במשך שנים הסתתר רדובאן קָרָדְזִ'יץ' מאחורי זקן לבן וזהות של מרפא אלטרנטיבי. ■ אלא שמאחורי התחפושת עמד נשיא רפובליקה סרפסקה, שהורשע ברצח עם, בפשעים נגד האנושות ובפשעי מלחמה בבוסניה והרצגובינה.
רדובאן קראדז'יץ' זכור כיום כאחד מפושעי המלחמה האכזריים ביותר באירופה המודרנית, אך תחילת דרכו הייתה שונה לחלוטין. כיצד הפך רופא פסיכיאטר, משורר זוכה פרסים ואדם שטיפל בנפש האדם, לאדריכל של טיהור אתני ומצור אכזרי? בחלק הראשון של סדרת כתבות זו נצלול אל שנות חייו המוקדמות, עלייתו להנהגה הלאומנית של הסרבים הבוסנים עם התפרקות יוגוסלביה, והמהלכים הראשונים שהובילו למלחמת האזרחים המדממת בבוסניה.
ב-21 ביולי 2008 נעצר בבלגרד אדם בעל שיער לבן ארוך, זקן עבות ומשקפיים. מכריו הכירו אותו כד"ר דראגן דוד דאביץ', מרפא אלטרנטיבי שכתב על אנרגיה אנושית, הרצה על מדיטציה והציג את עצמו כ"חוקר רוחני". האיש שנלקח למעצר לא היה דאביץ'. מתחת לזקן הסתתר רָדוֹבָאן קָרָדְזִ'יץ', מהמבוקשים המפורסמים בעולם ומי שכיהן כנשיא רפובליקה סרפסקה וכמפקד העליון של כוחותיה במהלך מלחמת בוסניה.
קרדז'יץ' הועמד לדין בפני בית הדין הפלילי הבינלאומי ליוגוסלביה לשעבר בהאג. הוא הואשם בשני סעיפים של רצח עם, בחמישה סעיפים של פשעים נגד האנושות ובארבעה סעיפים של הפרת חוקי המלחמה. בשנת 2016 הורשע בעשרה מתוך 11 סעיפי האישום ונידון ל-40 שנות מאסר. בשנת 2019 דחו שופטי הערעור את ערעורו והחמירו את עונשו למאסר עולם. בשנת 2021 הועבר לבריטניה כדי לרצות שם את יתרת עונשו.
המשפט עסק במערכת רחבה של פשעים שבוצעו בשנים 1992 עד 1995: גירוש בוסנים וקרואטים משטחים שנתבעו בידי הסרבים הבוסנים, המצור והטרור נגד תושבי סרייבו, לקיחת אנשי האו"ם כבני ערובה ורצח העם בסרברניצה ביולי 1995. יותר מ-8,000 גברים ונערים בוסנים נרצחו באזור סרברניצה, ואילו בין 25,000 ל-30,000 בני אדם, בעיקר נשים וילדים, סבלו התעללות והועברו בכפייה מן המובלעת.
האיש בעל הזקן הלבן
בשלב האחרון של שנות המסתור שלו חי קרדז'יץ' בבלגרד בזהותו של ד"ר דְרָאגָן דָוִד דָאבִיץ'. הוא הציע טיפולים תחת השם "Human Quantum Energy" והתגורר במשך כ-18 חודשים ברחוב יורי גגארין 267, בבלוק 45 של בלגרד החדשה. לפי דיווחים אחרים, הוא שהה בעיר כדאביץ' במשך כשלוש שנים לפחות.
קרדז'יץ' השתמש בתעודה מזויפת, עבד במרפאה פרטית והציג את עצמו כמומחה לרפואה אלטרנטיבית ולפסיכולוגיה וכנוירו-פסיכיאטר. הוא הסתובב בחופשיות, הופיע בציבור ולא עורר חשד. בקפאנה "לודה קוצ'ה" נהג לשתות סליבוביץ, לשיר שירה עממית ולנגן בגוסלה, כלי מיתר מסורתי. האירוניה הייתה כמעט בלתי נתפסת: על קירות המקום היו תלויות תמונותיהם של קרדז'יץ' ושל המפקד הצבאי הסרבי-בוסני רָאטְקוֹ מְלָאדִיץ', אך היושבים במקום לא זיהו את האיש שעמד מולן.
אתר האינטרנט של עסקיו, psy-help-energy.com, נוהל בידי זוֹרָאן פָּאבְלוֹבִיץ' מחברת Pavlović Consulting. פאבולוביץ' סיפר לעיתון הסרבי Blic כי נפגש פעמים רבות עם דאביץ'. הם שוחחו על רפואה אלטרנטיבית, ספורט ולעיתים גם על פוליטיקה. הוא לא חשד בזהותו האמיתית ותיאר אותו כאדם ידידותי, משכיל ורהוט שעורר אהדה.
מאוקטובר 2007 פרסם דאביץ' מאמרים בכתב העת לרפואה אלטרנטיבית Zdrav život, "חיים בריאים". הוא הופיע כמרצה בכנסים, השווה בין שיטות מדיטציה לבין דרכיהם הרוחניות של נזירים אורתודוקסים וב-23 במאי 2008 נשא הרצאה ב"פסטיבל השלישי לחיים בריאים". נושא ההרצאה היה הדרך שבה אדם יכול לטפח את האנרגיות שלו. עורך כתב העת, גוֹרָאן קוֹיִיץ', תיאר אותו כאדם תרבותי ונעים שדיבר סרבית ללא מבטא בוסני.
שר הבריאות של סרביה, טוֹמִיצָה מִילוֹסָבְלְיֶבִיץ', הבהיר לאחר החשיפה כי אדם בשם דראגן או דוד דאביץ' לא היה רשום כרופא מורשה. מעצרו של קרדז'יץ' הגיע יומיים בלבד לפני ביקור מתוכנן בסרביה של סֶרְז' בְּרָאמֶרְץ, התובע הראשי של בית הדין הבינלאומי.
גם סיפור שהותו באוסטריה עטוף באי-ודאות. לפי דיווחים, במאי 2007 חי קרדז'יץ' בווינה בשם פֶּטָר גְלוּמָאץ והתחזה למפיץ קרואטי של משחות ותמיסות צמחיות. המשטרה האוסטרית שוחחה איתו במהלך פשיטה הקשורה לפרשת רצח אחרת, אך לא זיהתה אותו ולא דרשה ממנו טביעות אצבע. הוא הציג דרכון קרואטי, אמר שהגיע לווינה לצורך הכשרה, ענה בשלווה לשאלות והורשה לעזוב.
מאוחר יותר הופיע אדם אמיתי בשם פטר גלומאץ, מרפא אלטרנטיבי מהיישוב הסרבי באנאטסקו נובו סלו, וטען כי הוא היה האיש שנחקר בווינה. הדמיון בינו לבין הופעתו המזוקנת של קרדז'יץ' הוסיף ספק לסיפור. דְרָאגָן קָרָדְזִ'יץ', אחיינו של רדובאן, טען בריאיון ל-Corriere della Sera כי דודו אף נכח במשחקי כדורגל בליגה האיטלקית וביקר בוונציה בזהותו של פטר גלומאץ.
הילד מפטניצה שהפך לפסיכיאטר ולמשורר
קרדז'יץ' נולד ב-19 ביוני 1945 למשפחה סרבית בכפר פטניצה שבמונטנגרו, יוגוסלביה, סמוך לשאבניק. אביו, ווּקוֹ קָרָדְזִ'יץ' (1912-1987), היה סנדלר וחבר בצ'טניקים, הצבא הימני של ממשלת ממלכת יוגוסלביה הגולה במלחמת העולם השנייה. לאחר המלחמה נכלא האב בידי המשטר הקומוניסטי, ולכן נעדר במשך חלק גדול מילדותו של בנו.
אמו, יוֹבַאנְקָה קָרָדְזִ'יץ', לבית יאקיץ' (1922-2005), הייתה בת למשפחת איכרים מפלייבליה. היא נישאה לווקו בשנת 1943, כשהייתה בת 21. רדובאן טען כי הוא מצאצאיו של הרפורמטור הלשוני הסרבי ווּק סְטֶפָנוֹבִיץ' קָרָדְזִ'יץ' (1787-1864), אך הטענה לא אושרה.
בשנת 1960 עבר קרדז'יץ' לסרייבו כדי ללמוד רפואה ופסיכיאטריה באוניברסיטת סרייבו. בשנת 1970 השתלם בבית החולים נסטבד שבדנמרק בחקר הפרעות נוירוטיות ודיכאון. בשנים 1974 ו-1975 עבר הכשרה נוספת באוניברסיטת קולומביה בניו יורק, והמקורות מזכירים לימודי פסיכיאטריה ושירה. לאחר שחזר ליוגוסלביה עבד בבית החולים קושבו בסרייבו.
למרות הרקע הצבאי של אביו, קרדז'יץ' לא גילה בצעירותו שאיפות צבאיות. סְטְיֶפָּן קְלְיוּאִיץ', הנציג הקרואטי בנשיאות הבוסנית המתחלפת, אף טען כי קרדז'יץ' לא השלים את שנת השירות שהייתה אז חובה בצבא העממי היוגוסלבי.
לצד עבודתו כרופא כתב שירה. הסופר והאינטלקטואל הסרבי דוֹבְּרִיצָה צ'וֹסִיץ' השפיע עליו ובהמשך עודד את כניסתו לפוליטיקה. בתקופה שבה היה פעיל בנושאי סביבה הצהיר קרדז'יץ' כי הבולשביזם רע, אך הלאומנות גרועה ממנו. המשפט קיבל משמעות צורמת לנוכח הקריירה הפוליטית שבאה אחר כך.
ספר השירה הראשון שלו, Ludo koplje, יצא בהוצאת Svjetlost בסרייבו בשנת 1968. בשנת 1971 פרסם את Pamtivek, ובשנת 1990 את Crna bajka. בשנת 1992 הופיע Rat u Bosni: Kako je počelo, וב-1994 פרסם את Ima čuda, nema čuda. גם בשנות המסתור המשיך לכתוב: בשנת 2001 יצא Od Ludog koplja do Crne bajke בהוצאת Dobrica knjiga בנובי סאד, בשנת 2004 פורסם בבלגרד Čudesna hronika noći וב-2005 יצא בניש הספר Pod levu sisu veka.
יצירתו זיכתה אותו בפרס הספרותי על שם יוֹבָאן דוּצִ'יץ' בשנת 1969. ב-16 במאי 1994 העניק לו איגוד הסופרים הרוסים את הפרס על שם מיכאיל שולוחוב. באותה שנה העניקה לו הכנסייה היוונית-אורתודוקסית את מסדר האבירים בדרגה הראשונה של דיוניסיוס הקדוש מזקינתוס. הוא קיבל גם את מסדר רפובליקה סרפסקה בשנת 1994 ואת מסדר אנדריי הראשון בשנת 1995, מטעם קרן במוסקבה.
ההסתבכות הפלילית הראשונה
שנים לפני משפטו בהאג הסתבך קרדז'יץ' בפרשה פלילית אחרת. לפי עדויות, בזמן שעבד במרכז טיפולי במרפאה הפסיכיאטרית של בית החולים קושבו, הוא הגדיל את הכנסתו באמצעות חוות דעת רפואיות ופסיכולוגיות כוזבות. חלקן ניתנו לעובדים שביקשו לצאת לפנסיה מוקדמת, ואחרות לעבריינים שניסו לחמוק מעונש באמצעות טענת אי-שפיות.
בשנת 1983 החל לעבוד בבית חולים בווז'דובאץ, פרבר של בלגרד. יחד עם מוֹמְצִ'ילוֹ קְרָאִישְׁנִיק, שהיה אז מנהל בחברת הכרייה Energoinvest, השיג הלוואה מקרן לפיתוח חקלאי. השניים השתמשו בכסף לבניית בתים בפאלה, עיירה סרבית סמוכה לסרייבו שהממשלה הפכה לאתר סקי.
ב-1 בנובמבר 1984 נעצרו קרדז'יץ' וקראישניק באשמת הונאה. קרדז'יץ' שהה 11 חודשים במעצר, עד שחברם נִיקוֹלָה קוֹלְיֶבִיץ' סייע בשחרורם בערבות. ההליך נגדו נעצר תחילה מחוסר ראיות, אך נפתח מחדש. ב-26 בספטמבר 1985 נידון קרדז'יץ' לשלוש שנות מאסר בגין מעילה והונאה. מאחר שכבר שהה כמעט שנה במעצר, הוא לא ריצה את יתרת העונש.
לאחר מלחמת העולם השנייה אוחדו בוסניה והרצגובינה, סרביה, מונטנגרו, קרואטיה, סלובניה ומקדוניה במסגרת הרפובליקה הפדרלית העממית של יוגוסלביה. מותו של מנהיגה הוותיק, יוֹסִיפּ בְּרוֹז טִיטוֹ, בשנת 1980, הותיר את המדינה ללא הדמות שהצליחה להחזיק יחד את הרפובליקות ואת הקבוצות הלאומיות השונות.
מאמצע שנות ה-80 התעצמו הכוחות הלאומניים. המנהיג הסרבי סְלוֹבּוֹדָן מִילוֹשֶׁבִיץ' טיפח את המתח בין סרבים בבוסניה ובקרואטיה לבין שכניהם הקרואטים, הבוסנים והאלבנים. בשנת 1991 הכריזו סלובניה, קרואטיה ומקדוניה על עצמאותן. במלחמה שהתפתחה בקרואטיה תמך הצבא היוגוסלבי, שהיה נתון לדומיננטיות סרבית, בבדלנים הסרבים.
בבוסניה והרצגובינה היו המוסלמים הקבוצה הגדולה ביותר כבר בשנת 1971. לפי מפקד האוכלוסין של 1991, התגוררו ברפובליקה כארבעה מיליון תושבים: 44% מהם בוסנים מוסלמים, 31% סרבים אורתודוקסים ו-17% קרואטים קתולים. יותר סרבים וקרואטים עזבו את בוסניה בשני העשורים שקדמו למפקד.
הבחירות שנערכו בסוף 1990 יצרו ממשלת קואליציה שחולקה בין מפלגות שייצגו את שלוש הקבוצות, פחות או יותר בהתאם לגודלן באוכלוסייה. בראש המערכת הפוליטית עמד המנהיג הבוסני אלִיָּה אִיזֶטְבֶּגוֹבִיץ'.
מפסיכיאטר למנהיג לאומני
בעידודם של דובריצה צ'וסיץ', שלימים היה לנשיאה הראשון של הרפובליקה הפדרלית של יוגוסלביה, ושל יוֹבָאן רָאשְׁקוֹבִיץ', מנהיג הסרבים בקרואטיה, היה קרדז'יץ' ממייסדי המפלגה הדמוקרטית הסרבית בבוסניה והרצגובינה. המפלגה, שנודעה בראשי התיבות SDS, נוסדה בשנת 1989 לפי אחד המקורות, ואילו מקורות אחרים מציינים את שנת 1990. קרדז'יץ' כיהן כנשיאה מיולי 1990 ועד יולי 1996.
מטרת המפלגה הייתה לאחד את הקהילה הסרבית בבוסניה ולפעול יחד עם הסרבים בקרואטיה כדי להישאר במסגרת יוגוסלביה במקרה ששתי הרפובליקות יפרשו מן הפדרציה. ככל שהתגבר המאבק סביב עתידה של בוסניה, נסוגו קרדז'יץ' ומפלגתו מן הממשלה והקימו מוסדות נפרדים.
בספטמבר 1991 החל ה-SDS להקים "אזורים סרביים אוטונומיים" ברחבי בוסניה והרצגובינה. ב-15 באוקטובר הצביע הפרלמנט הבוסני בעד ריבונות. תשעה ימים לאחר מכן, ב-24 באוקטובר, נוסדה בבאניה לוקה אספה סרבית נפרדת שנועדה לייצג את הסרבים בבוסניה בלבד.
בחודש שלאחר מכן קיימו הסרבים הבוסנים משאל עם. התוצאה הייתה תמיכה גורפת בהישארות במסגרת מדינה פדרלית עם סרביה ומונטנגרו. בדצמבר 1991 הכינה הנהגת ה-SDS מסמך סודי שכותרתו "למען הארגון והפעילות של העם הסרבי בבוסניה והרצגובינה בנסיבות יוצאות דופן". המסמך התווה תוכנית להשתלטות על הרשויות המקומיות באמצעות ממשלי צללים, גופים מקבילים ו"מטות משבר", ובאמצעות הכנת סרבים נאמנים לפעולה מתואמת עם הצבא העממי היוגוסלבי, JNA.
ב-9 בינואר 1992 הכריזה האספה הסרבית על "הרפובליקה של העם הסרבי של בוסניה והרצגובינה". ב-28 בפברואר התקבלה חוקה שקבעה כי שטחה יכלול את האזורים האוטונומיים הסרביים, רשויות וישויות אתניות סרביות, וכן אזורים שבהם היו הסרבים מיעוט שנוצר, לפי הנוסח, כתוצאה מרצח העם במלחמת העולם השנייה. החוקה ביקשה להשאיר את הישות החדשה בתוך המדינה הפדרלית היוגוסלבית.
ב-29 בפברואר וב-1 במרץ 1992 נערך משאל עם על עצמאות בוסניה והרצגובינה. סרבים רבים החרימו אותו, ואילו בוסנים וקרואטים התייצבו והצביעו בעד העצמאות. מפלגתו של קרדז'יץ' מנעה את ההצבעה בחלק מהאזורים שבהם חיו סרבים. ב-3 במרץ הכריז איזטבגוביץ' על עצמאותה של בוסניה. הקהילה האירופית וארצות הברית הכירו בבוסניה והרצגובינה כמדינה עצמאית ב-6 וב-7 באפריל 1992. ב-22 במאי התקבלה המדינה כחברה באומות המאוחדות.
ב-12 במאי 1992 נבחר קרדז'יץ' בפאלה לנשיא הרפובליקה הסרבית של בוסניה והרצגובינה. מ-17 בדצמבר כיהן כנשיאה היחיד של רפובליקה סרפסקה וכמפקד העליון של כוחותיה. סמכויותיו החוקיות כללו פיקוד על הצבא בעת שלום ומלחמה, וכן מינוי קצינים, קידומם והדחתם.
הנהגת הסרבים הבוסנים הגדירה שישה "יעדים אסטרטגיים". בין היעדים היו הפרדת הסרבים משתי הקהילות האחרות, יצירת מסדרון שיחבר את חלקי המדינה הסרבית המתוכננת, הקמת מסדרון בעמק הדרינה, קביעת גבולות על נהרות האונה והנרטבה, חלוקת סרייבו לחלק סרבי ולחלק מוסלמי והשגת גישה לים. היעדים העניקו כיוון פוליטי להשתלטות על שטחים ולהקמת ישות סרבית רציפה והומוגנית ככל האפשר.
בפברואר ובמרץ 1993 נסע קרדז'יץ' שלוש פעמים למטה האו"ם בניו יורק כדי להשתתף במשא ומתן על עתידה של בוסניה. בשנת 1994 ביקר במוסקבה ונפגש עם גורמים רוסים. באותה שנה העניקה לו הכנסייה היוונית-אורתודוקסית עיטור ותיארה אותו כאחד הבנים הבולטים של ישו הפועלים למען השלום. הפטריארך האקומני ברתולומאוס הצהיר כי העם הסרבי נבחר בידי האל להגן על גבולותיה המערביים של האורתודוקסיה.
תחילת המלחמה והטיהור האתני
הסרבים הבוסנים לא ביקשו להשתלב בבוסניה העצמאית. שאיפתם הייתה להישאר במדינה סרבית דומיננטית בבלקן, במסגרת הרעיון שכונה "סרביה הגדולה". יומיים לאחר ההכרה האמריקאית והאירופית בעצמאות בוסניה החלו כוחות סרביים-בוסניים, בתמיכת מילושביץ', הצבא היוגוסלבי והמערכת הסרבית, במתקפה רחבה.
סרייבו הופגזה. במזרח בוסניה הותקפו עיירות שבהן חיו בוסנים, ובהן זוורניק, פוצ'ה ווישגראד. אזרחים בוסנים גורשו בכוח בתהליך שקיבל בהמשך את הכינוי "טיהור אתני". מטרתו העיקרית של טיהור אתני היא סילוק קבוצה משטח גאוגרפי, בעוד שרצח עם מחייב כוונה להשמיד קבוצה. עם זאת, אותם אמצעים יכולים להופיע בשני התהליכים: רצח, אונס, עינויים, מעצר, הרס רכוש והעברה כפויה.
הכוחות הסרביים השתלטו על יישובים, עצרו תושבים לא-סרבים, כלאו אותם בתנאים קשים, הכו ועינו עצורים והעבירו אוכלוסיות מן השטחים שנתבעו. בתי מגורים, עסקים, מסגדים, כנסיות קתוליות ומבני תרבות נהרסו. המערכת שנוצרה כללה את ההנהגה הפוליטית, הצבא, המשטרה, הרשויות המקומיות, מטות המשבר ויחידות צבאיות למחצה.
כוחות הממשלה הבוסנית ניסו להגן על השטח ולעיתים הסתייעו בצבא הקרואטי. למרות זאת, בסוף 1993 שלטו הסרבים הבוסנים בכמעט שלושה רבעים מבוסניה והרצגובינה. מפלגתו של קרדז'יץ' ביססה את רפובליקה סרפסקה במזרח. מרבית הקרואטים הבוסנים עזבו את המדינה, ואוכלוסייה בוסנית משמעותית נותרה בעיקר בעיירות ובמובלעות קטנות.
ניסיונות להגיע להסדר בין פדרציה קרואטית-בוסנית לבין הסרבים הבוסנים נכשלו כאשר הצד הסרבי סירב לוותר על שטחים. האו"ם העניק סיוע הומניטרי באמצעות נציבות הפליטים, אך התגובה הבינלאומית לא עצרה את הפשעים השיטתיים.
כ-100,000 בני אדם נהרגו במלחמת בוסניה ו-2.2 מיליון נעקרו מבתיהם. אחד המקורות מציין כי 80% מההרוגים היו בוסנים. נתונים אחרים בחומר המקור מבחינים בין כלל ההרוגים, אזרחים ולוחמים, ולכן שיעור זה תלוי בהגדרת קבוצת הנפגעים.
סרייבו בתוך "קדירה שחורה"
ממאי 1992 הפגיזו כוחות הצבא הסרבי-בוסני, בפיקודו הצבאי של מלאדיץ' ותחת ההנהגה העליונה של קרדז'יץ', שכונות אזרחיות בסרייבו. המצור נמשך 44 חודשים, ובמשך יותר משלוש שנים הותקפו אזרחים כמעט מדי יום בירי צלפים, פגזים ומרגמות.
תושבים נורו בעת שהלכו ברחוב, נסעו בתחבורה ציבורית, עמדו בתור ללחם, אספו מים, עיבדו גינות ירק, חיפשו עצים להסקה, השתתפו בהלוויות או צעדו עם ילדיהם. ילדים נפגעו בזמן ששיחקו סמוך לבתיהם, הלכו לבית הספר או צעדו לצד הוריהם. פגזים וכדורים חדרו גם לתוך בתי מגורים.
התביעה הציגה בשנת 2009 שיחות מוקלטות ותמלילים מנאומיו הפוליטיים של קרדז'יץ'. באחת ההקלטות תיאר את העיר כמקום שבו ימותו המוסלמים וייעלמו מעל פני האדמה. בהקלטה אחרת אמר כי אירופה תידרש להסתלק ולא לחזור עד להשלמת המלאכה.
המצור לא היה רק מערכה צבאית סביב עיר הבירה. הירי השיטתי על אזרחים נועד להפיץ אימה ולהפעיל לחץ על ההנהגה הבוסנית ועל הקהילה הבינלאומית. בשל מעמדו כנשיא וכמפקד העליון, קרדז'יץ' היה מעורב בהחלטות צבאיות ברמה האסטרטגית והמבצעית. בית הדין הרשיע אותו ברצח, בהפצת טרור ובהתקפות בלתי חוקיות על אזרחים בשל חלקו במערכה.
סרברניצה: מובלעת על הגבול
לסרברניצה ולאזור פודריניה המרכזית הייתה חשיבות אסטרטגית מיוחדת. האזור יכול היה לחבר בין חלקים נפרדים של המדינה הסרבית שהנהגת רפובליקה סרפסקה ביקשה להקים. כיבוש העיירה וסילוק אוכלוסייתה המוסלמית היו עשויים גם לפגוע ביכולת הקיום של המדינה הבוסנית.
בשנת 1991 היו המוסלמים הבוסנים 73% מתושבי סרברניצה, והסרבים היו 25%. בתחילת שנות ה-90 גבר המתח. האוכלוסייה הסרבית המקומית קיבלה נשק וציוד מקבוצות סרביות צבאיות למחצה, מהצבא היוגוסלבי ומה-SDS.
באפריל 1992 כבר הייתה סרברניצה מבודדת בידי כוחות סרביים. ב-17 באפריל קיבלה האוכלוסייה המוסלמית אולטימטום בן 24 שעות: למסור את הנשק ולעזוב. הסרבים הבוסנים כבשו את העיירה לזמן קצר, אך ב-8 במאי החזירו אותה הכוחות הבוסניים לשליטתם. הבידוד לא הסתיים. הכוחות הסרביים המשיכו להקיף את סרברניצה ולנתק אותה מן היישובים הסמוכים.
פסק הדין במשפטו של המפקד הבוסני נָאסֶר אוֹרִיץ' תיאר דפוס קבוע של התקפות. כוחות סרביים ויחידות צבאיות למחצה הקיפו כפרים, דרשו מן התושבים למסור את נשקם, פתחו בהפגזה ובירי, נכנסו ליישוב, הרגו או גירשו את האוכלוסייה והרסו את בתיה. סרברניצה הופגזה מדי יום מכיוונים שונים, ופוטוצ'ארי הייתה יעד קבוע בשל מיקומה הרגיש במערך ההגנה.
בין אפריל ליוני 1992 הרסו הכוחות הסרביים, בסיוע הצבא היוגוסלבי, 296 כפרים באזור שבהם היה רוב בוסני. כ-70,000 בוסנים נעקרו מבתיהם ולפחות 3,166 נהרגו, ובהם נשים, ילדים וקשישים. בברטונאץ הסמוכה נהרגו או גורשו בוסנים, ומספר המתים שם הגיע לפי המקור ל-1,156. אלפים נוספים נהרגו בפוצ'ה, זוורניק, צרסקה וסנאגובו.
ההתקפות מתוך המובלעת
במהלך 1992 הרחיבו כוחות הממשלה הבוסנית שיצאו מסרברניצה את השטח שבשליטתם. ביולי תקפו כוחות בוסנים כפרים סרביים בסרברניצה ובברטונאץ, ו-69 בני אדם נהרגו. בינואר 1993 התחברה המובלעת לז'פה בדרום ולצרסקה במערב והגיעה לשיא של כ-900 קמ"ר. למרות ההתרחבות, היא לא התחברה לשטח המרכזי שבשליטת ממשלת בוסניה במערב ונשארה אי פגיע בתוך מרחב שבשליטה סרבית.
כוחות צבא הרפובליקה של בוסניה והרצגובינה, ARBiH, בפיקוד נאסר אוריץ', השתמשו בסרברניצה כבסיס להתקפות על כפרים סרביים סמוכים. ההתקפות גרמו לנפגעים רבים, ובהתקפה על הכפר הסרבי קראביצה בשנת 1993 נהרגו גם אזרחים סרבים.
לימים הציגה התעמולה הסרבית את ההתקפות הללו כבסיס לנקמה. הטענה שרצח העם בסרברניצה היה מעשה תגמול נדחתה וגונתה בידי בית הדין הבינלאומי והאו"ם. עם זאת, הגנרל הצרפתי פִילִיפּ מוֹרִיוֹן, שפיקד על כוח ההגנה של האו"ם, העיד בשנת 2004 כי הוא מאמין שקיים קשר בין מעשיו של אוריץ' לבין מה שהתרחש שנתיים לאחר מכן, תוך שהדגיש כי הדבר אינו פוטר או מפחית מאחריות המבצעים.
עיר של פליטים, רעב ושוק שחור
בחודשים הבאים כבשו הכוחות הסרביים את קונייביץ' פוליה ואת צרסקה, ניתקו את הקשר בין סרברניצה לז'פה וצמצמו את המובלעת לכ-150 קמ"ר. תושבים בוסנים מן האזורים הסמוכים נהרו לתוכה. האוכלוסייה תפחה ל-50,000 עד 60,000 בני אדם, בערך פי עשרה מן האוכלוסייה שחיה בעיירה לפני המלחמה.
כשהגיע מוריון לסרברניצה במרץ 1993 הוא מצא עיר צפופה עד מחנק. אספקת המים נהרסה במהלך התקדמות הכוחות הסרביים, ולכן כמעט שלא היו מים זורמים. התושבים השתמשו בגנרטורים מאולתרים לחשמל. מזון, תרופות ומוצרים חיוניים נעשו נדירים, והעיר תוארה כמחנה מוות איטי.
מוריון אמר לתושבים המבוהלים כי סרברניצה נמצאת תחת הגנת האו"ם וכי לעולם לא ינטוש אותם. במרץ ובאפריל פונו אלפי בוסנים בידי נציבות האו"ם לפליטים. ממשלת בוסניה בסרייבו התנגדה לפינוי, משום שראתה בו תרומה לטיהור האתני של אזור בעל רוב בוסני.
ב-13 באפריל 1993 הודיעו הרשויות הסרביות לנציגי נציבות הפליטים כי יתקפו את העיירה בתוך יומיים אם הבוסנים לא ייכנעו ולא יסכימו להתפנות.
גם בתוך המובלעת התפתח מאבק על המשאבים. לאחר שהפירוז נכשל והאספקה הידלדלה, חיזק נאסר אוריץ' את כוחו ושלט בשוק השחור. אנשיו אגרו מזון, דלק וסיגריות ומעלו בכספים שנשלחו בידי ארגוני סיוע לתמיכה ביתומים מוסלמים. עבור תושבים רבים נעשו המצרכים הבסיסיים בלתי נגישים. גורמי או"ם תיארו את אנשי הכוח המקומי כראשי כנופיות, סרסורים וספסרי שוק שחור.
לפי חייל סרבי לשעבר מיחידת "הכומתות האדומות", הרעבת המובלעת הייתה טקטיקה מכוונת. לדבריו, הכוחות הבינו שהדבר החשוב אינו למנוע הברחת נשק לסרברניצה, אלא למנוע כניסת מזון. תושבים רעבים יצאו לחפש בקר או לאסוף יבולים, והחיילים ארבו להם. הוא תיאר זאת כמשחק חתול ועכבר שבו הסרבים היו בדרך כלל הציידים והמוסלמים היו הטרף. לדבריו, לעיתים הוחזקו שבויים בחיים כדי לחלץ מהם מידע, אך בסופו של דבר לא נלקחו שבויים.
העיתונאי הבריטי טוֹנִי בִּירְטְלִי ביקר בסרברניצה במרץ 1993 וצילם אזרחים הגוועים ברעב. בית הדין בהאג קבע במשפט אוריץ' כי הכוחות הסרביים ששלטו בדרכי הגישה מנעו מסיוע הומניטרי בינלאומי, ובעיקר מזון ותרופות, להגיע לעיירה. המחסור הגיע לשיא בחורף 1992-1993. אנשים מתו מתת-תזונה או הגיעו למצב של כחישות קיצונית.
לוחמים בוסנים ובני משפחותיהם קיבלו מנות מזון מן המלאים הקיימים. הפליטים היו הקבוצה הפגיעה ביותר: רבים מהם חיו ברחובות ללא מחסה, גם בטמפרטורות קפואות. בנובמבר ובדצמבר 1992 הגיעו למובלעת רק שתי שיירות סיוע של האו"ם, וגם הן נאלצו להתגבר על חסימות סרביות.
ב-16 באפריל 1993 קיבלה מועצת הביטחון של האו"ם את החלטה 819. ההחלטה דרשה מכל הצדדים להתייחס לסרברניצה ולסביבתה כאל "אזור בטוח", חופשי מהתקפה מזוינת ומכל פעולה עוינת. ב-18 באפריל הגיעה לעיירה הקבוצה הראשונה של כוח ההגנה של האו"ם, UNPROFOR. חיילים קנדים נשלחו להגן על סרברניצה, שהייתה אחת מחמשת האזורים הבטוחים החדשים. עצם נוכחותם מנעה בשלב זה מתקפה כוללת, אך חילופי אש והפגזות מרגמה נמשכו.
ב-8 במאי הושג הסכם לפירוז סרברניצה. הגנרל הבוסני סֶפֶר חָלִילוֹבִיץ' ומלאדיץ' הסכימו כי הכוחות הבוסנים ימסרו לאו"ם את נשקם, תחמושתם והמוקשים שברשותם. לאחר מכן אמורים היו הכוחות הסרביים להסיג את הנשק הכבד ואת היחידות שאיימו על סרברניצה וז'פה. ההסכם הגדיר במפורש את המובלעת כ"אזור מפורז" בהתאם לאמנות ז'נבה.
שני הצדדים הפרו את ההסכם. צבא בוסניה הסתיר ביערות חלק גדול מן הנשק הכבד, הציוד והתחמושת ומסר בעיקר נשק ישן או בלתי שמיש. הצבא הסרבי סירב לסגת מן החזית בטענה שקיבל מידע מודיעיני על הנשק שהוסתר. למרות ההפרות, הקמת האזור הבטוח העניקה למובלעת כשנתיים של יציבות יחסית.
לוטננט-קולונל תוֹם קָרֶמַנְס, מפקד הגדוד ההולנדי, העיד כי הכוחות הסרביים מנעו מחייליו שחזרו מחופשה להיכנס למובלעת ועצרו הכנסת ציוד ותחמושת. תושבים בוסנים התלוננו על התקפות של חיילים סרבים. מנקודת המבט הסרבית, כוחות בוסניה השתמשו באזור הבטוח כבסיס נוח למתקפות נגד, בעוד האו"ם לא הצליח למנוע זאת.
חלילוביץ' הודה שמסוקי הצבא הבוסני טסו בניגוד לאזור האסור לטיסה וכי שלח שמונה מסוקים עמוסים בתחמושת לדיוויזיה ה-28 שבתוך המובלעת.
בין 1,000 ל-2,000 חיילים מחטיבות קורפוס דרינה של צבא רפובליקה סרפסקה הוצבו סביב סרברניצה. הם היו מצוידים בטנקים, בכלי רכב משוריינים, בארטילריה ובמרגמות. לעומתם, הדיוויזיה ההררית ה-28 של צבא בוסניה הייתה בלתי מאורגנת, סבלה ממחסור בציוד ולא החזיקה במערכת פיקוד ותקשורת יציבה. חלק מחייליה נשאו רובי ציד ישנים או לא היו חמושים כלל, ורק למעטים היו מדים תקניים.
כוח שלום בקצה שרשרת הפיקוד
ב-25 באפריל 1993 הגיעה לסרברניצה משלחת של מועצת הביטחון בראשות דְיֶגוֹ אַרִיָה. בדו"ח שהגישה גינתה המשלחת את הסרבים בשל מה שכינתה תהליך איטי של רצח עם. היא דרשה מן הכוחות הסרביים לסגת לנקודות שמהן לא יוכלו לתקוף, להטריד או להטיל אימה על העיירה.
הנחיות שהגיעו ממטה האו"ם בניו יורק קבעו שכוח האו"ם אינו צריך לגלות להיטות יתר בחיפוש אחר נשק בוסני. לפי ההנחיות, על הסרבים היה להסיג תחילה את הנשק הכבד ורק לאחר מכן לפרק את הבוסנים מנשקם. הסרבים לא ביצעו את הנסיגה.
במרץ 1994 החליפו 600 חיילים הולנדים, שנודעו בשם Dutchbat, את הכוח הקנדי. עד מרץ 1995 שלטו הכוחות הסרביים בכל השטח שסביב סרברניצה וחסמו גם את דרך האספקה של האו"ם. כמות הסיוע ההומניטרי פחתה ותנאי החיים הידרדרו במהירות. הגדוד ההולנדי הזהיר את מפקדת UNPROFOR מפני המצב, אך לא קיבל סיוע הומניטרי או תמיכה צבאית.
באפריל 1995 נעשה השם UNPROFOR לכינויו של הפיקוד האזורי בבוסניה והרצגובינה בתוך מסגרת חדשה בשם כוחות השלום של האו"ם, UNPF. במערך פעלו 12,500 חיילים בריטים, צרפתים והולנדים, המצוידים בטנקים ובארטילריה כבדה.
הגדוד ההולנדי נמצא בדרג הרביעי של שרשרת הפיקוד. הוא נדרש לפעול כיחידה עצמאית, אך היה תלוי בארגון האו"ם בדלק ובאספקה חיונית ובצבא ההולנדי בציוד אחר. היו לו שתי דרכי חיים ארגוניות, אך שתיהן עברו במערכות מרוחקות. סרברניצה נמצאה הרחק מסרייבו ומזאגרב, מבחינה גאוגרפית וגם מבחינת תשומת הלב. העולם התמקד בקרבות סביב סרייבו, ואילו המובלעת משכה רק מדי פעם את התקשורת ואת מועצת הביטחון.
בתחילת 1995 הגיעו פחות ופחות שיירות אספקה לסרברניצה. האלימות הפנימית התפשטה, ובחומר המקור מתוארות זנות בקרב נערות מוסלמיות צעירות, גניבות וסחר בשוק השחור. המשאבים המעטים שנותרו הידלדלו. גם חיילי האו"ם סבלו ממחסור במזון, בתרופות, בתחמושת ובדלק ונאלצו לצאת לסיורים ברגל. חיילים הולנדים שיצאו לחופשה לא הורשו לחזור. מספר אנשי הגדוד ירד מ-600 לכ-400. במרץ ובאפריל הבחינו ההולנדים בריכוז הולך וגדל של כוחות סרביים סביב המובלעת.
במרץ 1995, למרות הלחץ הבינלאומי לסיים את המלחמה והניסיונות להגיע להסדר מדיני, פרסם קרדז'יץ' את "הנחיה 7". הוא הורה לצבא רפובליקה סרפסקה להשלים במהירות את ההפרדה הפיזית בין סרברניצה לז'פה ולמנוע גם קשר בין יחידים בשתי המובלעות.
באמצע 1995 היה המצב ההומניטרי קטסטרופלי. במאי עזבו אוריץ' ואנשי מטהו את המובלעת בהתאם להוראות שקיבלו, והפיקוד על הדיוויזיה ה-28 עבר לקצינים בכירים אחרים. בסוף יוני ובתחילת יולי שלחה הדיוויזיה דיווחים ובהם בקשות דחופות לפתוח מחדש מסדרון הומניטרי. המסדרון לא נפתח, ואזרחים החלו למות מרעב. ב-7 ביולי דיווח ראש העיר כי שמונה תושבים מתו.
ב-4 ביוני נפגש מפקד UNPROFOR הצרפתי בֶּרְנָאר זַ'נְבְיֶיה בחשאי עם מלאדיץ'. מטרת הפגישה הייתה להשיג את שחרורם של אנשי או"ם שנלקחו כבני ערובה, רבים מהם צרפתים. מלאדיץ' דרש שלא יהיו עוד תקיפות אוויריות.
בשבועות שקדמו למתקפה על סרברניצה קיבלו כוחות הצבא הבוסני הוראה לבצע התקפות הסחה ושיבוש נגד הצבא הסרבי. ב-25 ביוני תקפו כוחות בוסנים יחידות סרביות בכביש סרייבו-זוורניק, גרמו לנפגעים רבים ובזזו מאגרי ציוד.
ב-6 ביולי 1995 החלה המתקפה הסרבית על סרברניצה. ההבטחה הבינלאומית להגן על "האזור הבטוח" עמדה כעת מול צבא שהקיף את המובלעת, מול כוח שלום מוחלש ומול אוכלוסייה של עשרות אלפי בני אדם שכבר חיה במשך שנים בין רעב, הפגזות ופחד.
המצור על סרייבו והטיהור האתני ברחבי בוסניה היו רק ההקדמה. בעוד הקהילה הבינלאומית מנסה להכיל את האסון ההומניטרי באמצעות מובלעות של "אזורים בטוחים" בחסות האו"ם, המכונה הצבאית הסרבית כבר החלה להדק את החגורה סביב עיירה אחת מבודדת במזרח המדינה: סרברניצה. בכתבה הבאה נראה כיצד קרסה ההבטחה הבינלאומית אל תוך אירוע הדמים הקשה ביותר שידעה אירופה מאז מלחמת העולם השנייה.
אם משתמשים בתוכן כלשהו מתוך HistoryIsTold, באופן חלקי או מלא, יש לספק תמיד קישור לחומר המקור.
