תאמל״ק ליסיפורו של יורש העצר האיראני שהפך לדמות מרכזית במאבק למען דמוקרטיה, חילוניות וחירות, תוך חיים ארוכים בגלות ומעורבות פוליטית מתמשכת בזירה הבינלאומית.
מאז נפילת השאה ומהפכת 1979, חי רזא פהלווי מחוץ לאיראן, אך שמו ממשיך להדהד בשיח הפוליטי והציבורי סביב עתידה של המדינה. רזא פהלווי, נסיך הכתר של איראן ודמות בולטת במאבק למען דמוקרטיה, הקדיש את חייו בגלות לאתגר את הרפובליקה האסלאמית ולקידום חזון של איראן חילונית וחופשית. הונו האישי אינו מפורסם בפירוט לציבור, אך הערכות שונות מצביעות על טווח הנע מעשרות ועד מאות מיליוני דולרים, שמקורם בנכסים משפחתיים שנותרו, בהשקעות ובתמיכה מרשתות הגולה האיראנית. שמו הרשמי הוא רזא פהלווי, והוא חולק את המורשת האתנית של שושלתו המלכותית, תוך הנהגת מאמצי אופוזיציה מחוץ לגבולות איראן. כבנו של השאה האחרון של איראן וכדמות מפתח בתנועת הפרו דמוקרטיה מאז 1980, משתרעת תקופת גלותו על פני יותר מארבעה עשורים, המאופיינים בקריאות לשינוי משטר, ביצירת בריתות בינלאומיות ובגיבוש חזון לאיראן שלאחר המהפכה.
רזא פהלווי נולד ב־31 באוקטובר 1960 בטהראן, איראן. הוא בנו הבכור של מוחמד רזא פהלווי, השאה האחרון של איראן, ושל הקיסרית פארה דיבה. לידתו צוינה באירוע סמלי משמעותי, כאשר השאה חנן 98 אסירים פוליטיים והכריז על הפחתה של 20 אחוז במס ההכנסה. הוא גדל בארמון ניאווראן המפואר, סביבה ששיקפה את עוצמתה ואת עושרה של המונרכיה האיראנית בשנותיה האחרונות. במהלך ילדותו למד בבית הספר היוקרתי רזא פהלווי, שפעל בתוך מתחם המלוכה והיה מיועד לבני המשפחה הקיסרית ולאנשי החצר בלבד. כבר מגיל צעיר גילה כישרון בתחום התעופה, השלים את טיסת הסולו הראשונה שלו בגיל 11 וקיבל רישיון טיס שנה לאחר מכן. במקביל, היה חובב כדורגל נלהב ותמך בקבוצות כמו אסטגלל וטאג' אבדאן, כאשר משחקיו שודרו לא פעם בטלוויזיה הלאומית.
בשנת 1978, כצוער בחיל האוויר הקיסרי האיראני, החל רזא פהלווי את הכשרתו בבסיס חיל האוויר ריס בטקסס, ארצות הברית. שם הטיס מטוסים מדגמים כמו Cessna T-37 Tweet ו־Northrop T-38 Talon. תקופה זו נקטעה באחת, כאשר המהפכה האיראנית הלכה והסלימה.
במרץ 1979 נאלץ לקצר את אימוניו ולחזור בעקבות האירועים הדרמטיים באיראן. בספטמבר אותה שנה נרשם ללימודים במכללת ויליאמס במסצ'וסטס, אך פרש מהם בשנת 1980 בשל חוסר היציבות. בהמשך למד באוניברסיטה האמריקנית בקהיר, אם כי באופן לא סדיר, והשלים לימודיו באמצעות שיעורים פרטיים בתרבות פרסית, היסטוריה, פילוסופיה וכלכלת נפט מפי פרופסורים איראנים. בשנת 1985 השיג תואר ראשון במדע המדינה בהתכתבות מאוניברסיטת דרום קליפורניה. הוא דובר פרסית, אנגלית וצרפתית, ושנותיו המוקדמות שילבו בין פריבילגיה מלכותית לבין מציאות פתאומית של מהפכה וגלות.
הזהות האתנית של רזא פהלווי נטועה במורשת התרבותית הרב גונית של איראן. מוצאו בעיקר פרסי, אך הוא כולל גם השפעות אזוריות מרקע משפחתו. סבו מצד אביו, רזא שאה, היה ממוצא מאזנדראני מצפון איראן, ממחוז מאזנדראן ובפרט מהכפר אלאשט, עם קשרים לשירות צבאי בבריגדת הקוזקים הפרסית. סבתו מצד אביו הוסיפה גיוון נוסף, ואמו פארה דיבה היא ממוצא אזרי, עם קשרים משפחתיים לאזור הקווקז. שם המשפחה "פהלווי" אומץ בשנת 1925 על ידי רזא ח'אן עם ייסוד השושלת. הוא נבחר בהשראת השפה הפרסית התיכונה, כסמל לתפארת איראן הטרום אסלאמית וכניתוק מתקופת השושלת הקאג'ארית. לפני כן לא היה למשפחה שם משפחה רשמי, תופעה נפוצה בקרב איראנים שאינם אצולה. אחיותיו פארהנאז, ליילה ושאהנאז, ואחיו עלי רזא, חולקים מורשת זו, המדגישה את השאיפה לאחדות לאומית בתוך הפסיפס האתני של איראן.
המסע הפוליטי של רזא פהלווי החל בילדותו, כאשר הוכרז כנסיך הכתר בטקס הכתרת אביו בשנת 1967. המהפכה האיראנית של 1979 שינתה את מסלול חייו מן היסוד ואילצה את המשפחה המלכותית לצאת לגלות. לאחר שהות קצרה במרוקו ובאיי בהאמה, הם התיישבו בקהיר במרץ 1980, בהזמנת נשיא מצרים אנואר סאדאת. לאחר מות אביו ב־27 ביולי 1980, הכריז רזא פהלווי על עצמו כשאה בגלות בשם רזא שאה השני ביום הולדתו ה־20, 31 באוקטובר 1980. הכרזה זו לא זכתה להכרה בינלאומית, אך סימנה את כניסתו לזירה הפוליטית העצמאית.
מאז 1984 הוא מתגורר בעיקר בארצות הברית והפך למבקר קולני של הרפובליקה האסלאמית. הוא טיפח קשרים עם קבוצות פרו מונרכיות, קרא להתנגדות ובשנת 1986 הציג מתווה לממשלה גולה במסגרת מונרכיה חוקתית. בשנת 2013 היה שותף להקמת המועצה הלאומית של איראן במטרה לאחד כוחות אופוזיציה, אך עזב אותה ב־2017 כדי להתמקד בפעילות רחבה יותר. השפעתו גברה דרך קידום דמוקרטיה ליברלית, חילוניות וזכויות אדם, תוך קריאה למשאל עם לאומי על צורת המשטר העתידית של איראן.
בין נקודות הציון המרכזיות ניתן למנות את ביקורו בישראל בשנת 2023 לשיקום הקשרים, תחזיותיו בדבר קריסת המשטר במהלך מחאות 2022–2023, ותמיכתו בהתקוממויות 2025–2026 על רקע העימות בין איראן לישראל. בינואר 2026 עודד את המחאות וההפגנות המתמשכות נגד המשטר והמשיך לקרוא לתמיכת המערב במתנגדי המשטר, לעריקות צבאיות ולאחדות בין קבוצות האופוזיציה, תוך שהוא מציב את עצמו כדמות מעבר שאינה שואפת לכוח אישי.
הונו של רזא פהלווי נותר עמום בשל אופיין הפרטי של כלכלות גלות והחרמת חלק גדול מנכסי משפחת פהלווי לאחר מהפכת 1979. ההערכות נעות בין עשרות למאות מיליוני דולרים, שמקורם בירושות מלכותיות, השקעות בינלאומיות, תמלוגי ספרים ותרומות מתומכים בקרב הגולה האיראנית. הכנסתו השנתית מוערכת בכ־700 אלף עד מיליון דולר, ממקורות שונים הקשורים לפעילותו הציבורית. עושר המשפחה לפני המהפכה היה קשור להכנסות מנפט ולגופים כמו קרן פהלווי, ורובו הוחרם, אם כי חלק הועבר לחו"ל טרם נפילת המונרכיה. מחלוקות נמשכות סביב טענות על שימוש בכספים "גנובים", בעוד רזא מדגיש שקיפות בפעילותו. הוא מתגורר בבית יוקרתי בפוטומק, מרילנד, ומממן יוזמות באמצעות קרן רזא פהלווי, המתמקדת בחינוך ובזכויות אדם ולא בהעשרה אישית.
סגנון הנהגתו של רזא פהלווי בגלות מדגיש סמליות יותר מאשר פיקוד ישיר. הוא מציג עצמו כמגביר קולות של אזרחים איראנים ולא כדמות שלטונית. הוא תומך בהתנגדות לא אלימה, בבניית קואליציות מגוונות ובקידום דמוקרטיה חילונית עם הפרדה בין דת למדינה. הוא שואב השראה ממודלים של צדק מעברי כמו משפטי נירנברג ותהליך האמת והפיוס בדרום אפריקה, תוך קידום משפטים הוגנים לבכירי המשטר ושילוב מחדש של דרגים נמוכים. בזירה הבינלאומית הוא מחפש בריתות עם המערב ועם ישראל, תומך בסנקציות ובסיוע למפגינים, ומבקר הסכמים גרעיניים עם הרפובליקה האסלאמית. בזירה הפנימית הוא קורא לאחדות, לעריקות בצבא ולהקמת אספה מכוננת לאחר נפילת המשטר. מבקריו מציינים לעיתים נימה סמכותית ופיצולים אידאולוגיים, בעוד תומכיו משבחים את מחויבותו לזכויות אדם ואת הימנעותו משאיפה לתפקיד רשמי.
מורשתו של רזא פהלווי היא מורשת של מאבק מתמשך למען איראן דמוקרטית. הוא נתפס כמי שמחבר בין עבר מונרכי לשאיפות עתידיות של חירות. מיוחסת לו תרומה משמעותית לגיוס תמיכת האיראנים שבגולה, כאשר סקרים מצביעים על תמיכה ניכרת בחזונו לעומת המשטר הנוכחי, ועצומות צברו יותר מ־460 אלף חתימות עד שנת 2026. פעילותו הדגישה הפרות זכויות אדם, קידמה שוויון מגדרי וחזון למדינה חילונית עם זכויות שוות לכל. עם זאת, זיקתו לשושלת פהלווי מעוררת ביקורת על אליטיזם וגעגוע נוסטלגי ללא תמיכה פנימית רחבה. נכון להיום הוא נותר קול אופוזיציוני מרכזי, בטוח בשחרורה העתידי של איראן ומחויב להובלת מעבר חוקי, כסמל לתקווה בתוך מאבק מתמשך נגד סמכותנות.
סיפורו משקף חיים שנקרעו בין עבר מלכותי לבין הווה של גלות ומאבק פוליטי. מן הלידה בארמון בטהראן, דרך הכשרה צבאית שנקטעה במהפכה, ועד עשרות שנים של פעילות אופוזיציונית בזירה הבינלאומית, הוא ממשיך לעצב שיח על עתידה של איראן. דמותו מעוררת מחלוקת, אך גם תקווה, ומהווה שער להבנת המתח בין זיכרון היסטורי לשאיפה לשינוי. באתר HistoryIsTold תוכלו להעמיק בסיפורים נוספים המחברים עבר, הווה ועתיד, לשתף את הכתבה, לעיין בחומרים משלימים ולהצטרף לניוזלטר להמשך מסע הידע.
