקוס רדיקר, מחבר הספר "נבלי כל העמים: שודדי ים אטלנטיים בעידן הזהב" (Villains of All Nations: Atlantic Pirates in the Golden Age). "כמה מהם שיעבדו את עובדי קו המים, כמה דייגים [ו]פרייבטירים נוספים. רובם המכריע היו מלחים בצי המלכותי ובמיוחד בתעשיית הספנות המסחרית, שם הם חוו עבודה מתריסה, אוכל גרוע (ביסקוויטים כל כך מלאי שרצים, שהם אמרו שיכלו להסתובב לבד) והממונים על ההלקאות של הקפטן."

כפי שניסח זאת הסופר האנגלי סמואל ג'ונסון, "אף אדם לא יהיה מלח שיש לו יכולת מספיקה להכניס את עצמו לכלא, כי להיות בספינה זה להיות בכלא, עם סיכוי לטבוע".

אחד מכל חמישה פיראטים התחיל את דרכו לאחר מרד בים, אבל הרוב התנדבו לאחר שפיראטים תפסו את כלי המסחר שלהם. נגרים ורופאים מיומנים עשויים היו להיות מגויסים בכוח, אבל רוב הקברניטים, כמו סמואל "בלאק סם" בלאמי, "לא הכריחו אף אחד ללכת איתם ואמרו שהם לא יקחו אף אחד בניגוד לרצונם", כפי שהעידו מאוחר יותר מלחים.

צוותי הפיראטים היו מורכבים מגברים מכל תחומי החיים. וולטר קנדי, יליד וואפינג בלונדון, היה כייס מסכן, בעוד סטד בונט היה "אמן של הון רב" שצבר כסף ממטע קנה הסוכר שלו בברבדוס, כך על פי ״ההיסטוריה הכללית״. ברתולומיאו רוברטס הוולשי התנער מהמוניטין הקשה של הפיראט הזועף על ידי לבישת מכנסי ארגמן ותחיבת נוצה אדומה בכובעו; הוא גם שתה תה ולא רום.

מה שאיחד את שודדי הים השונים כל כך היה  החלום לעשות הון. הם יכלו לגרוף פי 100 עד 1,000 יותר ממשכורתו של מלח אנגלו-אמריקאי. וכמה מהם  זכו בקופה שמנה במיוחד: ביולי 1693, למשל, תומס טו מרוד איילנד שדד 100,000 ליש"ט מזהב וכסף, אבני חן, פנינים, נבי פיל, תבלינים, משי ואבק שריפה מספינה שנעה  למה שהוא היום ערב הסעודית.

ואז, בספטמבר 1695, פירק הנרי אייברי את ספינת האוצר של הקיסר המוגולי אורנגזב ועזר לעצמו להרוויח 600,000 פאונד בזהב, כסף ותכשיטים (כ־130 מיליון דולר של היום),  השוד הגדול ביותר בהיסטוריה של שודדי הים. למרות הדגש היום על שודדי האיים הקריביים, הספינות העשירות ביותר הפליגו בין נמלי הים האדום של ג'דה בסעודיה של היום, מוח'א בתימן וסוראט בהודו.

אבל שודדי ים לא תמיד ניצלו את הרווחים שלהם בחוכמה. בסוף המאה ה־17, המנתח ההולנדי אלכסנדר אקסקוומלין כתב שפיראטים השתמשו בכספם "לפי מנהגם, בזבוז תוך כמה ימים בטברנות… על ידי התמסרות לכל מיני הוללות עם חצוצרות ויין".

במהלך מלחמת הירושה הספרדית, שהתרחשה בשנים 1701–1714, שודדי ים ברישיון (פרייבטירים) שהתקשרו בחוזים עם ממשלות אירופה כדי להשתלט על ספינות אויב, קיבלו כ־80% מהשלל שלהם. ברגע שנחתם הסכם שלום, מקור ההכנסה הרווחי הזה נעלם. הצי המלכותי הבריטי פירק את ספינות המלחמה שלו והקטין את מספר המלחים שלו מ-49,860 בשנת 1712 ל-13,475 בלבד רק שנתיים לאחר מכן. מקומות העבודה התייבשו ומשפחות רעבו.

"עד שתור הזהב של שודדי הים הובא לקיצו העקוב מדם [בשנות 1720], לאחר שמושלים מלכותיים תלו מאות שודדי ים", אומר רדיקר, "'אדוני המזל' תפסו ושדדו יותר מ־2,400 כלי שיט, 400 מידי רוברטס והצוות שלו בלבד. במהלך שנות השיא שלהם, 1716 עד 1726, שודדי עם גרמו יותר נזק לסחר האטלנטי הבריטי מאשר צרפת וספרד במלחמת הירושה הספרדית האחרונה".

חירות, שוויון, אחווה 🟰

ספינת הפיראטים הייתה עולם שהתהפך. הצוותים קראו לכפר הולדתם ״בית״, אך הגיעו "מהים". כמגדלי בבל הצפים שעבדו בהם גברים עניים בני דתות ואומות מעורבות, ספינות שודדי הים קיבלו את כולם לתוך האחווה: פרט לנשים, שנחשבו למזל רע (הרפתקאותיהם של בוני ומרי ריד עם ג'ק רקהם נמשכו חודשיים בלבד) ועל ספינות הפיראטים, לא היו דירוג חברתי. כולם זכו להצביע על החלטות ולגזור חלק הוגן מהשלל.

רחוק מהתדמית ההוליוודית של אנרכיה, צוותי שודדי הים היו חתומים על ספרי חוקים כדי לשלוט בקפדנות על החיים בים. אדוארד לואו, שודד הים המרושע ביותר של תור הזהב, אסר על שכרות בעת התקפה. רוברטס אסר על הדלקת נרות אחרי השעה 20:00 וספרי החוקים של ג'ורג' לאות׳ר כללו פיצוי על אובדן איבר בתקיפה.

אדוני שודדי הים בהחלט יכלו להיות מוזרים. לאחר שאשתו של לואו מתה, הוא חסם גברים נשואים מהצי שלו באקט נדיר של רגשנות. בונט חיפש נחמה בים בגלל "אי נוחות מסוימת שמצא בהיותו נשוי" שהביאו ל"הפרעה נפשית", מצויין בספר ״ההיסטוריה הכללית של שודדי הים״.

בונט, שלא היה לו ניסיון בשייט, לא סתם ברח מאשתו. "היתה שמועה שהייתה לו העדפה חזקה להקיף את עצמו בגברים אחרים", אומרת ההיסטוריונית קתרין האו, עורכת "ספר הפינגווין של שודדי הים" וצאצאית של סוחר ממסצ'וסטס שנתלה מזרוע ספינה על ידי שודדי ים שרצו שיוותר על חפצי הערך שלו.

חברויות גברים על ספינות שודדי ים עלולות להיות קרובות ביותר, עד כדי כך שמתיוטאז', "סוג של איחוד אזרחי [שבוצע] מול עדים והקפטן", הותר, אומרת רבקה סיימון. "2 מלחים היו מצטרפים לקשר כדי לאפשר את רכושם, במקרה של מותם, להישלח בחזרה למשפחותיהם או ברצונם זה לזה". סיימון מציינת שכמה חוקרים שיערו שהזוגיות היה דומה ל"נישואי הומוסקסואלים מאושרים על ספינות פיראטים", אך המסמכים הכתובים אינם חד משמעיים בעניין הזה. "יחסים מיניים נאסרו ברוב הספינות, גם בספינות שודדי הים וזה כלל מעשה סדום, שהיה בניגוד לחוק", היא מסבירה. "כמה איגודים אזרחיים היו נובעים מחברויות עמוקות מאוד, אבל ייתכן מאוד שגברים שחלקו מגורים קרובים במשך פרקי זמן ארוכים עסקו בפעילות מינית.״ אך אין לכך תיעוד.

אפילו כוחו של הקפטן לא היה קדוש. אם הוא הראה רק סימן אחד של חולשה או חוסר יושר, הוא עלול היה להישלח לאי בודד או להיהרג. הסמכות נשלטה על ידי שלטון הרוב והצוות "מתיר לו להיות קפטן רק בתנאי שהם יפקדו עליו", כך על פי ״ההיסטוריה הכללית״.

גולגולות ועצמות מוצלבות 🏴‍☠️

בעוד שלפעמים אלימות הייתה בלתי נמנעת, המטרה העיקרית של הפיראטים הייתה לשכנע את הקורבנות לוותר על המטענים שלהם ללא קרב. "זה היה קצת גבולי, אבל שודדי ים לא היו קטלניים כמו שאנחנו חושבים", אומרת סיימון. "אם אתה הולך להשתתף בקרב עצום, זה אומר שאתה הולך להפסיד גם מספרים עצומים מהצוות שלך, ושודדי ים לא רצו לעשות זאת. הם רצו להיכנס ולצאת הכי מהר שהם יכולים".

למרות שרוב שודדי הים נמנעו מאלימות במידת האפשר, חלקם התענגו על כך. למשל סופר על ״שחור הזקן״ שהוא כביכול הדליק נתיכים בזקנו כשהתקרב אל האויב, נראה כמו שד היישר מהגיהנום. אבל אף שודד ים לא התחרה באכזריותו של אדוארד לואו. כשהוא היה מגלה שקברניט של ספינה פורטוגזית שנתפסה הפיל שקית של 11,000 מטבעות זהב לים במקום למסור אותה, הוא חתך את שפתיו של האיש, צלה והאכיל בהן  את קברניט הספינה. לואו ואנשיו רצחו אז את הקפטן ו־31 מאנשי הצוות.

טרור היתה טקטיקה נפוצה לשכנע קורבנות לחשוף אוצרות נסתרים ולעתים קרובות הוא כלל מחזות דרמטיים. הצוותים בראשות בלאמי ופולסגרייב וויליאמס לקחו את הספינה הצרפתית סנט מארי כשהם עולים לספינה עירומים לגמרי. היו שטענו כי מרי ריד נלחמה בחזה חשוף מאותה סיבה וסיפקה הסחה שהדהימה את הצופים בזמן שחבריה שודדי הים נכנסו לפעולה.

האביזר האולטימטיבי היה דגל הפיראטים, שאפשר היה לקשט אותו בגולגולת ובעצמות מוצלבות (כמו בעיצוב הקלאסי ג'ולי רוג'ר), לבבות מדממים, שעוני חול, חניתות, שלדים וגולגלות. דגל שחור אמר לצוותים המבועתים ששודדי הים מוכנים לתת רבע אם ייכנעו. כאשר כל השאר נכשל, דגל אדום כדם אותת שלא יינתן רחמים.

פשיטות שודדי הים היו "הרבה פחות על עינויים למענם מאשר לצורך שכנוע אקטיבי", אומרת האו. "זה לא אומר שזה לא היה דבר מפחיד. זה עדיין יכול להיות עסק מאוד מכוער".

קצה החבל 💀

האגדות לפיהן שודדי הים חיו כדי ליהנות מהרווחים שהושגו בצורה לא טובה היו מיעוט זעיר. לפי תיאוריות שונות, הנרי אייברי נעלם לפני שרכש חנינה מלכותית והצטרף לסופר דפו כמרגל כדי להגן על הכתר האנגלי מפני האיום של צרפת הקתולית. כריסטופר קונדנט, הידוע יותר בשם בילי היד האחת, סידר לעצמו חנינה מלכותית ופרש למתחם הפיראטים הישן בסן מאלו שבצפון צרפת.

באשר לשאר ״התותחים הכבדים״, וויליאם קיד, צ'ארלס ויין,  בונט, רקהם ואוליבייה לבסר כולם הוצאו להורג בתלייה. טו מת בים האדום בספטמבר 1695, כאשהורחק על ידי כדור תותח. שחור הזקן נהרג בהתנגשות עם הצי המלכותי מול צפון קרולינה בשנת 1718. בלאמי וכל הצוות שלו מלבד שניים טבעו ליד קייפ קוד ב־1717, בעוד רוברטס נורה למוות על ידי פריגטה של הצי המלכותי בסיירה לאון ב־1722.

כ-25 עד 30 אחוזים מצוותי שודדי הים היו שחורים, כך עולה ממחקר שנערך על ידי ההיסטוריון קנת ג'יי קינקור. למרות שייתכן והיו הרבה משודדי ים אפריקאים שנלחמו ומתו לצד אחיהם הלבנים, גורלם של הגברים הללו היה שונה מאוד. פקידים קולוניאליים רק לעתים נדירות העניקו לשודדי הים השחורים את הזכות למשפט. "רבים נמכרו בחזרה לעבדות", אומרת סיימון. "זה היה יותר שוויוני ממה שאפשר לצפות לתקופה ההיא, אבל זה לא מושלם כמו שהיינו רוצים לחשוב." האו מוסיפה, "שודדי ים התעניינו בכסף. הם לא התעניינו באנשים".

בסופו של דבר, פיראטיות לא הייתה דרך חיים, אלא מחאה קצרה של התרסה. רוב שודדי הים חלמו על פרס גדול והתמזגות בחברה הגבוהה. המציאות היא שרק לעתים נדירות הם הצליחו כל כך טוב. כמעט כל שודדי הים נכשלו וקיבלו סוף אומלל. אז למה הם השתרשו כל כך חזק בדמיון הפופולרי?

"שודדי הים נשארו פופולריים בגלל המגנטיות מוזרה שמושכת את שני המינים", כותבת סיימון בספרהּ.

לפי האו, ״הם אהובים בגלל מה שהם מייצגים: הרומנטיקה והזוהר, רעיון החופש, הפלת הסמכות. … הצד הציני יותר שלי אומר גם שזו דרך עבורנו להיות רומנטיים לגבי החיים הימיים בעידן המפרשיות ולא לחשוב על עבדות, דרך ליצור שכבת-על זוהרת על כמה מהמציאות הקשה יותר של החיים, לא רק לאנשים משועבדים אלא לאנשים עובדים בכלל.״

שודדי ים רבים היו פושעים, טרוריסטים ואנסים. "לא היה אלטרואיזם מאחורי המניעים של אותם פיראטים", אומרת רבקה סיימון. "לא היה שום דבר שהם רצו להחזיר. הם פעלו נגד החוק, תקפו אנשים, חטפו [אותם]".

מה שאי אפשר להכחיש הוא ששודדי האיים הקריביים חיו ומתו בדרכם שלהם. הם חגגו היטב, נשבעו, נשאו את שמו של האל לשווא והתבדחו מכל הלב. כשפיליפ לין השיג מסמכים רשמיים של הלורדים של האדמירליות ב־1721, אנשיו הכריזו "שהם [עכשיו] אדוני הים". הצוותים של בלמי ורוברטס היו שיכורים או היו בהנגאובר רציני כשנתפסו או נהרגו.

רוב הגברים ששטו מתחת לדגל השחור המתנופף עשו זאת רק במשך שנה או שנתיים לפני שהחוק או הוריקן השיג אותם. דרכם של שודדי הים, אם כן, הייתה פחות "המתים לא מספרים סיפורים" מאשר "לחיות מהר, למות צעירים".

או, כפי שניסח זאת שודד הים רוברטס, "בשירות הוגן, יש רכוש דליל, שכר נמוך ועבודת פרך. בזה, יש שפע ושובע, הנאה ונינוחות, חירות ועוצמה. … לא, חיים עליזים וקצרים יהיו המוטו שלי."