ריץ. זה רק נשמע יוקרתי

איך שמו של רועה עזים הפך לשם נרדף לכל מה שאנו מקשרים עם זוהר ויוקרה?

ב-23 בפברואר מלאו 175 שנה להולדתו של סזאר ריץ, יליד האזור הכפרי של שוויץ, שהפך ממלצר פשוט לממציא הקונספט המפורסם ביותר של מלונות יוקרה.

סזאר ריץ ניסח את הכלל העיקרי לעובדים בעסקי המלונאות ובאופן רחב עוד יותר — תעשיית השירותים: "לראות הכל בלי להסתכל, לשמוע הכל בלי להקשיב, להיות קשוב מבלי להסתובב, לחזות הכל, אבל בלי יהירות. אם אורח מתלונן על מנה או יין, החליפו אותו מיד וללא עוררין". אבל זה לא הופיע מיד וריץ בנה את כל הקריירה שלו במובנים רבים חרף הנסיבות.

בשדות

סזאר ריץ נולד בנידרוואלד, מקום שלא קל למצוא אותו אפילו במפות גוגל. זהו כפר קטנטן בדרום שווייץ, בחלק דובר הגרמנית. נכון לשנת 2020 גרו בו 45 אנשים. למעשה, אין שם כלום מלבד תריסר בתים ודרך מוקפת שדות והרים. כאן בשנת 1850 נולד סזאר ריץ, הילד ה־13 במשפחתו של איכר מקומי. הילד לא התבלט ולא היה חרוץ במיוחד בלימודיו. ולא היה לו שום דבר מיוחד ללמוד כאן למעט אולי לרעות עיזים, מה שעשה ברגע שנעשה בוגר וכן עזר לאביו בשדה. כך בילה את כל ילדותו: עיזים בקיץ, בית ספר בחורף.

כשהיה בן 13 שלח אותו אביו לקולג' הישועי כדי שיוכל לקבל חינוך ראוי ובעיקר ללמוד צרפתית. אבל התלמיד הצעיר לא הסתדר. וכשמלאו לו 16, אביו שלח אותו למלון Couronne et Poste בבריג (עיירה ליד כפר הולדתו) כדי ללמוד להיות מארח. הילד הכפרי לא היה טועם יין טוב יותר מאחד השיכורים המקומיים, ובעל המקום זרק את ריץ: "לעולם לא תסתכם בכלום. זה דורש מיומנות מיוחדת, כשרון מיוחד, וזה יהיה הוגן אם אגיד לך את האמת: פשוט אין לך את זה", היו דברי הפרידה של בעל המלון. אבל המילים האלה לא הפכו לגזר דין מוות עבור סזאר הצעיר. להיפך, לראשונה בחייו התלקח בו רצון להשיג משהו, להוכיח לכולם, ובעיקר לאותו בעל המלון המעורער, שסזאר ריץ מסוגל להרבה יותר.

תחילה חזר לחיק הישועים, אצלם מצא עבודה כמלצר. ובשנת 1867 נסע לחפש את מזלו בפריז.

בעיר הבירה הצרפתית, ריץ מצא עבודה במלון הצנוע הוטל דה לה פידליטה. הצעיר תכנן לנסות את כוחו ללמוד להיות שוב מארח. אבל לבעל המקום היו תוכניות אחרות עבור ריץ. הצעיר נאלץ לעשות את כל העבודה הקשה וחסרת התודה: לשטוף רצפות, לנקות נעליים ולסחוב מזוודות. לאחר התפקיד הזה הגיע תפקידו כמלצר בביסטרו של מעמד הפועלים, ואחריו עמדת מלצר במסעדת פריקס, שממנה הוא פוטר בשל שבירת כלים לעתים קרובות מדי. אבל ריץ מעולם לא נכנע. הוא היה חרוץ והגורל לא התעלם מכך. עד מהרה מצא עבודה במסעדה במרחק גוש בניינים אחד מכיכר הקונקורד, בלב פריז. ושם הוא הפך ממלצר פשוט למנהל.

לבסוף, בשנת 1869, הפך סזאר ריץ לחלק מהחברה הגבוהה והמטבח העילי לראשונה בחייו. הוא מקבל עבודה באחת המסעדות הטובות בבירה – Le Voisin. למסעדה ברמה שריץ רק יכול היה לחלום עליה עד אז.

איך משפחה מורמונית בנתה את רשת המלונות הגדולה בעולם

כאן, מצד אחד, הוא פוגש את הסופרים אלכסנדר דיומא, ז'ורז' סנד, תאופיל גוטייה, השחקנית שרה ברנהרדט, ומצד שני הוא נתקל במציאות של מלחמת צרפת-פרוסיה, שמביאה למצור על פריז. וריץ הצעיר צריך להציע לאורחים מנות אקזוטיות לחלוטין, כמו חדק פילים, כי לא ניתן היה למצוא סוגי בשר מסורתיים יותר בבירה, כשבעל החיים הזה עוד הסתובב בגן החיות המקומי רק אתמול.

לאחר העבודה ב-Le Voisin הגיע מלון ספלנדיד בפריז, עבודה במסעדה הווינאית Les Trois Freres Provencaux במהלך התערוכה העולמית של 1873, מלון Grand Hotel בניס ולבסוף Grand Hotel National בלוצרן, שווייץ. ריץ נדד מעיר לעיר, עקב אחר ה-beau monde לכל מקום ושכלל את כישוריו כמנהל. בקיץ עבד בחוף הדרומי של צרפת ובחורף נסע להרי שוויץ. וכך זה נמשך משנה לשנה. במקביל, במשך עשר שנים הוא הצליח להחזיק בו-זמנית בתפקידים בבית אמן בנשיונל בלוצרן ובגראנד הוטל מונקו. ולא פעם לוח העבודה העמוס של ריץ השפיע עליו קשות.

המבקרים בכל המפעלים אותם ניהל ריץ ציינו את יכולתו חסרת התקדים להבחין בפרטים הקטנים ביותר בהתנהגות והרגלים של האורחים כדי להיות שם ברגע הנכון ולהגשים את כל גחמותיהם.

למשל, פעם התקלקלה ההסקה המרכזית במלון ריגי קולם בשוויץ, וזה היה ביום כפור. אבל ממש ביום זה צפויים להגיע 40 אורחים ואיזה אורחים הם היו! כולם אמריקאים, לכולם יש כסף. ריץ הציל את היום. הוא הורה להוציא את כל עצי הדקל (והיו רבים מהם בריגי קולם) מגיגיות המתכת שלהם ולשפוך גחלים לוהטים לגיגיות, וכך להפוך אותם לתנורי חימום. כמו כן הועברו השולחנות לסעוד האורחים לחדר קטן יותר וכל המנות הקרות הוצאו מהתפריט. לבנים שחוממו בקמינים הונחו על הדום של האורחים. אחד מהביוגרפים של ריץ כתב שעד הערב נושא השיחה העיקרי של האורחים היה המנהל המפואר שלהם.

והרבה אנשים ניהלו שיחות כאלה. לא מוגזם לומר שברחבי אירופה דיברו על המנהל הנהדר סזאר ריץ. אין זה פלא שהוא הוזמן לנהל את המלונות המפורסמים ביותר ביבשת. והכל בגלל העקרונות שריץ הגה. הוא חזר ללא לאות על המשפט "Le client n'a jamais tort" – "הלקוח לעולם לא יכול לטעות". מאוחר יותר זה התפשט ברחבי העולם בצורה מעט שונה — "הלקוח תמיד צודק."

באלביון המעורפלת

ב־1887 נישא סזאר למארי לואיז בק, בתו של מנהל מלון בעיירת הנופש הצרפתית מנטון. היא הייתה אז בת 21, וריץ עצמו כבר היה בן 38. אבל האישה הצעירה הפכה לתמיכה של ממש בסזאר, שנישא מעיר לעיר באותן שנים. הוא ניסה לעשות הכל וחוץ מעבודתו כמנהל, הוא גם הפך לבעל מלון. תחילה בבאדן-באדן, גרמניה, ולאחר מכן בקאן.

בשנת 1888, בעת שעבד כמנהל מלון במונטה קרלו, סזאר ריץ התמודד עם בעיה בלתי צפויה: השף של מסעדת מלון דה פריז באותו זמן, שכבר היה מפורסם ברחבי אירופה, הזמין את אוגוסט אסקופיה להיות השף שלו. הם נפגשו בשנת 1884 כאשר ריץ החל לעבוד בנשיונל בלוצרן. כעת נתיב חייהם הצטלבו שוב. אלה היו שני אנשים עם אופי מנוגדים לחלוטין, אבל הם יצרו צמד הרמוני באופן מפתיע בעסקים.

ריץ תמיד היה מאוד חברותי, אקסטרווגנטי ושאפתן, בעוד שאסקופיה היה שקט, מהורהר וממוקד בעבודתו. אבל הם הפכו לחברים אמיתיים ולשותפים אמינים. הם עבדו במונטה קרלו פחות משנתיים: ריצ'רד ד'אולי קארט הציע להם לעבוד בלונדון. קארט, אימפולסיבי ותיאטרלי באופיו, התעשר להפליא על ידי העלאת האופרטות של ויליאם גילברט וארתור סאליבן, שהיו פופולרים מאוד בבריטניה ובארה"ב. הוא טייל הרבה וכל כך התרשם מהמלונות בארצות הברית, עד שהחליט לפתוח מלון משלו. מלון סאבוי נפתח בשנת 1889. קארט לא חסך על כך. המלון היה ממוקם ממש במרכז לונדון ואימץ את כל המאפיינים הטובים ביותר של המלונות מעבר לים. למשל, חשמל. מנורות ליבון קיבלו פטנט בארצות הברית בשנת 1879, אך היו חידוש באירופה. היו גם שירותים בכל חדר ואינטרקום שאפשרו להזמין אוכל מבלי לרדת למסעדה. לבסוף, הסאבוי היה לבניין הראשון בלונדון עם מעליות מתפקדות.

קארט, שהיתה לו הבנה מעמיקה בכל העניינים הטכניים, היה, כמובן, רק חובבן בכל הקשור לעסקי המלונאות. כשהוא רוצה את הטוב ביותר עבור הסאבוי, הוא כמובן נאלץ להזמין את המנהל הטוב ביותר ואת השף הטוב ביותר. כלומר, ריץ ואסקופיה. לונדון לא הייתה מוכרת לשניהם, אבל המשכורת לה היו זכאים (200,000 דולר בשנה) סייעה להם לעזוב את מונטה קרלו ללא חרטה. ולהפוך את הסאבוי לאסטנס של יוקרה.

לפי הביוגרפים של ריץ, הוא זה שהביא למעשה את עקרונות הפעולה של הסאבוי, שהפכו אותו למלון היוקרתי הראשון בעולם. מלכתחילה, הוא הפך את המלון למעניין לא רק עבור המבקרים. בעזרת הכישרונות של אסקופיה, השף הגדול, הוא חולל מהפכה של ממש. בעיר שבה, בקרב המעמדות הגבוהים, ארוחות ערב וקבלות פנים לא היו רק הנורמה אלא סימן לטעם טוב, הוא הציג את האופנה לארוחות ערב וקבלות פנים במסעדות. ליתר דיוק, במסעדת הסאבוי.

תחת ריץ, מסעדת המלון הפכה למקום חובה עבור כל מי שראה את עצמו חלק מהחברה הגבוהה להשוויץ ולראות אחרים. ליידי קונסטנס דה גריי, ידידה קרובה של אוסקר ויילד, ולאחר מכן גם של וסלב ניז'ינסקי וסרגיי דיאגילב, הייתה מבקרת קבועה כאן. לקוח קבוע נוסף היה בנה של המלכה ויקטוריה ויורש העצר, המלך לעתיד, אדוארד השביעי.

עד מהרה, לכל מי שהיה לו כסף (או ליתר דיוק, הרבה כסף), לאחר שביקר במסעדה (או במלון), הייתה הזדמנות לא רק לחזות בחברה הלונדונית, אלא ממש להיות חלק ממנה, לפחות לכמה שעות.

לבנות אימפריה

עם זאת, ההסכמה לעבוד בסאבוי אין פירושה שריץ היה מוכן לוותר על הרעיון להקים רשת מלונות משל עצמו. כבר ב-1891 הוא מכר את כל שלושת המלונות שלו בבאדן-באדן ובקאן כדי להתחיל בבניית מלון מפואר ברומא. הפתיחה החגיגית שלו התקיימה ב-11 בינואר 1894 וזה היה המלון הראשון באיטליה עם תאורה חשמלית וחדר רחצה בכל חדר.

ובשנת 1896, ריץ ואסקופיה הקימו את החברה לפיתוח מלונות ריץ, שתנהל את כל המלונות של סזאר ריץ. באותה שנה, מלון ריץ איחד כוחות עם המיליונר הדרום אפריקאי אלפרד בית כדי לבנות מלון מפואר חדש בכיכר ונדום בפריז. ריצ'רד ד'אולי קארט, כמובן, לא אהב את העובדה שמנהל המלון שלו משקיע יותר ויותר מאמץ בפרויקט עצמאי. ב-28 בפברואר 1898 פיטר הסאבוי גם את ריץ וגם את אסקופיה. החברה הבריטית ציינה גניבת "יין ומשקאות במחצית הראשונה של 1897 בשווי 3.4 אלף פאונד" כסיבה הפיטורין ו"צריכת היין והמשקאות של המנהלים והצוות בשווי 3,000 פאונד". מדובר בהאשמות חמורות ובסכום משמעותי, כ-500,000 ליש"ט (630,000 דולר) לפי שער החליפין של ימינו. המכה הייתה קשה בצורה בלתי רגילה. לא עבור ריץ ואסקופיה, אלא עבור קארט עצמו.

כשהידיעות על הפיטורים הגיעו לנסיך מוויילס, הוא השמיע משפט שהפך למוטו הלא רשמי של האימפריה של המלונאי השוויצרי במשך עשורים רבים: "לאן שריץ הולך, אני הולך!"

סזאר לא הפריע לפיטוריו, אחרי הכל, הוא כבר היה עשיר מספיק והספיק להשקיע בתריסר פרויקטים של מלונאות ברחבי אירופה. הוא נפגע מההאשמות בגניבה והוא אף התכוון לתבוע את "הסאבוי", אך הצהרתו מעולם לא הגיעה לבתי המשפט, אסקופיה, בהיותו אדם פרגמטי, שכנע את חברו לנטוש את הרעיון הזה, כשערורייה שבקושי הייתה משחקת לידי העסקים החדשים שלהם.

בשנת 1898 נפתח מלון ריץ הראשון בפריז. ובשנת 1905, ריץ ואסקופיה הגיבו ל"סאבוי" בנקמה ופתחו את מלון קרלטון המפואר בלונדון, שנבחר מיד על ידי סלבריטאים ועשירי הבירה הבריטית. ד'אולי קארט לא חי כדי לראות את זה: הוא מת ב-1901.

ריץ עצמו, לעומת זאת, גם לא נשאר מנהל חברת המלונות שלו לאורך זמן. כבר בשנת 1902 סבל מהתמוטטות עצבים (כפי שהתברר מאוחר יותר, הראשונה מבין כמה). ואשתו מארי לואיז ואוגוסט אסקופיה לקחו על עצמם את ניהול העסק. בשנת 1903 מתרחשת התמוטטות עצבים נוספת ובשנת 1906, שוב התמוטטות עצבים. סזאר מתאשפז בבית חולים לחולי נפש בלוזאן.

בינתיים, החברה שלו ממשיכה להתרחב ולשגשג. מסעדות ריץ-קרלטון נפתחות בניהולו של אסקופיה. מלונות ריץ נפתחים במדריד ובלונדון. אבל לסזאר כבר לא היה שום קשר לפרויקטים האלה והוא נשאר ראש מלון ריץ רק באופן נומינלי. בשנת 1907 הושלמה עזיבתו של ריץ את העסקים.

סזאר ריץ מת ב-26 באוקטובר 1918 במולדתו שווייץ. כמה חודשים לפני כן נפטר גם אחד משני בניו. מארי לואיז, שאיבדה גם את בעלה וגם את בנה, פרשה מהעסקים והעבירה את העסק ליורשה היחיד, צ'רלס. ברם, הוא מעולם לא היה להוט להיכנס לבתי מלון, כשהמותג ריץ נפגע קשות. עברו עשרות שנים ובעלי הרשת התחלפו. בסופו של דבר, ב-1999, הפכה חברת המלונות ריץ-קרלטון לחברת בת של מאריוט אינטרנשיונל, כיום רשת המלונות הגדולה בעולם בבעלות מורמונית. אף שזה כבר נושא לסיפור אחר לגמרי.