כבר שנים רבות שאין ברוסיה מסורת חזקה של מערכת משפט איתנה ואפשר בנקל לספור על יד אחת את מספר הפרשיות המשפטיות המפורסמות בשלושים השנים האחרונות. לא כך כשמספרים על ההיסטוריה של מערכת המשפט בתקופת הצאר.
אין יהודי שלא מכיר את סיפורו של מנחם בייליס ואת המשפט המפורסם שהתנהל נגדו והסתיים בזיכוייו אחרי עוגמות נפש רבות כל כך, כאלה שנבעו מאנטישמיות שורשית. אך זה כמובן סיפור לזמן אחר.
במסורות המשפטיות של רוסיה, אין מפורסם יותר מאשר עורך הדין הנודע פיודור פְּלֶבָאקוֹ, אולי מראשוני עורכי הדין ברוסיה של המאה ה־19 ועם פריחת בתי המשפט בעקבות הרפורמה המשפטית שיזם הקיסר אלכסנדר השני, היה מהבולטים שבמשפטנים.
פיודור ניקיפורוביץ' פְּלֶבָאקוֹ (Plevako), היה עורך דין רוסי ידוע ונואם בחסד באולמות בתי המשפט. הפופולריות והגאונות של פיודור ניקיפורוביץ' הובילו לעובדה שעצם שמו הפך לשם דבר וכשם נרדף לעורך דין חוץ-מעמדי ברוסיה הקיסרית.
פלבאקו היה עורך דין רוסי מפורסם שזכה ביותר מ-200 תיקים וזכה לכינוי "פושקין של המשפט" והפך למופת של כישורי נאום מבריקים וידע ללא דופי בענייני משפט. הוא היה נואם מצטיין בעל שליטה וירטואוזית במילה. אנשים הגיעו לישיבות בתי המשפט בהשתתפותו אפילו לא בגלל העניין שלהם בתהליך עצמו, אלא כדי להקשיב לנאומיו המבריקים של המשפטן. הוא כונה בציבור בשמות כמו "חשמן הלשכה" ו"גאון המילה". פלבאקו זכה לתהילה כעורך דין עממי, מכיוון שלעתים קרובות לקח על עצמו תיקים של אזרחים מהשורה בחינם (פרו בונו).
ביוגרפיה
פיודור ניקיפורוביץ' נולד באפריל 1842 בעיירה טרויצק, שבפלך אורנבורג. מוצאו היה מאצילים פולנים, אבל ההיסטוריונים חלוקים באשר למוצא האם. יש הסבורים שהאישה הייתה קלמיקית, אחרים טוענים שמוצאה קירגיזי. לפי גרסה שלישית, היא בכלל הייתה ממשפחה קזחית מהמעמד הגבוה. פיודור היה בנו הבלתי חוקי של חבר מועצת המשפט ואסילי איוואנוביץ' פְּלֶבָאק (Plevak), אז פיודור לקח את השם האמצעי של הסנדק של אחיו הגדול, ניקיפור והתנער מאביו.
לפיודור ואחיו דורמידונט היה מעמד של בנים לא לגיטימיים, מה שהשפיע באופן משמעותי על המשך חייהם. באמצע שנות ה-1850 עברה משפחת פלבאק למוסקבה, שם שובצו האחים למוסד חינוכי מובחר. בית הספר, הממוקם באוסטוז'נקה, הכין צעירים להמשך קבלה לאוניברסיטאות טכניות ומסחריות ברוסיה.
הבנים החלו ללמוד בשקדנות, וכבר בחודשים הראשונים עיטרו שמותיהם את פנקס הכבוד. במהלך שנות לימודיו בבית הספר המסחרי במוסקבה, פיודור הראה יכולות מתמטיות יוצאות דופן. עם זאת, האידיליה לא נמשכה זמן רב: לאחר שנודע ששני הצעירים אינם לגיטימיים משום שהיו בניו מחוץ לנישואים של חבר מועצת המשפט, החליטה ההנהלה לגרש אותם. האב עמל קשה כדי להכניס את בניו לגימנסיה במוסקבה, הממוקמת ברחוב פרצ׳יסטנקה. לאחר מעבר מבחני הקבלה התקבלו השניים לכיתה ג' בסתיו 1853.
לאחר הגימנסיה, פיודור נרשם לפקולטה למשפטים של אוניברסיטת מוסקבה הקיסרית. בשנת 1864 סיים פלבאקו את לימודיו בפקולטה למשפטים של האוניברסיטה הקיסרית של מוסקבה עם תואר במשפטים, במקביל הוסיף את האות "o" לסוף שם משפחתו וכך פלבאק הפך לפלבאקו.
סיום הלימודים באוניברסיטה חל במקביל לשנת הרפורמה במערכת המשפט ברוסיה — אחת הרפורמות העקביות והמתקדמות ביותר של אלכסנדר השני, שהכריז על פתיחות ותחרותיות. עקרונות אלו הצריכו הקמת מוסד מיוחד חדש – עורכי דין מושבעים (פרקליטות).
משפטן מבריק
בשנת 1864, כמועמד מוסמך למשפט קיבל עבודה בבית המשפט המחוזי במוסקבה. במשך שנתיים, הצעיר התמחה שם, מחכה למשרה פנויה ראויה. ובשנת 1866, הצעיר הוזמן לעבוד כעוזר של עורך דין בחבר מושבעים. בתפקיד זה התעסק עורך הדין המתחיל בתיקים פליליים, דבר שסייע לו.
עובדה מעניינת: פלבאקו הפסיד את התיק הראשון שלו, ומרשו קיבל מספר שנות גלות בסיביר. אבל הנאום שנשא המשפטן הצעיר לא הותיר אדישים לא את השופטים ולא את העמיתים המנוסים יותר. כבר בנאום הראשון הפגין עורך הדין ידע מבריק בחוק ויכולת להשתמש נכון בעדויות של עדים.
פלבאקו התברר כאחד מעורכי הדין שעמדו במקורות היווצרות הרטוריקה השיפוטית הרוסית. נאומיו של פלבאקו, שנשא על ידו במהלך דיוניו בבית המשפט, הפכו במהרה למפורסמים בציבור. פלבאקו העלה סוגיות חברתיות חריפות, אך כעורך דין הוא תמיד היה מאופק, במהלך המשפט הוא התמודד עם התקפות מתנגדיו באמצעות ניתוח קפדני של הראיות והתנגדויות סבירות. על שירותיו קיבל את דרגת היועץ הממלכתי, תואר אצולה תורשתי וזכה לפגישה עם הקיסר הרוסי.
בשנת 1870, פיודור ניקיפורוביץ' נכנס לתפקיד עורך דין בבית המשפט המחוזי במוסקבה. זו הייתה תקופה של צמיחה מהירה בקריירה שלו, שנאומיו צוטטו אפילו על ידי עורכי דין מנוסים יותר. לאחר שנתיים של התמחות מוצלחת, התקבצו עננים עבים מעל ראשו: ראש חיל הז'נדרמריה חשד בו בהשתתפות באגודה חשאית של עורכי דין שקידמה רעיונות מהפכניים בקרב הצעירים.
אמן המילים הצליח לצאת מהמצב הלא נעים בזכות ידע מצוין בחוק. כמעט איבד את הקריירה שלו, עורך הדין נעשה זהיר יותר וניסה לא לקחת סיכונים על ידי השתתפות בעניינים פוליטיים. הוא החל להסתבך בתהליכים בעלי צבע פוליטי רק ב־1905.
עריכת הדין הביאה לפלבאקו הכנסה ראויה, ועד מהרה הוא הצליח לקנות בית באזור יוקרתי של הבירה. תהילתו כנואם מבריק נישאה הרבה מעבר למוסקבה. מיומנותו כעורך דין תוארה כאמנות. מסלול חייו היו לנושא לדיון בקרב אנשים מתחומי חיים שונים, ואזרחים העבירו את הרגעים המעניינים ביותר מנאומי בית המשפט שלו מפה לאוזן. לאחר מכן, פלבאקו פרסם ספר, שבו הוא כלל את הרגעים הגדולים ביותר שלו בעריכת הדין.
פלבאקו היה אדם מאמין. בספרייתו באחוזה בת שתי הקומות שלו בשדרות נובינסקי במוסקבה תפסה הספרות התיאולוגית מקום משמעותי. הוא ליווה לעתים קרובות את נאומי בית המשפט בציטוטים מכתבי הקודש הנוצריים ובקתדרלת ההנחה של הקרמלין שימש עורך הדין הידוע כמנהל הכנסייה. מאפיין ייחודי נוסף שלו היה השילוב של חוש הומור יוצא דופן עם מתנת האלתור. הפופולריות של פלבאקו עלתה גם בשל העובדה שהוא לקח לעצמו את תיקי המשפט של האיכרים ובדרך כלל ניהל אותם בחינם. הוא גם לא חשש להתעמת עם הכנסייה, כאשר נזיר היה מואשם בגניבה ובשחיתות.
אנקדוטות
סוּפר שהוא הגן על אדם שזונה אחת האשימה אותו באונס וניסתה לקבל ממנו סכום כסף משמעותי בבית המשפט בגין הפגיעה. התובעת טענה שהנתבע פיתה אותה לחדר במלון ואנס אותה שם. האיש השיב שהכל היה בהסכמתה. המילה האחרונה הייתה של פלבאקו. "רבותיי חבר המושבעים", הוא אמר. "אם תפסקו קנס על מרשי, אז אני מבקש לנכות מסכום זה את עלות שטיפת המצעים שהתובעת לכלכה בנעליה". הזונה קפצה בצעקה: "זה לא נכון! חלצתי נעליים!", צחוק פרץ באולם, כשהנאשם זוכה.
במקרה אחר, הוא הגן על כומר מבוגר שהואשם בניאוף וגניבה. לכאורה, לא היה לנאשם מה לסמוך על טובת המושבעים. התובע תיאר בצורה משכנעת את עומק חטאיו של איש הדת. לבסוף קם פלבאקו ממושבו. נאומו היה קצר: "רבותיי חבר המושבעים! העניין ברור. התובע צודק בהחלט בכל דבר. הנאשם ביצע את כל הפשעים הללו והודה בהם בעצמו. על מה יש להתווכח? אבל אני מפנה את תשומת לבכם לכך: לפניכם יושב אדם שבמשך שלושים שנה סלח לכם על הווידויים שלכם. כעת ממתין הוא לכם: האם תסלחו לו על חטאו?״ והכומר זוכה.
פעמים רבות, שפלבאקו ערך שימוש תכוף בהלך הרוח הדתי של המושבעים למען האינטרסים של לקוחותיו. פעם אחת, בנאום בבית המשפט המחוזי, הוא סיכם עם מצלצל הפעמונים של הכנסייה המקומית שהוא יתחיל את ההכרזה למיסה בזמן מוגדר.
נאומו של עורך הדין המפורסם נמשך מספר שעות, ובסופו קרא פלבאקו: ״אם מרשי חף מפשע, האל יתן על כך סימן!״ ואז צלצלו הפעמונים. המושבעים הצטלבו. הישיבה נמשכה מספר דקות, לפני שהוכרז על זיכוי.
חוסר סבלנות
פעם, פלבאקו קיבל לידיו תיק על גבר שרצח את אישתו. פלבאקו הגיע לבית המשפט כרגיל, רגוע ובטוח בהצלחתו, וללא כל ניירות. וכך, כשהגיע תור ההגנה, קם פלבאקו ואמר:
– רבותיי, חבר המושבעים!
הרעש באולם החל לשכך. שוב פלבאקו:
– רבותיי, חבר המושבעים!
דממת מוות שררה באולם. שוב עורך הדין:
– רבותיי, חבר המושבעים!
רשרוש קל נשמע באולם, אך הנאום לא התחיל. שוב:
– רבותיי, חבר המושבעים!
כאן סחפה ההמולה את האולם, הקהל היה לא מרוצה מהעיכוב. ושוב פלבאקו:
– רבותיי, חבר המושבעים!
כאן כבר האולם התפוצץ מרוב זעם, הכל ראו זאת כלעג לציבור המכובד ועלבון כלפי בית המשפט. ושוב מהדוכן:
– רבותיי, חבר המושבעים!
האולם רעם יחד עם השופט, התובע והשמאי. ולבסוף, פלבאקו הרים את ידו, הפציר באנשים להירגע.
– ״ובכן, רבותיי, לא יכולתם לסבול אפילו 15 דקות מהניסוי שלי. ואיך היה יכול האיכר האומלל הזה להקשיב במשך 15 שנה לתוכחות בלתי הוגנות ולטרוניות הנרגזות של אישתו הזועפת על כל זוטא נטולת חשיבות?!״, האולם קפא, ואז פרץ במחיאות כפיים סוערות כשהבחור זוכה.
פעם פלבאקו הגן על בעלת חנות קטנה, אישה שלא ידעה היטב קרוא וכתוב והפרה את כללי שעות המסחר וסגרה את המסחר 20 דקות מאוחר יותר ממה שהיה אמור, לקראת ערב חג דתי כלשהו. הדיון בבית המשפט בעניינה נקבע לשעה 10:00. בית המשפט נפתח באיחור של 10 דקות. כולם היו שם, חוץ מפלבאקו. השופט הורה למצוא את פלבאקו. לאחר 10 דקות, פלבאקו, מבלי למהר, נכנס לאולם, התיישב בשלווה במקום ההגנה ופתח את התיק. השופט נזף בו על האיחור. ואז פלבאקו שלף את שעונו, הביט בו והכריז שהשעה רק 10:05 בשעונו. השופט ציין בפניו שהשעה כבר 10:20 בשעון הקיר. שאל פלבאקו את השופט: ״ומהי השעה בשעונך, כבודו?״ השופט הביט והשיב: ״10:15.״, פלבאקו פנה לתובע: ״ובשעונך, אדוני התובע?״, התובע, שרצה כמובן להקשות על הסנגור, השיב בחיוך ערמומי: ״השעה כבר 10:25 בשעוני.״
הוא לא ידע איזו מלכודת הטמין לו פלבאקו ועד כמה הוא, התובע, סייע להגנה. המשפט הסתיים מהר מאוד. עדים אישרו כי הנאשמת סגרה את החנות באיחור של 20 דקות. התובע ביקש להאשימה. רשות הדיבור ניתנה לפלבאקו. הנאום נמשך שתי דקות. הוא הכריז: ״הנאשמת אכן איחרה ב-20 דקות. אבל, גבירותיי ורבותיי חבר המושבעים, היא אישה זקנה, אנאלפביתית, ואינה יודעת הרבה על שעונים. אנחנו אנשים יודעי קרוא וכתוב ואינטליגנטים. מה מראה שעונכם? כאשר שעון הקיר מראה 20 דקות, אצח השופט מראה 15 דקות, ואצל שעון התובע 25 דקות. כמובן, לאדוו התובע יש את השעון הנאמן ביותר. אז השעון שלי פיגר ב־20 דקות, וזו הסיבה שאיחרתי ב-20 דקות. ותמיד חשבתי שהשעון שלי מדויק, כי עשוי זהב, מוזר. אז אם אדוני השופט, לפי שעון התובע, נפתחה הישיבה באיחור של 15 דקות, והסנגור הופיע 20 דקות לאחר מכן, אז איך אפשר לדרוש ממוכרת אנאלפביתית שעות טובות יותר ולהבין טוב יותר את השעה מהתובע וממני?״, חבר המושבעים התלבט במשך דקה לפני שזיכה את הנאשמת.
סמור סיבירי כמשל לנערה במצוקה
על אף עורך דין רוסי אחר לא סיפרו אנקדוטות רבות כמו על פיודור פלבאקו; זו לא הגזמה גדולה לומר שאין כל כך הרבה "סיפורים קצרים של מקרים מעניינים" (כפי שהוגדרה אנקדוטה במאה ה־19) על כל הפרקליטים גם יחד, כפי שסופר עליו. ישנן סיבות רבות להופעת האגדות, אך העיקרית שבהן היא ללא ספק האמונה המיסטית ביכולותיו הכמעט בלתי מוגבלות כ"מגן העם"; האמונה הזאת, יש להודות, לא קמה משום מקום. הוא זכה בניצחונות מבריקים בבית המשפט, אבל השמועות לא הספיקו – ואלה הפכו לסיפורים מדהימים.
אחד המקרים הבולטים שבהם היה מעורב התרחש ב־1874. מרשתו הייתה נערה פרובינציאלית שהגיעה לבירה והתארחה באחד מבתי המלון. בשעת לילה מאוחרת פלשו לחדרה צעירים שיכורים, שהחליטו לספק את תאוותם. כשהיא נמלטה מהתוקפים, האישה האומללה קפצה מהחלון ושברה את ידה.
הסיפור סופר כך באחד המקומונים של העיר אירקוטסק בסיביר: לא מפתיע שההופעות הציוריות והלהוטות של פלבאקו בבתי המשפט לא רק הביאו לניצחון, אלא גם גרמו למוות. עדות לכך היא המקרה של פלוני בשם פרולוב, מנהל בית המלון המוסקבאי ״מונטנגרו״, אשר הועמד לדין על נסיון תקיפה.
נערה שהגיעה למוסקבה מהפרובינציות התארחה במלון הזה, ולקחה חדר נפרד בקומה השלישית. השעה הייתה כבר אחרי חצות כשפרולוב הטיפש החליט לערוך אצלה "ביקור". הנערה, שהתעוררה מהדפיקה, סירבה לדרישה להכניס אותו, ולאחר מכן, בהוראת פרולוב, החלו עובדי המלון לשבור את הדלת. באותו רגע, כשהדלת נסדקה, היא קפצה מהחלון בכפור של מינוס 25 מעלות כשהיא עטויה בשמלה בלבד. למזלה, היה הרבה שלג בחצר, והיא לא נפגעה בעצמה למוות, למרות ששברה את ידה.
כאשר נבחן המקרה בבית המשפט, הצד המאשים סירב "בתמימות" להבין ממה הילדה כל כך חששה שקפצה מהחלון תוך סיכון חייה. תמיהתו של התובע נפתרה על ידי פלבאקו, שהגן על האינטרסים של הקורבן. נאומו היה קצר והסתכם בהקבלה הבאה: "בסיביר הרחוקה", אמר פלבאקו, "בטייגה הצפופה יש חיה, שהגורל העניק לה מעיל פרווה לבן כשלג. זהו הרמין [יונק ממשפחת הסמורים]. כשהוא בורח מאויב שמוכן לקרוע אותו, ובדרך יש שלולית מלוכלכת שאין זמן לעבור מעליה, הוא מעדיף להיכנע לאויב מאשר ללכלך את מעיל הפרווה הלבן כשלג שלו. ואני מבין למה הקורבן קפץ מהחלון". בלי להוסיף עוד מילה, פלבאקו התיישב. עם זאת, יותר לא נדרש ממנו. השופטים גזרו על פרולוב גזר דין מוות.
הזקנה שהיוותה איום ממשי על ביטחון המדינה
אחד הסיפורים המפורסמים ביותר על פלבאקו הוא על איך שהוא הציל מעונש חמור אישה זקנה שגנבה קומקום.
זקנה גנבה קומקום כסף בשווי של 300 רובלים. היא הייתה אזרחית כבוד וכחברה במעמד המיוחס, הייתה נתונה למשפט של חבר מושבעים. פלבאקו שימש כסנגור של הזקנה. התובע החליט מראש לשתק את השפעת נאום ההגנה של לפלבאקו ובעצמו אמר כל מה שניתן היה לומר להגנת הזקנה: הזקנה מסכנה, היה לה צורך מר וזוהי גניבה חסרת חשיבות, הנאשם לא מעורר זעם, אלא רק רחמים. אבל – הרכוש הוא קדוש, כל השירותים האזרחיים שלנו נשענים על רכוש, אם נאפשר לאנשים לזעזע אותו, אז המדינה תאבד.
פלבאקו קם ואמר שצרות רבות, ניסיונות רבים רוסיה נאלצה במשך יותר מאלף שנות קיומה. פצ'נגים עינו אותה, הפולובצי, הטטרים, הפולנים. שתים עשרה שפות נפלו עליה, הם כבשו את מוסקבה. רוסיה סבלה הכל, התגברה על הכל, רק התחזקה וצמחה מהנסיונות. אבל עכשיו, עכשיו… הזקנה גנבה קומקום תה ישן בשווי שלוש מאות רובלים… כמובן, רוס לא תוכל לעמוד בזה, היא תמות מזה באופן בלתי הפיך." אמר פלבאקו בנאומו, ספק בהתרסה.
בכלל, טרם המשפט, הידיעה כי פלבאקו עצמו מדבר בבית המשפט עוררה סערה בעיר כעבור שתי דקות. השופטים לקחו הפסקה כדי לתת לנשות העיר זמן להתלבש ולרוץ לבית המשפט. האולם היה מלא. חברו של התובע היה להוט להתמודד עם יריב כזה! ועוד מול קהל כה רב!
אבל המשפט היה קצר. וזה היה הלך הדברים, כפי שתואר לאחר מכן:
– האם את מודה באשמה … קנקן קפה … בשווי פחות מ־300 רובל…?
– אני מודה בזה, הוד אצילותך!
– לאור זאת… אני מסרב לחקור עדים…
– אני לא רואה צורך!
אז עוזר התובע קם.
– … גניבה לא פשוטה …כשאדם חשוך, אנאלפביתי גונב – אבל זו אשת אצולה!
פלבאקו קם: ״רבותיי חבר המושבעים! אני מודה. הסתכלתי על המקרה במקצת ולקחתי על עצמי להגן על מרשתי. חשבתי שחבר המושבעים יצטער. העניין ריק! אבל, לאחר שהאזנתי לנאומו של האדון החבר התובע, ראיתי שטעיתי. הוא כל כך שכנע אותי בחומרת הפשע של מרשתי שאני לא מוצא מילה אחת להגנתה. ורק ארשה לעצמי לפתח את מחשבתו של הנציג הנכבד של התביעה. בשנת 862, רבותיי חבר המושבעים, סבלה ממלכת רוס מתסיסה פנימית איומה. אבל אבותינו שלחו את הוורנאגים. הוורנאגים באו, עזרו, אם זה רע או טוב, אבל הם הכניסו סדר. ורוס נשמרה. רוס שגשגה. ואז הטטרים באו לרוס, שדדו אותה, שרפו אותה, כבשו הכל. רוס מתה. אבל היא לא מתה! אכולה מריב, היא התאחדה ורוס העוצמתית ניערה והעיפה מעליה את עול ה"עוול" השנוא. רוס הקדושה קמה. ניצלה! בשנת 1612, תחת העול המתנשא של הפולנים, רוס הפצועה גססה ומתה. הכל ניבאו את מותה. מוסקבה נכבשה, וכבר בוורשה, כמו עפיפון שמחכה לטרף, חיכה צאר זר, זר לרוס, ליטול את הכתר של מונומאך. אבל בזמן שהפולנים חגגו על הניצחון במוסקבה, בניז'ני נובגורוד הזעקה הרוסית האדירה של קוזמה מינין, איש בדרגה פשוטה, איש גדול לב, פרצה בעיר. וכמו עדרי נשרים, נהרה רוס אל צרחת הנשר שלה, ועמדה כאיש אחד, ושברה את השלשלאות המבישות, והרחיקה את האויב המתנשא בבושה. רוס הקדושה קמה לתחייה וניצלה. ומאתיים שנה מאוחר יותר, המנצחת של כל אירופה, כך נראה, דרכה על ראשה ברגל נועזת. מוסקבה נשרפה! מוסקבה עצמה! מהקרמלין, המנצח הכתיב את תנאי השלום! אבל גם כאן לא מתה רוס. היא קמה, ובאש ובכפור שלה, בנשק ובמגרפות, היא הדפה את האויב – היא נסעה עד שהטביעה את תהילתה בברזין. רוס עלתה! אבל בשנת 1800 ומשהו, אשת אצולה מבוגרת, לאחר ששכחה את כל החוקים האלוהיים והאנושיים מרעב, גנבה קנקן קפה מכסף, ערערה את כל הכבוד לזכות הקדושה לרכוש, דוגמה מזיקה לרוסיה כולה. ומהמכה הזו, נדמה לי, לעולם לא תתאושש, לעולם אל תקום, לעולם לא תקום לתחייה, רוס המסכנה.״
פלבאקו היה יריב אדיר. נורא בתושייה שלו ונאומו היה זה שסייע לזיכוי הזקנה ומרישומי התקופה נטען שעוזרו של התובע, ניסה להרעיל את עצמו…
סאווה ממונטוב
משפטו של איש העסקים והפילנתרופ המפורסם סָאוְוַה אִיוָואנווֹבִיץ׳ מָמוֹנטוֹב הכה גלים בעיתוני התקופה. בשנת 1900 הואשם התעשיין באי-תשלום הלוואות שנלקחו להקמת מסילת הברזל. חיבור המסילות החדש היה אמור לחבר בין אַרְכָנְגֶלסְק לווֹלוֹגְדָה, וממונטוב קיבל חוזה לבנייתו ישירות מהמדינה. זה לא שסאווה איוואנוביץ' סירב להחזיר את חובותיו, פשוט הבנייה התקדמה באיטיות בגלל סיוע ממשלתי לא מספק. היזם נאלץ השתמש בחסכונותיו, אבל גם הכסף הזה לא הספיק.
עורך הדין בנה את קו ההגנה שלו על כך שממונטוב היה מונע ממטרות יצירתיות בלעדיות, ומהכספים שהוקצו לא ניכס לעצמו אפילו לא פרוטה. המשפט משך את תשומת הלב של התקשורת והציבור, שציפו לנאום חזק ויעיל מ״אמן המילים״. הציפיות הללו היו מוצדקות: סאווה ממונטוב שוחרר ישירות כבר באולם בית המשפט.
פלבאקו נאלץ לעתים קרובות לנאום במשפטים הקשורים להתפרעויות שבוצעו על ידי עובדי המפעלים. הוא הגן על פועלים שהואשמו בפגיעה ברכוש המפעל ובאי ציות לרשויות. בנאומיו פנה פיודור ניקיפורוביץ' לחמלה לעובדים קשיי היום שהיו תשושים מהעבודה הקשה ביותר, שלא מרדו כל חייהם. בנאומיו, הוא אילתר לעתים קרובות, וזו הסיבה שלא כל נאומיו התבררו כחזקים. אבל באופן כללי, היו הרבה יותר נאומי ניצחון בקריירה שלו מאשר כישלונות.
כך, האירועים המהפכניים ברוסיה לא הותירו את פיודור ניקיפורוביץ' אדיש. לאחר 1894, רכש פלבאקו עוזר בדמותו של הטנור האופראי המפורסם ליאוניד סובינוב. דעותיו הפוליטיות היו מתונות — הוא האמין במניפסט של הצאר שפורסם ב־17 באוקטובר 1905, והיה חבר במפלגת ״איחוד ה־17 אוקטובר״ והיה לחבר הפרלמנט, בדומה הממלכתית השלישית.
משפחתו ואחרית ימיו
אשתו הראשונה של המשפטן הייתה המורה יקטרינה פיליפובה, שילדה את בנו סרגיי. בני הזוג לא הסתדרו והנישואים התפרקו במהירות.
עד מהרה פגש פלבאקו את אהבתו האמיתית בדמות מרשתו מריה דמידובה, שהגישה תביעת גירושין מבעלה העשיר. התעשיין דמידוב לא אהב את התפנית הזו: הוא לא רצה להרוס את המשפחה, שבה גדלו חמישה ילדים. במהלך המשפט פרץ רומן סוער בין פיודור ומריה, והמאהבים החלו לחיות יחד, למרות גינוי של אחרים. לאחר זמן מה נולדו לבני הזוג ילדים משותפים — ורווארה וסרגיי, שעל פי החוק נחשבו לצאצאיו של "מלך הפשתן" דמידוב.
ההתדיינות המשפטית נמשכה עשרים שנה ארוכות, עד שהתעשיין הלך לעולמו. כדי לתת לגיטימציה ליורשים, פלבאקו רשם אותם תחילה כבניו ולאחר מכן אימץ אותם. שני בניו שנשאו את השם סרגיי (בנים מנישואים שונים) הלכו בעקבות אביהם והפכו לעורכי דין, אך לא הייתה להם הזדמנות להתקרב לתפארתו של פיודור פלבאקו.
פיודור מת מהתקף לב ב־5 בינואר 1909. הוא עדיין היה די צעיר ונמרץ, עסק באופן פעיל בעסקים. בטקס האבל השתתפו קהל של אלפים, שעירב נציגי מעמדות שונים. מקום מנוחתו האחרון של עורך הדין הגדול היה מנזר האבלים, שבסוף שנות 1920 הוחלט על סגירתו. על פי החלטה של קרובי משפחתו של פלבאקו, שרידיו נקברו מחדש בבית הקברות וגנקובסקי בבירה.
במשך זמן רב עמד צלב עץ רגיל על קברו של הנואם המבריק. רק בתחילת שנות ה-2000 הופיעה כאן מצבה עם תבליט, שהותקנה על חשבון איגוד עורכי הדין הפדרלי הרוסי (המקבילה ללשכת עורכי הדין).
כעורך דין ידוע מאוד מתקופת הצאר, הוא היווה דמות מעניינת כזו, שסיפור חייה עובד לקולנוע ולטלוויזיה. בשנת 2019 יצא לאקרנים הסרט ההיסטורי הבלשי "המנצחים" (Победители), שבו השחקן ניקיטה פאנפילוב גילם את פלבאקו. ב־2023, סיפור חייו של המשפטן עובד לסדרת טלוויזיה בת עשרה פרקים, כאשר את דמותו של פלבאקו גילם השחקן סרגיי בזרוקוב.
אם משתמשים בתוכן כלשהו מתוך HistoryIsTold, באופן חלקי או מלא, יש לספק תמיד קישור לחומר המקור.
