השבוע יצא לאקרנים סרט הקולנוע הרוסי "צדיק", שמגולל את קורות הצלתם של 218 יהודים מבורות ההריגה בבלארוס הכבושה, בזכות תושייתו של פרטיזן סובייטי בשם ניקולאי קיסליוב, שהוכר כחסיד אומות העולם שנים לאחר מותו ■ אז האם הסרט הרוסי שווה צפייה?
בשבוע שבו עם ישראל התייחד עם זכר קורבנות השואה, יצא לאקרנים הסרט "צדיק" מאת הבמאי סרגיי אורסוליאק. הסרט כבר יצא לאקרנים ברוסיה עוד ב-16 בפברואר וכבר צפו בו 2.1 מיליון רוסים. אבל את הבכורה הבינלאומית ייעדו המפיקים לקראת יום השואה והקרנת הבכורה התקיימה ב-14 באפריל 2023 בתל אביב. בהקרנת הסרט לקהל הישראלי נכחו הבמאי עצמו, השחקנים אלכסנדר יאצנקו ודב'לה גליקמן, התסריטאי גנאדי אוסטרובסקי והמפיקה מריה אושקובה.
צוות השחקנים, כלל את כוכבי הקולנוע הרוסי לרבות אלכסנדר יאצנקו, סרגיי מאקובצקי, קונסטנטין חבנסקי, יבגני טקצ'וק, פיודור דוברונראבוב, ליובוב קונסטנטינובה, שאליהם הצטרפו שחקנים צעירים כמו מארק אדלשטיין ומריה זולוטוחינה.
View this post on Instagram
הסיפור האמיתי
הסרט מתאר את סיפורו האמיתי של קצין הצבא האדום ניקולאי קיסליוב, שבימי מלחמת העולם השנייה הציל 218 יהודים בבלארוס. ניקולאי קיסליוב הוא אדם מהחיים האמיתיים, אשר מוזיאון יד ושם העניק לו בשנת 2005 את תואר הכבוד חסיד אומות העולם. ב-2014, כשכיכר ניקולאי קיסליוב נחנכה במוסקבה, השתתפו בטקס נציגי שגרירות ישראל ברוסיה.
בחדר חשוך, בקושי מואר בנרות גוססים, צ'ולפן חמאטובה וקונסטנטין חבנסקי הם אמו ואביו של הגיבור, שבסצנה הזו הוא נער, ובסיום יהיה זקן נרגן. הם בוחרים למי מהילדים לתת הזדמנות לשרוד. הם בוחרים מביניהם רק שניים, אותם הצליחו לפדות מהיודנראט – לא היה מה לשלם עבור שאר הילדים.
מופיע משה טל, שעליו נופלת הבחירה: "הוא יכול". קצת חוליגן, קצת נוכל, איפה שצריך, הוא יזחל איפה שצריך, הוא ישקר. בתהום של קסם ובמבט חסר תחתית של עיניים כהות – כך גילם את משה מארק אידלשטיין, שחקן קולנוע צעיר מניז'ני נובגורוד, שכבר זכה לכינוי טימותי שאלאמה הרוסי, בשל הדמיון. משה, בן ה-18 והילדה מרים נשלחים על ידי הוריהם לדולגינובו, שם יוכלו לעזור להם. אף אחד לא יודע עדיין מה קורה בדולגינובו. ברגע שיתרחקו מהגרמנים, הילדים ייצמדו לפרטיזנים. כמו גם כמעט שלוש מאות מיהודי דולגינובו, שמופיעים לראשונה אחרי עשרים דקות, כשלמעשה, כל הסיפור הוא עליהם. הפרטיזנים נתקלים ביהודים הנעולים באסם כשהם משתתפים בקרב עם הגרמנים. "אנחנו מז'יטומיליה, מהשטעטל", מסביר הרב, ראובן יענקל בעל הרגל האחת, החזן של בית הכנסת המקומי, שהוא די אותנטי בגילומו של סרגיי מאקובצקי, שזו הפעם השלישית שהוא מגלם יהודי בהפקה של סרגיי אורסוליאק (הקודמים היו כייס יהודי בסדרה "חיסול" והפיזיקאי שטרום בסדרה המועמדת לאמי "חיים וגורל").
ראובן יענקל, אגב, הוא דמות אמיתית. הוא הוזכר גם בסרט התיעודי בבימויו של יורי מליוגין ובהפקתו של יעקב קאלר "רשימת קיסליוב. הצלה מהגיהנום" (2008). מכיוון שהיו ילדים רבים בין יהודי דולגינובו המשוחררים ורובם שרדו (כמו רובם המוחלט מהמבוגרים – 278 איש יצאו למסע ביערות בלארוס יחד עם קיסליוב, ליעד הסופי הגיעו 218), יוצרי הסרט התיעודי נסעו לארצות הברית וישראל לדבר עם 14 עדים, שדיברו ברצון על חוויותיהם.
מהפרטים שאנו למדים מהראיונות האלה, הדם קופא. הילדה הקטנה ברטה, שבכתה כל הזמן הייתה עלולה להסגיר את כולם עם הבכי שלה ורצו להרוג אותה, אבל קיסליוב הרגיע את הילדה ובכך הציל אותה. ידוע כי ראובן יענקל שמאחר שצלע ופיגר אחרי הצעדה, קיבל מקיסליוב את סוסו, בעודו עצמו הולך. לאחר המלחמה קיבל קיסליוב מכתב מיענקל: "לא פעם אני זוכר איך נשאת אותי על אלונקה. בוא אלינו לקייב למסיבת חנוכת בית!", אבל קיסליוב לא הגיע – אחרי המלחמה לא ראה אף אחד מהיהודים שהציל. והוא מעולם לא סיפר עליהם לאיש. אפילו לא לילדיו. למרות שאשתו לאחר המלחמה הייתה אותה הקשרית אניה, שגולמה בסרט על ידי ליובוב קונסטנטינובה. ואז, באוקטובר 1942, כשהוציא את היהודים האומללים החוצה, הוא נעצר על ידי המשטרה החשאית הסובייטית, הנ.ק.ו.ו.ד. כעריק – והיו אלה אותם יהודים שניצלו אשר סינגרו עליו.
בתחילת שנות האלפיים, גילתה מנהלת המוזיאון להיסטוריה ותרבות של יהודי בלארוס ויו"ר קרן השואה הבלארוסית, אינה גראסימובה, את פרשת הצלת היהודים, והיה זה הגילוי שלה בארכיון המדינה של בלארוס את פנייתם של הניצולים למזכיר הוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית פנטלימון פונומרנקו: "לאורך כל הדרך, עם החבר קיסליוב, הרגשנו את האכפתיות שלו וראינו בו את אבינו ואנו מבקשים ממך להעניק לו פרס ממשלתי." גרסימובה בילתה 10 שנים בכתיבת הספר "מצעד החיים. כיצד ניצלו יהודי דולגינובו" (2016) ולבקשתה, הוועדה המיוחדת של יד ושם ב-2005 העניקה לניקולאי קיסליוב את התואר חסיד אומות העולם. אינה גרסימובה לא מצאה מידע אחר על ההישג הזה. בתו של ניקולאי קיסליוב לא ידעה דבר על הדף הזה בחייו של אביה, והוא עצמו מת ב-1974.
הסיבה לשתיקה ברורה. בשנים שלפני המלחמה בברית המועצות, האנטישמיות לא באה לידי ביטוי בבירור ברמת המדינה הרשמית. לאחר המלחמה תמך סטלין בהקמת מדינת ישראל, מתוך אמונה שהיא תהפוך, אם לא למדינת לוויין, אזי לבת ברית של ברית המועצות. אבל הכל התרחש אחרת. כתוצאה מכך החל המנהיג לראות ביהודים מהגרים כבוגדים פוטנציאליים, מוכנים תמיד לברוח לארץ המובטחת. יהודים פוטרו מתפקידיהם, ורישומם הוגבל באוניברסיטאות. גם לאחר מותו של סטלין, בקושי היה אפשרי ליהודי לעשות קריירה טובה בברית המועצות שלאחר המלחמה, למעט תחומי פעילות מסוימים. אם מישהו מההיסטוריונים ידע על הישגו של קיסליוב, הוא העדיף לשתוק. הרי מדובר היה בהצלת מי שבתנאים החדשים כביכול אי אפשר לסמוך עליהם. נושא נוגע להרהור בקולנוע ובספרות.
בשנת 2003 נמצא עד חי בשם שמעון הבלין, שהלך עד הסוף עם קיסליוב ועל סמך עדותו, בשנת 2005 זכה ניקולאי קיסליוב בתואר חסיד אומות העולם ושמו הונצח על קיר ההנצחה בגן חסידי אומות העולם ביד ושם.
בסרטו של אורסוליאק ישנה הבטחה שנתן מפקד המחלקה לקיסליוב: אם יוציא את היהודים, הוא יעניק לו את כוכב גיבור ברית המועצות. קיסליוב מסרב, כמו שני החייליים האחרים לפניו. אבל בסופו של דבר הוא מסכים. אם זאת בסרטו של אורסוליאק, לא מתועד מעצרו של קיסליוב. ככל הנראה, הבמאי והתסריטאי גנאדי אוסטרובסקי, איתו עבד אורסוליאק, בחר בקפידה את העובדות לסרט, כשהוא מבין על מה אפשר לדבר ומה עדיף שלא. מהסרט עולה שהאנטישמיות היומיומית בברית המועצות בזמן המלחמה היא נושא מותר לדיון, אבל הדיכויים של סטלין אולי לא.
אין פשע בכך שהסיפור האמיתי היה רווי בדמויות בדיוניות – בשביל זה יש סרטים עלילתיים. אנחנו רואים את משה צעיר ורואים זקן דקדקן בגילומו של דב גליקמן. משה הוא זה שממנו, על פי העלילה, בשנת 2005 מבקשת הוועדה המיוחדת של יד ושם ראיות לכך שקיסליוב אכן הציל את כולם. אבל הסיבה שבגללה הוא מסרב לדבר נראית מופרכת, כמו פיתולי עלילה אחרים שבהם נראה שאורסוליאק מרומה איפשהו בהיגיון, ואיפשהו בטעם. במציאות שום דבר לא מתקרב למה שקרה בפועל.
עם זאת, הכנות והטוהר של הדמויות משכנעות – הרכב השחקנים מבצע את עבודתו נאמנה. ואלכסנדר יאצנקו, שגילם את קיסליוב החכם והמשכיל, הוא ללא ספק ליהוק מוצלח. אבל נראה שהכל טובע בפאתוס מפוקפק, בדרך כלל לא אופייני לאורסוליאק. הסרט היה אמור לצאת הרבה קודם, הוא צולם בעיקר ב-2021 ותוכנן לצאת לאקרנים במלאת 80 שנה למבצע ההצלה. אבל הפלישה לאוקראינה טרפדה את הקלפים ועיכבה את ההפקה.
הביקורות
הדעות על הסרט נעות בין הערצה לדחייה מוחלטת. נכון, לא הסרט עצמו מוערך בעיקר, אלא הרלוונטיות של הקרנתו בנסיבות המלחמה באוקראינה, במיוחד מכיוון שהסרט נוצר בחסות משרד התרבות הרוסי, ניקיטה מיכאלקוב היה אחד המפיקים והשחקן פיודור דוברונראבוב, שמגלם פרטיזן בסרט, תומך בגלוי במלחמה נגד אוקראינה. אבל גם השחקנית צ'ולפן חמאטובה, שגינתה את מלחמתו של פוטין ועזבה את רוסיה, הספיקה להשתתף בצילומים – אך שמה לא מצוין בכרזה והקטעים שלה כלל לא נכללו בטריילר שהופץ.
את האמביוולנטיות לסרט הביעה היטב העיתונאית והבמאית הישראלית טניה קיסילבסקי. היא השוותה את הסרט ליצירת המופת של שפילברג "רשימת שינדלר". לדעתה, אפשר בנקל להפריד את מה שמתרחש כעת באוקראינה, לארועים אותם הסרט מתאר: "יגידו לי שאחרי 24 בפברואר זה בלתי אפשרי? נולדתי בחרקוב, ואין יותר את הבית, ובית ספר, בית הספר למוזיקה שלי, והיכל החלוצים בכיכר, שהופצץ ממש בתחילת המלחמה. קשה להאשים אותי באדישות למה שקורה. אבל הסרט עוסק במשהו אחר. מיכאלקוב, אגב, הצטרף למפיקים די לאחרונה, הסרט כבר הושלם, רק לקרדיטים לא היה זמן. והמתנגדים לסרט – ובכן, אנשים שחושבים כך כמעט כולם אותו דבר: לא צפיתי בסרט, אבל אני מגנה אותו."
אחרים אומרים ש"צדיק" הוא תעמולה רוסית, ובאופן גלוי, שם נעשה שימוש גס בנושא השואה כדי להאדיר את העבר הסובייטי (הרוסי). בישראל הסרט הוקרן בשפת המקור שלו עם כתוביות בעברית, כך שגם ישראלים שאינם דוברי רוסית יכולים לגבש דעה משלהם. אולי ליוצרי הסרט (שאגב התחילו אותו לפני המלחמה) לא הייתה ברירה אחרת: ללא מימון מהמדינה והשתתפותו של אותו מיכאלקוב בהפקה, הם לא היו מקבלים שום אור ירוק.
"אבל ברוסיה המודרנית, אפילו סרט טוב ונכון על מלחמת העולם השנייה והשואה ישמש באותו אופן כמו תסיסה פרימיטיבית: הסבים נלחמו, אנחנו אנטי-פשיסטים, ועלינו להביס את כל מי שממשלתנו מכנה כעת פשיסטים." אומרת אנה ז'רובה, מייסדת שותפה ומנכ"לית הארגון הציבורי "ידידי ישראל באוקראינה".
עוד נקודה
הסרט "צדיק" מציג לראשונה בקולנוע את דמותם של יהודים-בוגדים – משתפי פעולה עם הנאצים בקרב האוכלוסייה היהודית. ברוסיה היה חשוב להעלות את הנושא, בעקבות גישת השלטונות והמשטר של פוטין למתרחש באוקראינה.
הסרט לא מתבייש להשיג את שיטת ההשמדה הנאצית, כולל גיוסם של משתפי פעולה יהודים והפקדתם על ציד, ניצול ואף רצח, בדרך זו ביקשו הנאצים להוכיח את כוחם. קורבנות הנאצים, שהגיעו בסופו של דבר לגטאות ולמחנות הריכוז של הרייך השלישי, קבעו לעצמם אסטרטגיות הישרדות שונות, הקשורות לרוב בבגידה באחיהם היהודים. נדמה היה לי שיוצרי הסרט, כאב טיפוס של דמות הבוגד – כמו היהודייה ליובה, השתמשו בדמותה של ילידת ברלין, צעירה יהודייה בשם סטלה קובלר, שבשנת 1943, לאחר שנעצרה על ידי הגסטפו, הסכימה לעבוד עבור הנאצים. בהוראת הגסטפו סקרה קובלר את ברלין וסביבותיה בחיפוש אחר יהודים שהסתתרו. הנתונים על מספר יהודי ברלין שהיא הסגירה לרשויות כבין 600 ל-3,000 איש; ישראל קסטנר, מראשי הקהילה היהודית בהונגריה, הפך גם הוא לדוגמא בולטת למשתף פעולה יהודי. קסטנר עשה עסקה עם אייכמן, שבזכותה יצאו לשוויץ ביוני כ-1,700 איש, כולל קרוביו, מכריו, פקידי הסוכנות היהודית, בני משפחותיהם, ברכבת מיוחדת שסיפקו הגרמנים. קסטנר עצמו בילה את חודשי המלחמה האחרונים בחברת הגרמנים. בדמות קצין אס אס נסע למחנות ריכוז יחד עם קצינים גרמנים. בשנת 1957 נרצח קסטנר בתל אביב על ידי קבוצת יהודים הונגרים ששרדו את השואה, שהכירו אותו כבוגד בעמו.
הסרט "צדיק" הוא דוגמה לקולנוע רוסי מודרני טוב על ההיסטוריה של המלחמה. כישרונו של הבמאי סרגיי אורסוליאק וצוות הצילום שלו הוא שהם לא חששו לשקף, יחד עם סיפור ההישג של קבוצת הפרטיזנים בפיקוד קיסליוב, גם את סיפור הבגידה, המתבטא בעובדות המושתקות שלא ראויות של שיתוף הפעולה היהודי, כאשר קורבנות הנאציזם לקחו על עצמם לא אחת, את התפקיד של כלבי דם ותליינים.
דעתי
באופן כללי, ל"צדיק" יש רק חסרון אחד – אין לו מספיק זמן לספר את כל מה שאפשר היה לספר. יש כל כך הרבה קווי עלילה שהאקשן לפעמים נחנק בחיפזון. יש כל כך הרבה דמויות נפלאות לפרק אחד או שניים, אבל אין להם זמן להתפתח: הם נהרגים מהר מדי ויש תחושה של רצון לתת לכולם לפחות כמה שורות.
יש הרבה דמויות בלתי נשכחות. האם היהודייה, שבנה שלומי יכול לזרוק רחוק רימוני יד; הגרמנייה שמצילה את ילדיה היהודים וליובה שכולם רואים בה כבוגדת, בשל שיתוף הפעולה שלה עם הנאצים; המתורגמנית חסרת האנוכיות אניה סירוטינה (ליובוב קונסטנטינובה, שלמדה יידיש במשך מספר חודשים לתפקיד), שבזכותה משתנה יחסו של קיסליוב ליהודים. אניה האמיתית, אב הטיפוס של גיבורת הסרט, לא הייתה רק אשת הקשר בין היהודים לראש המחלקה, אלא לאחר המלחמה גם נישאה לו. כאן אנו רואים רק את היחסים המתהווים ביניהם. סרגיי מאקובצקי אחראי בעיקר להומור, כשהוא מגלם את היהודי הצולע ראובן יענקל, שלא מאבד את אהבתו לחיים ומתבדח גם במצבים הנוראים ביותר. "אני יכול לירות בכל דבר, רק תראה לי איך." תפקיד אופייני, תפקיד קומי, אבל אי אפשר בלעדיו. הטוב ב"צדיק" הוא רב צדדי ומגולם, בדמות הנבל איש האס-אס ארנסט שמוקר: כיאה לנבלים, הוא ניחן בכוח עז, כריזמה ואינטליגנציה, ופעם אחת אפילו מצטט את פושקין, מבלי לשכוח לציין שהוא יהודי וקומוניסט (למרות שזה לא נכון, כמובן). שמוקר מרכז בתוכו את כל הנורא שאנו יודעים על הנאצים: הוא רוצח קנאי מטורף. מפחידה במיוחד התשוקה שלו לצלם קורבנות שנייה לפני או מיד אחרי המוות.
אבל הטוב מכולם הוא אלכסנדר יאצנקו, שמתגלה כליהוק מוצלח. קיסליוב הוא איש צנוע, לא עצבני עם עיניים רגועות, שיש לו הרבה אומץ עמוק בפנים. זה מתבטא באחריות שלו למשימה, הדאגה לאנשים, בניסיונות מתמידים להבין את המוזרויות שלהם, להסכים עם כולם. רואה חשבון לשעבר, שיש לו גם ידע טוב בניווט ובענייני צבא. יחד עם היהודים, גם קיסליוב צועד בדרכו שלו, מתבונן בכל קילומטר כיצד חוסר אנוכיות, חוזק וחיוניות מדהימה באים לידי ביטוי באנשים הכחושים והמותשים הללו, שנראה כאילו איבדו הכל לחלוטין. מלחמה דורשת גבורה מכל דקה. לירות, לרוץ, להתחבא ולהסתתר, לחלוק אוכל, פשוט ללכת – לא לכולם יש כוח אפילו לזה. גבורה היא פשוט ללכת. לשרוד. להיות בן אדם. ו"צדיק" מציג את התגלמות האדם, שעושה מה שהוא צריך לעשות. מציל חיים מבלי לשלול אותם מאחרים.
אם משתמשים בתוכן כלשהו מתוך HistoryIsTold, באופן חלקי או מלא, יש לספק תמיד קישור לחומר המקור.
