רישלייה: הקרדינל האדום של צרפת

ב־4 בדצמבר 1642 מת "הקרדינל האדום" של צרפת, ארמאן ז'אן דו פלזי דה רישלייה. אז מי באמת היה האנטגוניסט המפורסם מ״שלושת המוסקטרים״ ​​ומה הוא רצה?

חייו המוקדמים

ארמאן ז'אן דו פלזי דה רישלייה נולד ב־1585 במשפחתו של האציל פרנסואה השלישי דה רישלייה, הפרובוסט הראשי של צרפת ומקורבו של המלך אנרי השלישי. אמו של החשמן לעתיד, סוזן, באה ממשפחתו של עורך דין מפורסם בפריז והייתה אשת אצולה. כבן הצעיר במשפחה, ארמאן ז'אן תכנן להיות איש צבא: למרות בעיות בריאותיות, הוא חלם להיות מרשל ונכנס לאקדמיה הצבאית. עם זאת, החלום לא נועד להתגשם: דו פלזי הצעיר נאלץ לנטוש ולהתמסר לקריירה רוחנית. למה?

ובכן, בשלב זה משפחתו של ארמאן כבר התרוששה משמעותית: כאשר אביו מת, הוא השאיר את יורשיו עם חובות ולא הון. ובתנאים כאלה, ההכנסה הפוטנציאלית מדוכסית לוזון, שהוענקה למשפחת רישלייה על ידי מלך צרפת אנרי השלישי, הפכה לחשובה במיוחד. את מקומו של הבישוף היה אמור לתפוס אחד מבניהם של פרנסואה וסוזאן, ותפקיד זה הוטל בתחילה על אחיו הבכור של ארמאן, אלפונס. עם זאת, הוא בחר לעצמו בדרך אחרת: הוא החליט להצטרף למסדר הנזירי של הקרתוזים.

משנותר כמתמודד יחיד על תפקיד הבישוף והבין את חשיבותה של ההגמונות למשפחה, עזב ארמאן ז'אן את האקדמיה הצבאית והתמסר ללימודי התיאולוגיה – בקנאותו הרגילה. פחות מארבע שנים לאחר מכן, הוא קיבל את הדוקטורט, לפני המועד. כעת, "הקרדינל האדום" העתידי הוא בן 22 אך על פי חוקי הכנסייה, הוא עדיין צעיר מכדי להיות בישוף.

כצעיר שאפתן ארמאן ז'אן הולך לפגישה עם האפיפיור. שם, לאחר שהרשים את האפיפיור בידע שלו, בפרט בשפה הלטינית, הוא מצליח לקבל את הדרגה הנכספת והופך לבישוף של לוזון, המקנה לו את הזכות להופיע בחצר המלוכה.

בחוגים הגבוהים ביותר, רישלייה מרשים את המלך אנרי הרביעי בעצמו, שמכנה אותו "הבישוף שלי" ומקרב אותו אל חצרו. אבל הקריירה הפוליטית שלו, שנסקה כל כך מהר, מסתיימת במהירות: הצלחותיו של איש הדת הצעיר אינן מוצאות חן בעיני האצולה המקומית, המבקשת לגרשו חזרה ללוזון.

בשנים שלאחר מכן עסק רישלייה בענייני ההגמונות, אותה ירש במצב מצער מאוד: הוא נקט ברפורמות, פתח סמינר ושיקם את הקתדרלה. תקופת "לוזון" בחייו של הקרדינל לעתיד כללה גם היכרות עם הנזיר מהמסדר הקפוצ'יני ג'וזף דו טרמבלי, שלימים נודע בתור "הקרדינל האפור" בשל השתתפותו הפעילה בפוליטיקה הצרפתית.

מוצא

מגיעה שנת 1614. ארבע שנים חלפו מאז שאנרי הרביעי מת – צרפת נשלטת על ידי אשתו מריה מדיצ'י, שהפכה ליורשת עצר עם בנה הצעיר לואי ה־13 וקונקינו קונצ'יני האהוב עליה.

וכך, מדיצ'י מכנסת את המדינות הכלליות – הגוף הדיוני הגבוה ביותר של צרפת, המורכב מנציגי מעמדות שונים. נוכח בישיבות וגיבורנו, עדיין הבישוף רישלייה, נבחר מקרב אנשי הדת. בהופעותיו הוא מושך לעצמי את תשומת לבו של יורש העצר עצמו.

באוקטובר 1614, המלך לואי ה־13 מגיע לגיל בגרות. מעתה הוא עליו לשלוט בצרפת, רק שמריה מדיצ'י לא ממהרת לוותר על השלטון: היא טוענת שבנה עדיין לא כשיר למשול במדינה והופכת לראש המועצה המלכותית. כשראתה בעל ברית פוטנציאלי בדיות רישלייה המוכשר, היא מקדמת את מינויו למורת רוחה של אשתו הצעירה של לואי, אנה מאוסטריה, ולאחר מכן ממנה אותו למזכיר המדינה לענייני צבא וחוץ.

כך מתחילה עלייתו המטאורית של רישלייה – אבל קשיים רציניים מחכים לו.

עד 1617, המצב בשלטון לא התאים לא למלך, שבעיקרו היה משולל סמכות, ולא לאצולה, ואפילו לא לעם. מדיצ'י לא אהובה, ועוד יותר סולד ממנה,קונצ'יני החביב עליה, שמשתמש באוצר המדינה למטרותיו ואינו מסתיר את הקשר שלו עם המלכה האם, שמעניקה לו בנדיבות. קונספירציה מתבשלת בחצר המלוכה.

ב־24 באפריל, קונצ'יני מת: הוא הופך לקורבן ירי כאשר נורה על ידי קפטן המשמר ויטרי. רצח זה, שתוכנן על ידי שארל ד'אלברט, המקורב ללואי ה־13, באישור המלך, הופך למעשה להכרזה של המלך על תחילת שלטונו הבלעדי. עד מהרה הוא שולח את אמו לגלות וכל השרים שמונו לה, כולל רישלייה, מפוטרים בבושת פנים.

הבישוף עוקב אחר המלכה האם לגלות ונשאר לצידה. עומדת בפניו משימה קשה – גם לשמור על אמון בני מדיצ'י, וגם להשיג את מיקומו לצד המלך.

המלחמות ששחררה המלכה המושפלת נגד בנה אינן מקלות על משימה זו, אך רישלייה הצליח להשיג את מטרתו: ב־1620 הוא תרם לפיוס הצדדים, כששם קץ למלחמת האזרחים בצרפת ופתח את הדרך לעצמו.

שנתיים לאחר מכן מונה לבסוף ארמאן ז'אן דו פלזי דה רישלייה לקרדינל (לא בלי עזרתה של המלכה האם, שכבר חזרה לפריז ושבה לפוליטיקה), ובשנת 1624 הוא הפך לשר הראשון תחת המלך לואי ה־13. משרה המקבילה בחשיבותה למשרת ראש הממשלה.

כומר שמוביל מצור

מרגע שמונה לשר הראשון ועד מותו, רישלייה נותר הדמות הפוליטית המשמעותית ביותר בצרפת, ששלט למעשה במדינה.

הוא היה תומך נלהב של השלטון המוחלט וביקש לכונן סדר במדינה, ולפיכך דרש צעדים נחרצים: תככי הארמון הנצחיים שבהם הייתה שקועה צרפת, הסכסוך בין ההוגנוטים והקתולים הפרוטסטנטים ושושלת ההבסבורג הספרדית־אוסטרית החזקה היוו איום.

אחד ההישגים המשמעותיים של רישלייה בתפקיד היה הפתרון לסוגיה הדתית. עשר שנים לאחר מותו של המלך אנרי הרביעי, שאיפשר לפרוטסטנטים לקיים את דתם, מתחילות בצרפת התקוממויות של ההוגנוטים: הם מתנגדים בגלוי לשלטון המרכזי, יוצרים מבנים עצמאיים וכורתים בבריתות עם מדינות זרות, שלואי ה־13 תופס כמרד גלוי נגדו. לאחר המרד בשנת 1625, הכריז המונרך מלחמה על ההוגנוטים.

ב־1627 הכוחות המלכותיים הטילו מצור על לה רושל, עיר מבוצרת שנשלטה על ידי הפרוטסטנטים והיוותה מרכז ההתנגדות ההוגנוטית.

המצור נוהל בפיקודו האישי של הקרדינל רישלייה. המבצר היה מוקף בתעלות באורך קילומטר ביבשה, ובים ארבעת אלפים פועלים בנו סכר באורך של כמעט קילומטר וחצי, שהיה הכרחי כדי לנתק את כל האספקה ​​האפשרית לעיר. כך, לה רושל נותרה ללא אספקה וההוגנוטים יכולים רק לקוות לעזרה מבעלת בריתם, אנגליה, משום שהצי האנגלי, שנשלח פעמיים למצודה, לא הצליח לפרוץ את הסכר שנבנה.

אויבים מבית ומבחוץ

"הקרדינל האדום" אינו מעורב רק בענייני דת: הוא נלחם בהצלחה באויבי השלטון המוחלט והחברה החילונית. במהלך כהונתו בתור השר ראשון, הוא חשף תככים רבים: או שהקושרים רצו להרוג את רישלייה ולהדיח את לואי מהכס, מה שיהפוך את אחיו הצעיר למלך, ואז מריה דה מדיצ'י שוב ניסתה לחזור לשלטון, או שהייתה זו אשתו של המלך, אן מאוסטריה, שלא יכלה לשכוח את שורשיה הספרדיים וניהלה התכתבות פעילה עם חצר המלוכה במדריד בשיא המלחמה.

נעשו מספר ניסיונות להתנקש בחייו של רישלייה — איש לא אהב את עליית כוחו. עם זאת, זה הועיל לו במידה מסוימת: אף אחד מהם לא הצליח, אבל לאחר הניסיון הראשון, המלך סיפק לשר הראשון אבטחה אישית: אותם "שומרי הקרדינל" המפורסמים מספרי דיומא.

עמוד ראוי לציון במיוחד בביוגרפיה של רישלייה הוא "יום השוטים". ב־1630 ניהל הקרדינל משא ומתן עם הפרוטסטנטים הגרמנים על מנת להסכים על ברית כנגד ההבסבורגים, דבר שעורר חוסר שביעות רצון קשות מהקתולים הנלהבים, ובראשם מריה דה מדיצ'י. המלכה האם דרשה אז בפומבי מלואי ה־13 לבחור: או היא או רישלייה. אחיו הצעיר של המונרך תמך אף הוא במדיצ'י. לאחר אמירה כזו של השאלה, חצר המלוכה, כמובן, היה בטוח שהמלך יבחר באמו ואפילו השר הראשון בעצמו החל להתכונן לעזיבה.

אך המלך, לעומת זאת, הפתיע את כולם ובחר לטובת המדינאי המיומן. כך היום שבו יריביו של הקרדינל כבר חגגו בכל כוחם את ניצחונם הפך ל"יום השוטים": רישלייה שמר על כוחו, אבל בני מדיצ'י שוב גורשו מפריז ונאלצו לברוח מהמדינה.

הקרדינל גם השיג הצלחה במאבק בבית הבסבורג הידוע לשמצה, בהם הוא ראה איום. בזמן שהתכונן למלחמה, רישלייה עדיין לא מיהר להתחיל בה: הוא הבין שצרפת צריכה להיות מוכנה לעימות גלוי עם אויב חזק. הוא עיכב ככל יכולתו את כניסתה של המדינה למלחמת במשל שלוש עשרה שנים – בעת מאבקן של מדינות שונות בהוגנוטים – והחליט תחילה לעשות סדר במצב המדיני והכלכלי במדינה, וכן לפתח את הצי הצרפתי.

בסופו של דבר, צרפת החלה להשתתף באופן פעיל במלחמנ רק בשנת 1635, 17 שנים לאחר תחילת מלחמת שלושים השנים. רישלייה פיקד באופן אישי על הכוחות מספר פעמים, אך הוא לא נועד לחיות כדי לראות את סוף המלחמה.

רצונו האחרון של הקרדינל

ארמאן ז'אן דו פלזי דה רישלייה מת, כאמור, ב־4 בדצמבר 1642 ממחלה. אבל הוא לא יהיה הוא עצמו אם יעזוב את צרפת מבלי לדאוג לעתידה: בשנים האחרונות לחייו, הצליח הקרדינל לבחור את "היורש" שלו.

ז'וליו מזארן הוא איטלקי שהופיע בחייו של רישלייה במהלך מלחמת שלושים השנים והפך במהרה לסוכנו באיטליה, ולאחר מות אביו של ז'וליו, היה לבעל בריתו הקרוב ביותר. ב־1641, בחסות רישלייה, מונה מזראן לקרדינל והמשאלה האחרונה של "הקרדינל האדום" שהופנתה למלך הייתה מינויו של מזראן לחבר במועצה המלכותית.

לואי ה־13 עצמו האריך ימים לאחר השר הראשון שלו בשישה חודשים בלבד — הוא מת במאי 1643. מאותו רגע, צרפת נשלטה על ידי אן מאוסטריה כעוצרת תחת בנה, והשר הראשון והחביב עליה, הקרדינל ז'וליו מזראן, שלט לצדה – אבל זה כבר סיפור אחר לגמרי.

אם משתמשים בתוכן כלשהו מתוך HistoryIsTold, באופן חלקי או מלא, יש לספק תמיד קישור לחומר המקור.