ב-13 במרץ, בשנת 857, שני גברים הוצאו להורג על ידי השלטונות האסלאמיים בקורדובה, שבאנדלוסיה. אחד מהם היה רודריגו, כומר מהעיר קברה. לרודריגו היו שני אחים – אחד מוסלמי ואחד אתאיסט – שרבו ביניהם מריבות עזות. באחד המקרים, כאשר ניסה רודריגו לשמש כמפשר ביניהם, הם הפנו את זעמם כלפיו. האח המוסלמי גרר את רודריגו ברחובות, לאחר שהבין שהדרך הבטוחה ביותר להביא למותו היא להכריז כי רודריגו התאסלם. כאשר עמד רודריגו על כך שנותר נוצרי, הוא הואשם בכפירה והוצא להורג כקדוש מעונה.
האפיפיור פרנציסקוס, שמת הבוקר בגיל 88, מונה לאפיפיור בשנת 2013, ביום חג של הקדוש רודריגו. הצירוף הזה מעורר מחשבה. במהלך כהונתו, גם פרנציסקוס מצא את עצמו ממלא תפקיד של מגשר – לא רק בין פלגים יריבים בתוך הכנסייה הקתולית, אלא גם בין הכנסייה לליברלים חילוניים, שראו באפיפיור הלטיני-אמריקאי הראשון בן ברית פוטנציאלי. כמו במקרה של הקדוש רודריגו, גם ניסיונות הגישור של פרנציסקוס לא נשאו פרי. הכנסייה כיום מפולגת יותר – הפלגים שבתוכה הפכו לעוינים ונוקשים יותר ומבקריה החילוניים הפכו לבטוחים יותר בעצמם – ממה שהייתה קודם לבחירתו.
פרנציסקוס לא בא להביא שלום אלא חרב. בשם מי היא הונפה? כשחורחה מריו ברגוליו הפך לאפיפיור פרנסיסקוס, קווי הקרב כבר החלו להימתח בין שמרנים מסורתיים, קתולים פרוגרסיביים ושמרנים מתונים, שהתקשו ליישב את תפיסתם המקסימליסטית של סמכות האפיפיור עם דמות של אפיפיור שלא תמיד חלק את מחויבויותיהם.
אלו שציפו שפרנציסקוס יהיה אפיפיור "ליברלי" התאכזבו. תקווה אחר תקווה – כמו הסמכת נשים לכמורה או אפילו לדיאקוניה, אישור אמצעי מניעה, סיום ההוראה שקובעת כי יחסי מין בין בני אותו מין הם "מעשים של השחתה חמורה" – התנפצו בזה אחר זה (אפשר לטעון שתקוות כאלה היו נאיביות, אולי בלתי אפשריות מלכתחילה, אך זו שאלה אחרת). אך גם השמרנים לא חשו ביטחון. אפילו בסוף כהונתו, חששותיהם הכבדים ביותר לא באו על סיפוקם.
ייתכן שירושת פרנציסקוס האמיתית היא דווקא מחלוקת. הקתולים לא הצליחו להסכים על ערכן או משמעותן של מילותיו ומעשיו והמחלוקות הללו הצמיחו אי-הבנות נוספות והאשמות הדדיות. פרנסיסקוס עצמו נושא באחריות לפחות לחלק מהבלבול הזה; כשניתנה לו ההזדמנות להבהיר את כוונותיו, הוא נטה להעדיף עמימות. ייתכן אף שראה בערעור אחדות הכנסייה ערך בפני עצמו. הצהרתו בפני עולי רגל בשנת 2013 כעת נראית כמעט נבואית: "אני רוצה בלגן."
פרנציסקוס היה תמיד חידה, מבלבל בעיני צופים קתולים וחילוניים כאחד. הדבר נכון אפילו לגבי אישיותו. הסרט "האפיפיורים", יצירה קולנועית גרועה על מפגש היפותטי בין פרנסיס לבין קודמו, האפיפיור בנדיקטוס ה-16, מבוסס על ניגוד בין האינטלקטואל הגרמני הסגפן שמנוחתו הייתה נגינה בשומאן לבין ההיספאני העממי והמשוחרר שפרץ בהתלהבות למשמע הביטלס.
אלה היו הבלים. בתחום הספרות, המוזיקה והאמנות, טעמו של פרנציסקוס היה רחוק מלהיות פופוליסטי; דמיונו היה ספוג הרבה יותר ברוח הרומנטיקה הגרמנית מאשר זה של בנדיקטוס. הוא העריך קושי וחריגות לשם עצמם, והעריץ אמנים ופילוסופים הידועים בחוסר נגישותם. אחד ממנצחיו האהובים היה וילהלם פורטוונגלר, שידוע בסגנונו הלא שגרתי ובהתעלמותו המוחלטת מסימוני הטמפו – תיעוד שקיים רק בהקלטות באיכות ירודה אשר מוערכות בידי קומץ מעריצים. המשורר האהוב עליו נחשב להֶלְדֶרְלִין, מיסטיקן סתום בעיני רבים, שבחווייתו האלים הפגאניים היו דמויות ממשיות ולא סמלים בלבד. בהרהוריו על טכנולוגיה, נראה כי ההשפעה המרכזית על פרנסיצקוס הייתה מרטין היידגר, שעוררונו הפילוסופי החל בדחייתו את תומאס אקווינס ואת התאולוגיה הסכולסטית, שהייתה במשך מאות שנים השפה התיאולוגית הבסיסית של הכנסייה. קשה לדמיין מסמך אפיפיורי, לפני פרנסיצקוס, שמצטט את דונה הרוואי, מחלוצות הפמיניזם ה"סייבורגי", למשל.
הבלבול הזה התרחב מעבר לתחומי העניין האישיים וההשפעות האינטלקטואליות של פרנסיצקוס, גם לאמונותיו בשאלות תיאולוגיות – ובעיקר מוסריות – יסודיות. האם באמת האמין פרנסיצקוס, למשל, כי מותר לקתולים לעסוק בטקסי הדת גם אם הם גרושים ונמצאים בנישואין שניים בעוד בני זוגם הראשונים עדיין בחיים? התשובה היא כן. אך גם קודמו, יוחנן פאולוס השני, חלק את ההשקפה הזו, כאשר שינה את הכלל הקודם אשר מנע מאנשים כאלה להשתתף בניהול הטקסים הדתיים והתיר זאת בתנאי שיימנעו מיחסי מין. במסמך "שִׂמְחת האהבה" (Amoris Laetitia) שפרסם בשנת 2016, הכיר פרנסיצקוס בכך שלא סביר שכולם יקיימו את התנאי הזה והמליץ ללכת לווידוי – מה שעורר האשמות שהוא כופר שאינו מאמין כי הנישואין הם דבר קדוש.
מה באמת חשב פרנסיצקוס על שאלות אחרות הקשורות למוסר מיני? העדויות הקיימות אינן חד-משמעיות. בריאיון אחר ריאיון, הוא שידר חוסר אמונה באמירה של הקטכיזם כי "מעשים הומוסקסואליים הם מנוגדים לעצם טבעם". באוטוביוגרפיה שפורסמה בינואר 2025, הביע תמיכה באיגודים אזרחיים בלתי-נישואיים לזוגות מאותו מין, שאותם תיאר כ"אנשים החיים את מתנת האהבה". בתקופתו של פרנסיצקוס, המשרד לענייני האמונה של הוותיקן אישר בזהירות ברכות לא-ליטורגיות למערכות יחסים חד-מיניות, אך לאחר שמספר ועידות בישופים התנגדו, הובהר שמדובר בברכות לאנשים בודדים – לא לזוגות – ושכל אחד רשאי לבקש ברכה אישית. בשיחות פרטיות, פרנסיצקוס היה בוטה יותר; באירוע מסוים, לפי עדות מבקרו, אמר כי בישופים צריכים להיות "לא ימניים ולא שמאלניים", ואז הוסיף: "וכשאני אומר שמאלניים – אני מתכוון להומוסקסואלים." בפגישה אחרת, נטען שאמר: "יש אווירה של הומואיות בוותיקן."
בנושאי הפלה ותיאוריה מגדרית – אותה השווה פעם לנשק גרעיני – עמדותיו היו פחות מעורפלות. בנושאים אלה ורבים אחרים לא סטה מעמדות קודמיו. למרות ציפיות שגויות ונפוצות, הוא לא ביטל את נורמת הפרישות לכמורה, ולא התיר את הסמכת הנשים לעסוק בדת. עמדותיו בנושא הסביבה נחשבו לנחרצות במיוחד, אך הן תאמו את אלו של בנדיקטוס ה-16, שכונה בעיתונות הקתולית האמריקאית "האפיפיור הירוק". ביקורתו על הקפיטליזם הגלובלי ואופי הכלכלה תאמה את המסורת של תורת החברה הקתולית שהחלה עם ליאו ה-13 בסוף המאה ה-19. כך גם תגובותיו לאירועים גיאופוליטיים גדולים בכהונתו. ימים ספורים לאחר הפלישה הרוסית לאוקראינה ב-2022 והמתקפה של חמאס על ישראל ב-2023, קרא להפסקת אש – כפי שעשו אפיפיורים במקרים דומים בעבר, עוד מימי פיוס ה-12 במלחמת העצמאות שבה צבאות ערב תקפו בארץ ישראל, במאי 1948.
ייתכן שחלק מהעמדות של פרנסיצקוס הובעו בקווים חדים מדי. קריאתו לאוקראינה "לגייס את האומץ להניף את הדגל הלבן" לאחר הפלישה הרוסית התקבלה בקור רוח והוסברה לאחר מכן בדיעבד. בפברואר 2025, כשהוא סובל מברונכיטיס, שלח פרנסיצקוס מכתב לבישופים האמריקאים בנושא הגירה, שכלל ביקורת עקיפה אך ברורה כלפי סגן הנשיא הקתולי ג'יי. די. ואנס. אף שכל האפיפיורים המודרניים הגנו על זכויות מהגרים (ובמיוחד פליטים), קודמיו נטו לנסח את דבריהם ברמה העקרונית. פרנסיצקוס הלך רחוק יותר; בניסוח חריף כפי שמאפשרת התיאולוגיה האפיפיורית, תקף את מדיניות ההגירה של ממשל טראמפ. "המצפון המעוצב כהלכה," כתב, "אינו יכול שלא לגבש עמדה ביקורתית ולהביע התנגדות לכל אמצעי שמזהה – במרומז או במפורש – את מעמדו הלא-חוקי של מהגר עם פלילים." המכתב הציב את הנושא מחוץ לגבולות הדיון. אך חומרת הטון שלו הייתה מנוגדת לעיתים להצהרות קודמות של פרנסיצקוס עצמו. "צריך לקבל את המהגר," אמר בראיון לתכנית 60 דקות רשת CBS בשנת 2024. "אחר כך רואים איך להתמודד איתו. אולי צריך להחזיר אותו – אינני יודע. אבל כל מקרה צריך להישקל באורח הומני." הסתירה נותרה בלתי פתורה. ואולי היא לא נועדה להיפתר. פרנסיצקוס היה הראשון ממסדר הישועים שהתיישב על הכס הקדוש. כפי שכתב ההיסטוריון הליברלי לורד מקולי באירוניה מהולה בהערכה, האידאל הישועי הוא להיות "קשיח בכל פרט – חוץ מאשר בנאמנות לכנסייה", לעיתים "נוקשה" ולעיתים "סלחן" בהתאם לאופיו של המתוודה. "אם מישהו," כתב מקולי, "הוא בר מזל רע להיות בריון, הולל או מהמר – זו עדיין לא סיבה להחשיבו לכופר." קל לדמיין את פרנסיצקוס אומר דבר דומה.
אחת התכונות הסקרניות ביותר של התבטאויותיו הפומביות של פרנסיצקוס – שכמעט לא הוזכרה בפרסומים שאינם דתיים – הייתה גסות רוח מפתיעה. לפעמים זה היה מרענן. לא היה אפיפיור מאז ליאו ה-13 שהזכיר את השטן לעיתים כה קרובות. התייחסויותיו למרים הבתולה וליוסף העידו על אדיקות מיושנת משהו, שאינה שכיחה בקרב אנשי כמורה בני-זמננו. הוא העלה על נס את ההערצה המחודשת לישו. אך נאומיו היו גם מלאים ברמיזות לקופרופיליה וכינויים צבעוניים לאויביו – אמיתיים או מדומים ("פסימיסט נרגן ומיואש"; "נוצרי עם פרצוף חמוץ מוחמץ!"; "כומר-טייקון"). הוא גם היה נוקשה בציבור יותר מקודמיו. אפילו כמרים שלבשו בגדים מסורתיים זכו לבדיחות שלא היו עוברות היום בטלוויזיה האמריקאית ("ואומרים שהכנסייה לא מאפשרת כמורה לנשים!").
התדמית הרווחת של פרנסיצקוס כמעין דלאי לאמה קתולי שמצטלם עם מרטין סקורסזה וגרטה טונברג – קמע תמים של פלורליזם דתי סטרילי ומקובל על האומות המאוחדות – כמעט בוודאות אינה נכונה. למעשה, האפשרות שהכנסייה תיראה כסתם "ארגון הומניטרי בעל חמלה" הייתה אחת החששות הגדולים של פרנסיצקוס, והיא גם הייתה נושא נאומו המרכזי הראשון לאחר היבחרו. חשש זה לא התממש – אך לא מהסיבות שפרנסיצקוס אולי קיווה להן. בעיני רוב הצופים הלא-דתיים, הכנסייה נותרה כפי שהייתה לפני כהונתו: כת ריאקציונרית המזוהה עם התעללות מינית. בתחום זה, פרנסיצקוס אולי היה המאכזב ביותר בעיני הקתולים – ללא קשר לעמדותיהם בסוגיות אחרות. אף שהמשיך את מאמציו של קודמו בטיפול במקרים מהעבר, הטיפול שלו במקרים חדשים היה לעיתים רשלני.
בשנת 2019 נתגלה כי מרקו רופניק, ישועי נוסף וחברו של פרנסיצקוס, העניק מחילה לאישה לאחר שקיימה עמו יחסי מין מחוץ לנישואין. במרץ 2020 נשא רופניק דרשה בותיקן בפני קהל שכלל גם את פרנסיצקוס עצמו; חקירה סגורה החלה רק חודשים לאחר מכן, ועל רופניק הוטל נידוי – אך זה בוטל תוך זמן קצר. לאחר שהועלו נגדו האשמות מצד יותר משתי תריסר נשים – רובן נזירות לשעבר – הוא סולק מהמסדר הישועי, אך הותר לו להמשיך לכהן ככומר באחת מהדיוקסיות בסלובניה, ארץ מולדתו. חקירה נוספת לא הובילה לביטול הסמכתו לכמורה.
בשנת 2023 מינה פרנסיצקוס את בן ארצו, הארכיבישוף ויקטור מנואל "טוצ'ו" פרננדס, לתפקיד ראש הדיקסטֶריה לאמונה – גוף שנקרא עד לא מזמן "הקונגרגציה לענייני הדוקטרינה של האמונה" ולמעשה מהווה יורש ישיר לגוף האינקוויזיציה הנודע לשמצה. המינוי עורר שערורייה, לא רק בגלל חיבורו הידוע לשמצה בנושא "תיאולוגיית הנשיקה" והרהוריו המיסטיים – שלטענתו קיבל מבת נוער – על נשיקת גופו העירום של ישו בנוכחות הבתולה מרים. גם פרננדס עצמו הודה בתחילה כי אין הוא כשיר לתפקיד, בין היתר בשל טיפולו הלקוי – לפי הודאתו – במקרה של תלונות על התעללות מינית.
לפרנסיצקוס יצא שם כמי שמתכחש לסמכותו שלו – תדמית שהייתה רחוקה מהאמת. "מי אני שאשפוט?" הייתה אמירה אקראית מראיון שנערך עמו בטיסה; "האזנה לרוח הקודש", כפי שפרנסיס ניסח זאת – הייתה יותר סיסמה מאשר פילוסופיית ניהול. בפועל, מוסד האפיפיורות תחתיו היה סמכותני – גם ביחס לאמות המידה של המונרכיה האבסולוטית העתיקה בעולם. בתקופתו, פרסם פרנסיס 75 צווי ״motu proprio״ – כלומר, צווים יזומים על ידו, ללא בקשה מצד גורם כלשהו, שתוקפם חל על כלל המאמינים ללא זכות לערעור. לשם השוואה, בנדיקטוס ה-16 – שכונה "רוטוויילר של אלוהים" – פרסם רק 13 צווים כאלה בשמונה שנות כהונתו; יוחנן פאולוס השני פרסם 31 בתקופה של קרוב לשלושים שנה. במקום עידן של ביזור ממשלתי בכנסייה – כפי שתומכיו קיוו – שלטונו של פרנסיצקוס דווקא סימן חזרה לריכוז סמכויות שלא נראה כמוהו מאז ימי פיוס העשירי בראשית המאה ה-20.
שיא הסמכותנות הזו ניכר במאבקו של פרנסיצקוס נגד קתולים המשתתפים במיסות הלטיניות המסורתיות. בשנת 2021 פרסם צו motu proprio המחייב כמרים לבקש רשות מבישופיהם כדי לערוך את המיסה הישנה. עבור רוב הקתולים, משתתפי המיסה הלטינית נחשבו לאקצנטרים בלתי מזיקים – אשר, יש לומר, היו אחראים למספר לא פרופורציונלי של קריאות לכמורה – אך בעיני פרנסיצקוס הם נתפסו כמקור להפצה של "זיהום תיאולוגי" שחובה לעצור בכל מחיר. שנתיים לאחר מכן, קבע האפיפיור שגם הבישופים עצמם – שרבים מהם הגיבו לצו בשוויון נפש – מחויבים לבקש רשות מרומא כדי לאפשר קיום המיסה העתיקה בתחומם. רשות זו כמעט ולא ניתנה בפועל. בשנותיו האחרונות של פרנסיצקוס נוצרה אווירה המזכירה את פירוק המנזרים בתקופת הנרי השמיני; קהילות שוקקות של מיסה לטינית הפכו ל"עזרת מקהלה הרוסה, שם עד לא מזמן שרו הציפורים בנועם".
ייתכן שהסלמת העימותים הללו הייתה בלתי נמנעת. פרנסיצקוס השאיר אחריו כנסייה מתכווצת (גם בלב אמריקה הלטינית), שבה נייטרליות כבר אינה אפשרית. בעשורים הקרובים יהיו פחות ופחות קתולים "רגילים" שישבו בשקט בספסלים, יאמרו את התפילות ויתרמו מכיסם – וגם פחות כמרים בינוניים שזורמים עם הלך הזמן. במקומם תהיה כנסייה של אידיאולוגים מעורבים – אך בעלי הבנות סותרות במהותן לגבי האמונה ועקרונות היסוד שלה. כשגרמניה עומדת על סף פילוג, נראה כי הכנסייה מתקרבת לסוג של Götterdämmerung (שקיעת האלים – מונח ואגנריאני שפרנסיצקוס עצמו אולי היה אוהב). אך אותו רגע מכונן – הקשה והנשגב – שבו הישן פונה מפני החדש והכנסייה יוצאת טהורה משקריה ושגיאותיה, כנראה עוד רחוק.
התוכן בכתבה זו לא נכתב על ידי בינה מלאכותית. הכתבה נכתבה, נערכה ונבדקה על ידי צוות הכותבים של History Is Told. אנו מקפידים על מחקר מעמיק, מקורות אמינים ובקרת איכות קפדנית כדי להבטיח דיוק ואותנטיות מלאה.
© כל הזכויות שמורות למיזם HistoryIsTold.
