פונטיוס פילאטוס, האיש שגזר את דינו של ישוע הנוצרי למוות, הוא אחת הדמויות השנויות במחלוקת ואולי המסתוריות ביותר בהיסטוריה האנושית
פונטיוס פילאטוס נותר דמות מרכזית בהיסטוריה הנוצרית בשל תפקידו במשפטו ובצליבתו של ישוע הנוצרי. פונטיוס שימש בתפקד הנציב הרומי ביהודה בתקופת שלטונו של הקיסר טיבריוס, בין השנים 26 ל-36 לספירה. בתקופה זו פילטוס קיבל החלטה גורלית, כשגזר גזר דין מוות על מורד יהודי אלא שבתוך כך עזר מבלי משים ליצור דת עולמית מרכזית — הנצרות.
ההיסטוריה מספרת מעט על פונטיוס לפני ששימש בתור הנציב הרומי של יהודה, בין 26 ל-36 לספירה. הוא היה כנראה ממוצא אצילי, שכן הפקידים האזרחיים הבכירים ביותר של האימפריה הרומית המוקדמת הגיעו משורות הסנאט או האצולה. המידע המועט שיש בידינו אינו מציג את פילאטוס באור חיובי. לפי הפילוסוף היהודי פילון מאלכסנדריה, פונטיוס פילאטוס היה אדם מושחת, ידוע בקבלת שוחד, ביצוע הוצאות להורג ללא משפט ואכזריות.
עלינו להיות מודעים לנטיה של פילון כלפי אלה שלא כיבדו את המנהגים היהודיים. ופונטיוס פילאטוס, כנציגו של הקיסר מצא את עצמו לעתים קרובות בסתירה להלכה היהודית. יוספוס פלביוס, היסטוריון יהודי בולט נוסף, תיאר אירוע בולט שבו החלטתו של פילאטוס לאפשר לחיילים רומיים להביא לירושלים פסלים הנושאים את דמותו של הקיסר עוררה זעם בקרב המקומיים. פילאטוס כנראה קידם את הפולחן הקיסרי, שהעריץ את הקיסר כדמות אלוהית: מנהג שיזם הקיסר אוגוסטוס. הדבר פגע מאוד בעם היהודי, שהיה מונותאיסטי למהדרין ודחה פולחן של מנהיגים אנושיים. בסופו של דבר התרצה הנציב, אבל החיכוך עם האוכלוסייה לא שכך.
פונטיוס פילאטוס נגד היהודים בירושלים
יוספוס פלביוס (הוא יוסף בן מתתיהו), שכתב חצי מאה לאחר שפונטיוס פילאטוס דן את ישו למוות מספק פרספקטיבה היסטורית רבת ערך על הפקיד הרומי החידתי הזה. לדברי יוספוס, פילאטוס מימן את הקמת אמת המים להכנסת מים לירושלים באמצעות כספים מאוצר בית המקדש, מה שהצית מחאה ציבורית. אולם הפעם, המושל לא הסכים לדרישות המוחים. במקום זאת, פילאטוס שיגר חיילים בלבוש אזרחי לחדור לקהל. לפי אות מוסכם, החיילים השתמשו באלות שהוסתרו בבגדיהם, תקפו את הקהל והכו רבים מהמפגינים למוות.
יוסף בן מתתיהו גם השאיר תיעוד על תפקידו הידוע לשמצה של פילאטוס בהוצאת ישו להורג. למרבה הצער, חסר התיאור המקורי ורוב החוקרים הכפישו את תיאורו. עם זאת, אפילו בצורה שונה זו, תיאורו של יוספוס מצייר תמונה של מושל רומי שנאלץ לשמור על השלום באחד המחוזות ההפכפכים ביותר של האימפריה הרומית. ככל הנראה, פונטיוס פילאטוס עשה את עבודתו היטב, שכן הוא שימש בתפקיד במשך עשר שנים. תקופה ארוכה להפליא, בהתחשב באתגרים של ניהול אזור הידוע במתיחות והתקוממויות תכופות.
בהתחשב במעשיו של פונטיוס פילאטוס בתפקידו כמושל וכפרוקורטור יהודה, מעניין לראות באיזו נוחות מתארים הכתבים הנוצריים את המושל הרומי האכזר הזה. סיפור ימיו האחרונים של ישוע – המהווה אבן יסוד בדת הנוצרית – ידוע היטב. הוא הואשם בטענות להיותו משיח שקר ונראה כאיום בשל תורתו, ישו נעצר על ידי הסנהדרין, מועצת הכוהנים, במהלך חג הפסח. הם גררו את ישו לפני פונטיוס פילאטוס, כדי להישפט על חילול השם ועל כך שהוא טען שהוא מלך היהודים.
זו הייתה האשמה חמורה, שכן הסמכות היחידה ביהודה באותה תקופה הייתה הקיסר הרומי ונציגו, הנאמן והפרוקורטור. עם זאת, הבשורות מציגות את פונטיוס פילאטוס כשופט שהתלבט במקום פקיד חסר רחמים. בבשורה על פי מרקוס, מתואר שפילאטוס ניסה להגן על ישוע אך נאלץ להיכנע לדרישות ההמון. בבשורה על פי מתי נוספה הסצנה הדרמטית שבה פילאטוס רחץ את ידיו מול הקהל והכריז על עצמו חף מפשע מדמו של ישוע בניסיון לפטור את עצמו מאחריות לגורלו של הצלוב. לתגובת הקהל "דמו עלינו ועל ילדינו", כפי שמתועדת בבשורה, הייתה השפעה עמוקה וטרגית על ההיסטוריה. קו זה נוצל לרעה כדי להצדיק עמדות ופעולות אנטישמיות נגד היהודים במאות השנים הבאות ואפשר שעודנן משפיעות לרעה על יחס העולם ליהודים.
עם זאת, יש סיבה לאי התאמה כזו בין המקורות הרומיים לבין הבשורות. הבשורה על פי מרקוס, הקדומה מבין ארבעת הבשורות, נכתבה על רקע המרד היהודי הכושל נגד הרומאים בשנים 66 ל-70 לספירה. בתקופה סוערת זו התפצלה הכת הנוצרית הצעירה מהיהדות וחיפשה למשוך רומאים חדשים לדתם. חורבן ירושלים על ידי הרומאים יכול היה להיראות בעיני הנוצרים המוקדמים כהתגשמות נבואותיו של ישוע על חורבן בית המקדש ולפיכך, כציון ל"אמיתות" תורתו של ישוע. זה גם העביר את האשמה מהרומאים למנהיגים היהודים, שדחו אותו וצלבו אותו בניגוד לרצונו של המושל פונטיוס פילאטוס, כך לפי כתבי הנצרות.
באופן דומה, הבשורה על פי מתי הציגה את פילאטוס כשופט בעל כורחו, שנאלץ לבצע מעשה שלא רצה בו. לפי סיפורי הברית החדשה, פילאטוס ניסה להמתיק את גזר דין המוות והציע לקהל לבחור בין ישו לבין פושע ידוע בשם ישוע בר-אבא, מסורת שנתית של פסח על פי כותבי הבשורה, אך לא נתמכת על ידי שום מקורות היסטוריים. עם זאת, ההמון בחר בבר-אבא ודן את ישו על הצלב. שתי הבשורות האחרות מוסיפות עוד כמה פרטים, אבל כולן מתארות את פילאטוס כאדם שלמרות סמכותו והמוניטין שלו כחוסר רחמים, נראה מהוסס ונאלץ לקבל החלטה שתוביל לצליבתו של ישוע.
זמן לא רב לאחר משפטו של ישוע, פונטיוס פילטוס נעלם מדפי ההיסטוריה. לטענת פלביוס יוספוס וטקיטוס, בעקבות הדיכוי החריף שלו של המרד השומרוני, הוא הוחזר לרומא על ידי הממונה עליו, הנציב הסורי, כדי להסביר את מעשיו בפני הקיסר טיבריוס. זהו התיעוד ההיסטורי האחרון של האיש האניגמטי הזה, שמילא מבלי משים תפקיד מרכזי בהתוויית מהלך הנצרות.
עם זאת, החזרתו של פונטיוס פילאטוס בשנת 36/37 לספירה, חלה במקביל למותו של טיבריוס ולכן משפטו יטופל על ידי הקיסר החדש קליגולה. לא ברור אם אכן התקיים שימוע, שכן הקיסרים החדשים ביטלו לעתים קרובות עניינים משפטיים מתקופות שלטונות קודמים או אפילו חננו את הנאשמים. פילאטוס עשוי להיות בין מי שזכו לחנינה לאחר שקליגולה עלה לכס המלכות. היסטוריון הכנסייה בן המאה הרביעית אוזביוס, לעומת זאת, טוען שעל פי המסורת פילאטוס התאבד לאחר שהוחזר לרומא בשל החרפה שחש. עם זאת, אין הוכחות היסטוריות שיתמכו בטענה כזו. מסורות מסוימות, כולל אלה מהכנסייה הקופטית, טוענות שפילאטוס התנצר ונחשב כקדוש נוצרי.
כך או כך, פונטיוס פילאטוס היה דמות אכזרית ולנצרות היו את הסיבות שלה, הזדוניות בעיקר, להמתיק את תפקידו בהוצאתו להורג של ישו ולא משנה מה התרחש, פונטיוס פילאטוס לא הוחזר לתפקיד המושל ביהודה, המקום שהפך את הפקיד הרומי המעורפל הזה למפורסם והבטיח לו מקום נעלה בדברי האמונה הנוצרית, אך גם באמנות, ספרות (אצל בולגקוב הוא תופס מקום נחמד), סרטים (כולל עיבודים של האמן ומרגריטה) ותיאטרון. התיעוד ההיסטורי של פילאטוס עשוי להסתיים עם החזרתו לרומא, אבל המשמעות התרבותית והדתית שלו הבטיחה שסיפורו ימשיך להיות מסופר מחדש.
אם משתמשים בתוכן כלשהו מתוך HistoryIsTold, באופן חלקי או מלא, יש לספק תמיד קישור לחומר המקור.
