תאמל״ק לי
מה באמת קרה במהלך הרצח של רספוטין, 'הנזיר המטורף'? אריסטוקרטים רוסיים זממו להרוג את האיכר הסיבירי, שהפעיל השפעה בלתי הוגנת על קיסר רוסיה ניקולאי השני ורעייתו, אלכסנדרה. אבל המזימה המסובכת, כנראה גם האיצה את המהפכה הרוסית הקרבה…
הרצח של גריגורי רספוטין, "הנזיר המטורף" הידוע לשמצה, הוא מקור לסיפור היסטורי גדול המשלב עובדה ואגדה. אבל למותו של האיש הדתי והמרפא השנוי במחלוקת הייתה השפעה ממשית על מצב העניינים המתוח בימיה האחרונים של הקיסרות הרוסית.
קבוצה של אצילים רוסים קשרה קשר להרוג את רספוטין ב־30 בדצמבר 1916, במרתף ארמון מויקה, מעונו הפטרבורגי של הנסיך פליקס יוסופוב, אחד האנשים העשירים ברוסיה ובעלה של אחייניתו הביולוגית היחידה של ניקולאי השני, אירינה. גופתו המוכה של רספוטין התגלתה בנהר נייבה רק כמה ימים לאחר מכן.
"האדם הקדוש הוא זה שלוקח את נשמתך ואת רצונך והופך אותם לשלו. כשאתה בוחר באיש הקדוש שלך, אתה מוותר על רצונך. אתה נותן לו זאת בכניעה מוחלטת, בוויתור מלא". — פיודור דוסטויבסקי, האחים קרמזוב
עלייתו של רספוטין
עשור קודם לכן, רספוטין עלה במהירות בסולם החברתי ברוסיה והפך מאיכר סיבירי מעורפל לאחת הדמויות הבולטות בחוג הפנימי של הצאר.
גריגורי רַספּוּטין נולד ב־1869 בכפר פוקרובסקויה, על נהר טורה הזורם מזרחה מהרי אורל, שם נפגש קו הגבול בין יבשת אירופה לאסיה במעמקי סיביר. רספוטין נראה שנועד לחיים רגילים, למרות סכסוכים מסוימים בצעירותו עם הרשויות המקומיות בשל התנהגות סוררת.
בגיל 18 הוא התחתן עם אישה מקומית בשם פראסקוביה דוברובינה. לזוג נולדו שבעה ילדים, אך רק שלושה שרדו והגיעו לבגרות: וארווָרה, מריה ודמיטרי.
חייו השתנו ב־1892, כאשר עזב את החווה של משפחתו כדי לבלות חודשים במנזר. למרות הכינוי המאוחר שלו, "הנזיר המטורף", רספוטין לא הוסמך לכמורה; הוא פשוט היה אדם נודד בחיפוש אחר הארה רוחנית. אנשים כאלה בדרך כלל ויתרו על חייהם ומערכות היחסים הקודמים שלהם, אבל רספוטין המשיך לראות את משפחתו — בנותיו התגוררו איתו מאוחר יותר בפטרבורג — ולתמוך כלכלית באשתו.
הלהט הדתי של רספוטין, בשילוב עם הכריזמה האישית המושכת שלו, הביאו אותו לתשומת לבם של אנשי דת רוסים אורתודוכסים ובכירים במשפחה הקיסרית, שהכירו את האיש לניקולאי ורעייתו, אלכסנדרה.
כפי שכתב הצאר לאחד משריו באוקטובר 1906, "לפני כמה ימים קיבלתי איכר ממחוז טובולסק, גריגורי רספוטין, שהביא לי אייקון של פטרוס מוורכוטוריה. הוא הותיר רושם חזק להפליא הן על הוד מלכותה והן עליי, כך שבמקום חמש דקות, שיחתנו נמשכה יותר משעה".
הזוג הקיסרי התייעץ בעבר עם יועצים רוחניים לא שגרתיים, אך רספוטין התעלה על ציפיותיהם ביכולתו להבחין בתקוותיהם הפנימיות ולספר להם את מה שהם רוצים לשמוע. הוא עודד את ניקולאי לקבל ביטחון רב יותר בתפקידו כצאר ואלכסנדרה גילתה שעצתו מרגיעה את החרדות שלה. בתחילת מלחמת העולם הראשונה ב־1914, רספוטין סיפק עצות פוליטיות והציע המלצות למינוי שרים לקבינט, זאת למורת רוחה של האליטה הרוסית.
רספוטין חיזק את מערכת היחסים שלו עם הצאר והצארינה בכך שהקל כביכול על סבלו של בנם ויורש העצר, אלכסיי, שחלה בהמופיליה, הפרעה נדירה שבה הדם אינו נקרש כראוי. כוחות הריפוי לכאורה של האיש עודנם נושא לוויכוח עד היום. אחותו של הצאר, הדוכסית הגדולה אולגה, דיווחה מאוחר יותר כי רספוטין ריפא את אלכסיי על ידי כריעת ברך למרגלות מיטתו ותפילה; ייתכן שהאווירה המרגיעה שיצר רספוטין בארמון סייעה להחלמתו של הילד. אחת הגברות המלוות של אלכסנדרה, הברונית סופי בוקהוודן, חשבה שרספוטין השתמש ברפואת איכרים עממית המשמשת בכפרים הסיביריים לטיפול בדימום פנימי אצל סוסים…
בספרו מ־2016, "רספוטין: אמונה, כוח ודמדומי הרומנובים" (Rasputin: Faith, Power and the Twilight of the Romanovs), ההיסטוריון דאגלס סמית׳ כתב ש״הבטחותיו של רספוטין הרגיעו את האם המודאגת והמוטרדת ומילאו אותה בביטחון בלתי מעורער, והיא, בתורה, העבירה את הביטחון הזה לבנה החולה, ממש רצתה שיחזור לקו הבריאות". בנוסף להגברת הביטחון אצל אלכסנדרה בהחלמתו של בנה, רספוטין התעקש שהצארינה "לא תאפשר לרופאים להטריד את [אלכסיי] יותר מדי״.
באותה תקופה, הידע הרפואי היה מוגבל, למרות שתרופות כמו אספירין היו זמינות לטיפול. לאספירין, שנחשב אז כתרופה מרפאה, הייתה תופעת הלוואי לא ידועה של דילול הדם, מה שהיה מחמיר את תסמיני ההמופיליה של אלכסיי. בכך שמנע מרופאים לתת אספירין, ייתכן שרספוטין שיפר את מצבו של אלכסיי תחת מה שנראה כנסיבות מופלאות.
שמועות והמוניטין של רספוטין
רספוטין הציג את עצמו בפני החצר הקיסרית כאדם קדוש, למרות שלא היתה לו זיקה פורמלית לכנסייה הרוסית האורתודוקסית. הוא גם דיבר כנציג בעצמו של האיכרים. אבל התנהגותו הרחק מחצר הצאר הציעה דיוקן אחר.
שכרותו של רספוטין ופרשיותיו עם נשים מכל הרקע החברתי, מזונות ועד נשות החברה הגבוהה, עוררו את ביקורת הציבור. נראה שהוא התבוסס בתהילתו, מציג חולצות שרקמה לו הקיסרית והזמין את חבריה ומשרתיה לביתו בפוקרובסקויה. (אשתו של רספוטין נראתה לא מוטרדת מבגידותיו והעירה, "יש לו מספיק לכולם.")
העיתונות, ללא חסמים הודות לזכויות שהעניק לה ניקולאי ב־1905, הפיצה סיפורים מפחידים על רספוטין הן ברוסיה והן מחוצה לה. שמועות על השפעתו של רספוטין על המשטר הצארי נפוצו ברחבי אירופה כולה. העותרים, שסברו בטעות שרספוטין חי עם המשפחה הקיסרית, שלחו את בקשותיהם אליו בדואר אל ארמון הצאר בפטרבורג הבירה.
חיילים בחזית המזרחית של מלחמת העולם הראשונה דיברו על כך שרספוטין מנהל רומן אינטימי עם אלכסנדרה והעבירו את הסיפור הלאה ללא ראיות. ככל שהמלחמה התקדמה, התרחבו הדיווחים המופרכים על מעלליו של רספוטין וכללו את הבגידה שלו כביכול לטובת האויב הגרמני, כולל סיפור מומצא שהוא ביקש לערער את המאמץ המלחמתי על ידי תחילת מגפת כולרה בסנט פטרבורג עם תפוחים מורעלים שיובאו מקנדה. מה שהעם הרוסי חשב שהוא יודע על רספוטין השפיע יותר על המוניטין האמיתי שלו מאשר השקפותיו ופעילויותיו בפועל, מה שהניע את הדרישות להרחיקו מתפקידו וקרבתו לחצר הקיסרית בכל האמצעים הדרושים.
השפעתו הפוליטית של רספוטין גברה במהלך המלחמה, כאשר ניקולאי עזב את הבירה כדי לקבל פיקוד על הצבא הרוסי. בהיעדרו של בעלה, אלכסנדרה קיבלה את השליטה הנומינלית באימפריה, כשהיא מסתמכת במידה רבה על רספוטין כיועץ. הקיסרית ילידת גרמניה הייתה מאוד לא פופולרית, אבל ניקולאי — שתואר על ידי לא מעט היסטוריונים כ"אדם הגון אבל צאר רע" — עמד לצד אשתו, תמך בהחלטותיה הפוליטיות ודחה את הקריאות לכינון ממשלת ביניים חלופית.
המזימה להרוג את רספוטין
לפני שרצח את רספוטין, יוסופוב, אריסטוקרט עשיר שנישא למשפחת רומנוב, חי חיי מותרות יחסית חסרי מטרה. בתו הבכורה של ניקולאי, שנקראה גם הדוכסית הגדולה אולגה, עבדה כאחות במהלך מלחמת העולם הראשונה וביקרה את סירובו של יוסופוב להתגייס וכתבה לאביה, "פליקס הוא 'אזרח ממש', לבוש כולו בחום… ולמעשה לא עושה כלום; רושם לא נעים לחלוטין שהותיר — אדם שעושה סרק בזמנים כאלה."
תכנון הרצח של רספוטין נתן ליוסופוב הזדמנות להמציא את עצמו מחדש כפטריוט ואיש מעשה, נחוש להגן על כס המלכות מפני השפעה ממאירה. יוסופוב ושותפיו, שרובם היו בני אצולה, האמינו שהדחתו של רספוטין תעניק לניקולאי הזדמנות אחרונה להחזיר את המוניטין והיוקרה של בית המלוכה. כשרספוטין ייעלם, הם קיוו, הצאר יחזור מהמפקדה הצבאית ושוב ישלוט מסנט פטרבורג, תוך קבלת עצת משפחתו המורחבת, האצולה והדוּמָה (הגוף המחוקק הרוסי) במקום להקשיב לאלכסנדרה.
הסיפור הידוע ביותר על רצח רספוטין מופיע בזיכרונותיו של יוסופוב, שפורסמו בשנת 1928. הנסיך טען שהזמין את רספוטין לארמונו לפגוש את אשתו, אירינה (שלמעשה נעדרה באותה תקופה) ואז הגיש לו מגש של עוגות וכוסות רבות של יין עם אשלגן ציאניד רעיל. לתדהמתו של יוסופוב, נראה היה שרספוטין אינו מושפע מהרעל. הנסיך הנואש שאל אקדח מהדוכס הגדול דמיטרי, בן דודו של הצאר וירה ברספוטין מספר פעמים אך עדיין לא הצליח להרוג אותו. כפי שכתב יוסופוב מאוחר יותר, "השטן הזה שמת מרעל, שהיה לו קליע בלבו, בטח הוקם מהמתים על ידי כוחות הרשע. היה משהו מזעזע ומפלצתי בסירובו השטני למות".
שמועות שנפוצו מיד לאחר מותו של רספוטין העלו כי נמצאו מים בריאותיו, מה שמצביע על כך ש"הנזיר המטורף" מת בסופו של דבר בטביעה.
התיאור של יוסופוב על רצח רספוטין נכנס במהירות לתרבות הפופולרית. הסצנה הנוראה הומחזה בסרטים רבים על רספוטין והרומנובים ואף הפכה ללהיט דיסקו משנות ה-70 של בוני מ', שכלל את השורות "הם שמו קצת רעל ביין שלו… הוא שתה הכל ואמר, 'אני מרגיש בסדר'".
הרצח בפועל של רספוטין היה כנראה הרבה פחות דרמטי. בתו מריה, שברחה מרוסיה לאחר המהפכה והפכה למאלפת אריות קרקס, הוצגה כ"בתו של הנזיר המטורף המפורסם שהישגיו ברוסיה הדהימו את העולם" וכתבה ספר בשנת 1929 שגינה את מעשיו של יוסופוב והטיל ספק באמיתות תיאוריו. מריה כתבה שאביה לא אהב ממתקים ולעולם לא היה אוכל מגש של עוגות. למעשה, דו״חות הנתיחה אינם מזכירים רעל או טביעה, אלא מסיקים שרספוטין נורה בראשו מטווח קצר. יוסופוב הפך את הרצח למאבק אפי של טוב מול רע כדי למכור ספרים ולחזק את המוניטין שלו.
התגובות מהציבור היו מעורבות, שיקפו את המוניטין הרב־ממדי של רספוטין. האליטה, שממנה באו יוסופוב ושותפיו למזימה, צהלה והריעה לרוצחים כשהופיעו בפומבי. (ניקולאי גירש את יוסופוב ודמיטרי מחצרו בשל מעורבותם במזימה והציל את הזוג בשוגג מהמהפכה המתקרבת); האיכרים התאבלו על רספוטין כאחד משלהם וראו ברצח דוגמה נוספת לאצולה השולטת בניקולאי: כאשר איכר עלה לעמדה של השפעה אצל הצאר, הוא נרצח על ידי אנשים אמידים.
למורת רוחם של הקושרים, רצח רספוטין לא הוביל לשינוי קיצוני בגישתם של ניקולאי ואלכסנדרה לשלטון. בהתמודדותם עם אירועים ש"התקדמו מהר מדי" עבורם, הצאר התפטר במרץ 1917, מה שהביא לקץ 300 שנות שלטון בית רומנוב והוביל למוות האכזרי של משפחת הקיסר בידי הבולשביקים ביולי 1918 והביא על רוסיה תקופה אפלה שנמשכה שבעה עשורים.
בעיני המהפכנים המתעוררים סימל רספוטין את השחיתות בלב החצר הקיסרית ורציחתו נתפסה, במדויק למדי, כניסיון של האצולה להחזיק בשלטון על חשבון המשך דיכוי הפרולטריון. בפני מעמד הפועלים, רספוטין ייצג את הבעיות הרחבות יותר עם הצאריזם. בעקבות המהפכה הרוסית, ראש הממשלה הזמנית, אלכסנדר קרנסקי, הרחיק לכת ואמר: "בלי רספוטין, לא היה לנין"…
אם משתמשים בתוכן כלשהו מתוך HistoryIsTold, באופן חלקי או מלא, יש לספק תמיד קישור לחומר המקור.
