ביון וריגול
קהילת המודיעין הצרפתית. קווים לדמותה
קהילת המודיעין של צרפת היא מהגדולות והחזקות בעולם. עם למעלה משש סוכנויות ביון המתמקדות באיומים
רוברט דה ברוס (רוברט הראשון) נולד ב-1274. הוא לא היה רוברט ברוס הראשון משושלת משפחתו, וגם לא היחיד שניסה לעלות לכס המלכות הסקוטי. נאמר כי אמו מרג'ורי, רוזנת קאריק, החזיקה את אביו בשבי עד שהסכים להינשא לה. עם זאת, מורשתו המתמשכת של ברוס היא המאבק למען עצמאות סקוטלנד. הוא היה סבו של המלך רוברט השני – מלך סטיוארט הראשון של סקוטלנד – וידוע כי תמך התקוממות של ויליאם וואלאס נגד האנגלים.
מרג'ורי, רוזנת קריק. נולדה בשנת 1253 או 1256 והייתה בתו ויורשתו של ניל, רוזן קריק ונשאה בתואר רוזנת קריק (Countess of Carrick). הסיפור מספר כי מרג'ורי התאהבה בגבר צעיר ויפה תואר שהביא לה את הידיעה על מות בעלה הראשון, אדם מקילקונקהר (Adam of Kilconquhar), שנפל במהלך מסע הצלב השמיני. היא החזיקה את הצעיר בשבי עד שהסכים לשאתה לאישה ובשנת 1271 הם התחתנו. הצעיר היה רוברט דה ברוס ואחד מילדיהם היה רוברט דה ברוס המפורסם.
רוברט דה ברוס, הלורד השישי של אננדייל. נולד ביולי 1243 למורשת סקוטית-נורמנית והיה ידוע כלורד השישי של אננדייל (Annandale). רוברט דה ברוס השתתף במלחמת הברונים השנייה, במסע הצלב התשיעי, במלחמות בוויילס ובמלחמת העצמאות הסקוטית הראשונה. הוא שירת תחת המלך אדוארד הראשון ולחם לצידו נגד הסקוטים בקרב דאנבר. למרות שניסה לתבוע את כס המלכות הסקוטי באותה שנה, תביעתו נדחתה והוא פרש לאחוזותיו באסקס, שם מת ב־1304.
גם ברוס וגם אביו תמכו בפלישתו של המלך אדוארד הראשון לסקוטלנד בשנת 1296, בתקווה לזכות בעצמם בכתר. אין זה מפתיע שהם התאכזבו כשאדוארד הראשון השתלט על שלטון סקוטלנד. במשך עשר שנים, החל מ-1296, סקוטלנד נשלטה כפרובינציה של אנגליה על ידי המלך אדוארד הראשון. בשנת 1298, ברוס הפך לשומר סקוטלנד. לאחר ויכוח עם ג'ון קומין, יריבו הגדול ביותר על כס המלכות הסקוטי, הוא דקר אותו למוות בכנסייה בדמפריס. זמן קצר לאחר מכן, הוא תבע לעצמו את הכתר והוכתר לצד אשתו, אליזבת, בסקון ב-25 במרץ 1306.
אליזבת' דה בורג (Elizabeth de Burgh), מלכת סקוטלנד. אליזבת' נולדה באירלנד בשנת 1284 והייתה בתו של ריצ'רד אוג דה בורג, רוזן אולסטר השני, שהיה חבר קרוב של המלך האנגלי אדוארד הראשון. היא פגשה את רוברט דה ברוס בחצר המלכות האנגלית והשניים נישאו בשנת 1302, כשהייתה כבת 13 ורוברט בן 28. יחד הולידו ארבעה ילדים: מטילדה, מרגרט, ג'ון ודייוויד השני, לימים מלך סקוטלנד.
בשנה שלאחר הכתרתו, הופל ברוס מהשלטון על ידי צבאו של אדוארד ונאלץ להימלט. אשתו ובנותיו נשבו, ושלושה מאחיו נרצחו. ברוס נסוג לאי סמוך לחופי צפון אירלנד. על פי האגדה, בעודו במסתור, צפה ברוס בעכביש המתנדנד בין קורות הגג, בניסיון לעגן את קורי הרשת שלו. העכביש נכשל שש פעמים, אך הניסיון השביעי הצליח. ברוס ראה בכך סימן והחליט להמשיך להיאבק.
כאשר ברוס חזר לסקוטלנד, הוא פתח במלחמת גרילה נגד האנגלים. אדוארד הראשון זעם על ברוס, אך מת כשהיה במרחק ראייה מסקוטלנד, תוך כדי צעדה צפונה כדי להביס את המורדים. יורשו של אדוארד, אדוארד השני, לא הצליח להשתוות לאביו וניסה להשיג הפסקת אש לשנתיים עם ברוס. ברוס ניצח צבא אנגלי גדול בהרבה בהנהגת אדוארד השני בקרב בנוקברן ביוני 1314, ובכך השיב את המלוכה הסקוטית העצמאית. זה היה אולי הרגע הגדול ביותר של ברוס והמורשת המתמשכת ביותר שלו – מאבק על עצמאות סקוטלנד בקרב בסגנון דוד וגוליית, שבו ניצח.
ב-23 ביוני 1314, ליד נהר באנוקברן, עשה סר הנרי דה בוהאן (Henry de Bohun), אביר אנגלי צעיר, טעות גורלית בשיקול הדעת. כשהוא לבוש שריון כבד ורכוב על סוס מלחמה, הוא כיוון את חניתו לכיוונו של רוברט דה ברוס. בחוסר זהירות, הוא הסתער, בביטחון שיוכל לנצח בקרב "קטן" זה על ידי חיסול מנהיג המרד עוד לפני שהקרב יתחיל. ברוס רכב על סוס קטן יותר, כשבין חניתו של סר הנרי לחזהו עומד רק מגן. אך הדבר גם הקנה לו יתרון בגמישות. כשסר הנרי הסתער עליו, ברוס היטיב לתמרן את סוסו הצידה, נעמד על ארכובותיו והניף את גרזנו לתוך קסדתו של סר הנרי שחלף על פניו. סר הנרי מת לא רק מהמכה, אלא גם מהמבוכה. אפשר רק לדמיין את זעקת המורל המתפרצת של החיילים הסקוטים שצפו בכך. כך החל קרב באנוקברן (Battle of Bannockburn).
קרב באנוקברן שינה את פני הלוחמה הצבאית והוכיח שפרשים בשריון כבד אינם משתווים לחיילים רגליים. בקרבות קודמים, האסטרטגיה הייתה שאבירים נפגשים עם אבירים אויבים ומתנגשים זה בזה על גב הסוסים. הכל היה מלא ברוח אבירות. החיילים הרגליים היו לא יותר ממשרתים לאבירים הפיאודליים, שרצו מאחוריהם, מסייעים ותומכים. הם היו אמנם חמושים, אך לא מאורגנים.
הצבא הסקוטי מנה לפחות 7,000 חיילים רגליים (המספרים המדויקים אינם ידועים), רבים מהם רכשו את מיומנותם בלוחמת גרילה, מארבים ופשיטות נגד המיליציה האנגלית שכבשה את סקוטלנד. אך לרשותם עמדו רק 600 פרשים קלים. הצבא האנגלי היה חזק בהרבה, עם 3,000 פרשים משוריינים ו-10,000 חיילים רגליים נוספים.
כשסר רוברט קית', מפקד 600 האבירים הסקוטים, טיפס על גבעה כדי לרגל אחר הצבא האנגלי שהגיע בערב שלפני הקרב, הוא נחשף למראה מבהיל: סמליהם ודגליהם בכל צבעי הקשת, חרבות ומגנים מנצנצים בצללי הערב הארוכים ושדה אדיר של סוסים. רוברט דה ברוס, עם זאת, החזיק בתכנית מבריקה.
ויליאם וולאס התחיל את מלחמת העצמאות, שכבשה בחזרה טירה אחר טירה, עיר אחר עיר, עבור הסקוטים. כאשר הוצא להורג על בגידה בשנת 1305, אדוארד הראשון שב והשתלט על סקוטלנד והכול נראה אבוד. אז, רוברט דה ברוס התעורר והפעיל מחדש את אותן אסטרטגיות גרילה. הוא הוכתר למלך סקוטלנד בסקון בשנת 1306. כעבור שנה, אדוארד הראשון מת וסקוטלנד נשמה לרווחה. חלק אף חגגו את האירוע.
אדוארד השני לא היה נחוש כמו אביו להמשיך את המלחמה. שקוע בקרבות אישיים מבית, הוא הזניח את הטירות שמצפון לגבול וצבאו של רוברט ניצל זאת עד תום. טירה אחרי טירה נפלה לידי הסקוטים. טירת סטירלינג הייתה אחת מהמעוזים האחרונים של השליטה האנגלית. הסקוטים צרו עליה במשך 4 חודשים. לבסוף, המפקד האנגלי, סר פיליפ מובריי (Sir Philip of Mowbray), עשה איתם עסקה: אם לא יגיעו תגבורות מאנגליה עד יום אמצע הקיץ 1314 (23 ביוני), הוא ייכנע וימסור את הטירה.
בכך, מובריי קרא למלך האנגלי לפלוש לסקוטלנד. אדוארד היה חייב לעשות זאת, אחרת היה נתפס כפחדן. הוא גייס צבא של אבירים פיאודליים, שלא ציפו להתנגדות רבה מכנופיית הגרילה הסקוטית המרופטת. בינתיים, רוברט דה ברוס ערך הכנות מדוקדקות לקרב חייו.
באמצעות השיטה של וולאס, חילק ברוס את חייליו ליחידות שנקראו שילטרונים (Schiltrons). כל שילטרון הורכב מ"מבנה כתר" של חיילים רגליים צמודים, עם חניתות הפונות כלפי חוץ, כמו קיפוד אנושי ענק.
רוברט הורה לחפור בורות בצד הצפוני של נהר הבאנוק ולכסותם בענפים. עוד בורות מוסתרים נחפרו מול השילטרונים. ברוס דאג שהגאוגרפיה תעבוד לטובתו. אם האנגלים יחצו את הבאנוק, יהיה עליהם להתמודד עם ביצות ונהר שתחם אותם. הדרך היחידה לחצות את נהר הבאנוק ישירות לשדה הקרב הייתה במעבר צר. האנגלים נאלצו להסתדר בטור כדי לעבור את המעבר, מה שהעניק לסקוטים יתרון ברור. מרחץ הדמים שהתרחש בעקבות זאת הביא לכך שהסקוטים ניצחו בשדה הקרב ביום הראשון. האנגלים נסוגו כדי "לחשוב שוב" (tae think again), כפי שמילות השיר מתארות. מדובר בשיר העם הסקוטי Flower of Scotland, שמשמש בעיקר באירועים מיוחדים ובתחרויות ספורט. נחשב לאחד ההמנונים שנהוג להשתמש בהם בסקוטלנד. השיר נכתב על ידי רוי ויליאמסון מלהקת הפולק The Corries והוצג לראשונה בשנת 1967. הוא מתייחס לניצחון הסקוטים, בהנהגת רוברט דה ברוס, על אדוארד השני באותו קרב באנוקברן בשנת 1314.
המורל היה נמוך בליל הקרב במחנה האנגלי. יום שלם של לחימה ולא הושג שום שטח. סר אלכסנדר סיטון, סקוטי שלחם בצד האנגלי, ערק בלילה הזה למחנה הסקוטי וסיפר למלך רוברט על העצבנות של האנגלים. הם האמינו שהאל נגדם במלחמה הלא קדושה הזו, וחלק מהרגימנטים החלו למרוד, פושטים על האספקה ומתמסטלים, כי חשו שזהו כנראה הלילה האחרון שלהם על פני האדמה. בצל טירת סטירלינג, סביר להניח שהמלך אדוארד שכב בשנת חוסר מנוחה.
למחרת, האנגלים החליטו לחצות את נהר הבאנוק ממזרח ולתקוף את השילטרונים מהצד. זו הייתה קטסטרופה. האזור שבו אדוארד בחר להילחם היה מוקף בשני נהרות ובאדמה בוצית מאוד. אחד אחרי השני, השילטרונים הסקוטיים הסתערו על האבירים הרכובים. במהרה היה ברור מי עומד לנצח. המלך האנגלי הובל ממקום הקרב וצבאו נסוג בכאוס. רבים מהם טבעו בנהר. אפילו הקשתים הוולשיים, שנחשבו ל"אס בשרוול" של אדוארד, פוזרו על ידי פרשיו של רוברט דה ברוס. ההכנה הצבאית המעולה של רוברט דה ברוס הביאה לכך שהניצחון היה של הסקוטים, יחד עם כיבוש טירת סטירלינג.
קרב זה היה נקודת מפנה משמעותית במלחמה, שהסתיימה לבסוף עם הסכם אדינבורו-נורת'המפטון בשנת 1328. למצער, הסכם זה הופר על ידי אדוארד השלישי בשנת 1333, מה שהצית מלחמה שנייה ומורכבת יותר, שהסתיימה לבסוף בשנת 1357. מתוך האפר צמח שלום לא רגוע. כיום סקוטלנד ואנגליה נלחמות ביניהן רק על מגרש הכדורגל, שם האיבה לעולם אינה מתה!
עם זאת, אדוארד השני לא וויתר על שלטונו בקלות. בשנת 1320 שלחו האנשים המשפיעים ביותר בסקוטלנד מכתב לאפיפיור יוחנן ה-22 שבו טוענו שברוס הוא המלך החוקי שלהם. מכתב זה נודע כהצהרת ארברות' (Declaration of Arbroath) – המצהירה על עתיקות העם הסקוטי ועל המלוכה שלהם. עברו מספר שנים עד שברוס סוף סוף הוכר כמלך סקוטלנד העצמאית – בשנה שלפני מותו.
“…אכן, איננו נלחמים לא עבור תהילה, לא עבור עושר ולא עבור כבוד, אלא עבור חירות – עבור זאת בלבד, שאף אדם הגון לא מוותר עליה אלא עם חייו עצמם.”
עצמאות סקוטלנד הוכרה רשמית בהסכם אדינבורו, בין רוברט הראשון לאדוארד השלישי, בשנת 1328 – מה שסיים מלחמת עצמאות שנמשכה שלושה עשורים. בשנה שלאחר מכן מת רוברט דה ברוס בביתו בקרדרוס (Cardross) לאחר שסבל ממחלה שהיו שתיארו אותה כצרעת. הוא היה בן 54 בלבד במותו. ברוס ביקש שיביאו את לבו לארץ הקודש, יחד עם סר ג'יימס דאגלס, אך זה הגיע רק עד ספרד לפני שהוחזר למנזר מלרוז שם נקבר. גופתו הוטמנה במנזר דאנפרמלין (Dunfermline Abbey), שם היא שוכנת עד היום.
וולאס הרג את השריף האנגלי של לאנרק (Lanark), אשר ככל הנראה רצח את אהובתו של וולאס. הוצב פרס על ראשו, כך שוולאס נקט בדרך נועזת והרים את הדגל הסקוטי. בתמיכתם של מספר ברונים סקוטים, הוא היכה תבוסה מוחצת באנגלים בגשר סטירלינג בשנת 1297. הסקוטים השמחים מינו אותו לשומר של סקוטלנד (Guardian of Scotland), אך שמחתם הייתה קצרה מועד.
לאחר מכן, וולאס עשה טעות קטלנית; הוא תקף את הצבא האנגלי שהיה הרבה יותר גדול במספר מאנשיו, ובקרב קשה בפלקירק בשנת 1298, אדוארד הראשון חיסל את הגדודים הסקוטיים כאשר וולאס הפך לפושע נמלט במשך 7 שנים. בזמן שהיה בגלאזגו בשנת 1305, הוא נבגד ונלקח ללונדון שם נשפט על בגידה באולם וסטמינסטר. הוא היה אחד הראשונים שסבלו מהעונש האיום של תלייה, שיסוף ורבע. ראשו הוצג על גשר לונדון וחתיכות מגופתו פוזרו בין כמה ערים סקוטיות כתזכורת אכזרית למחיר המרד.
באופן אירוני, שם המשפחה של ויליאם וולאס, הידוע בזכות הסרט "לב אמיץ" ואייקון לעצמאות סקוטית, למעשה משמעו "וולשי". בראשית ימי הביניים, ממלכות וולשיות התפרסו עד נהרות פורט וצ'לייד והאנשים שם דיברו ניבים של בריטונית, משפחה של שפות גאליות הכוללת ברטונית, קורנית ו-וולשית. האנשים בצפון סקוטלנד, באי מאן ובאירלנד דיברו ניבים אחרים של גאלית הידועים כגוידליק (Goidelic), אבל זה כבר נושא לסיפור אחר.
מלך הסקוטים הוצג באמנות ובתרבות הפופולרית פעמים רבות. כמה מהפסלים והאנדרטאות הפופולריות ביותר שלו כוללים:
לא מעט ספרים נכתבו על דמותו של מלך הסקוטים. הבולטים שבהם הם "רוברט דה ברוס" (1999) מאת קרוליין בינגהם והביוגרפיה שכתב רונלד מק'נייר סקוט, "רוברט דה ברוס: מלך הסקוטים". שיטוט ברשת יביא אתכם לספרים הוספים שנכתבו אודותיו.
חומר נוסף מעשיר לקריאה הוא הכתבות מהקישורים המצורפים מאתר BritRoyals, BBC ומאתר Historic-UK.com.
את הלהיט של נטפליקס, "מלחמתו של רוברט דה ברוס", ביים דייוויד מקנזי בשנת 2018, ומככב בו כריס פיין בתפקיד רוברט דה ברוס. בסרט זה, רוברט דה ברוס הוא הדמות הראשית והוא מתאר את מלחמת הגרילה נגד האנגלים. הסרט עוקב אחר הרפתקאותיו של ברוס, מהרגע שהוא נכנע לאדוארד הראשון והעלילה מגיעה לשיאה עם ניצחון הסקוטים על גבעת לודון בשנת 1307. כיוון שזהו סרט דרמת פעולה היסטורי, ישנם עדיין כמה בעיות עם האותנטיות ההיסטורית שלו, אך בסך הכל הוא התקבל היטב על ידי המבקרים והצופים.
המלך רוברט הראשון מסקוטלנד הוצג גם בסרטים פופולריים, כמו "לב אמיץ" (1995) ו"מלחמתו של רוברט דה ברוס" (2018). הסרט "לב אמיץ" בוים על ידי מל גיבסון בשנת 1995 שגם כיכב בו ועלילתו עוקבת אחר המסע האפי של ויליאם וולאס ותפקידו במלחמת העצמאות הסקוטית הראשונה. דמותו של רוברט דה ברוס, המגולמת על ידי השחקן הסקוטי אנגוס מקפדיאן, נחשבת על ידי רבים כהיסטורית לא מדויקת. רוברט דה ברוס אכן שינה צדדים בין הסקוטים לאנגלים בשלבים המוקדמים של מלחמות העצמאות הסקוטיות, אך הוא מעולם לא בגד בוויליאם וולאס ישירות, כפי שתואר בסרט. המונח “לב אמיץ" מיוחס למעשה לרוברט דה ברוס ולא לוויליאם וולאס, שכן לבו של מלך הסקוטים הובא לצלבנים בספרד.
התוכן בכתבה זו לא נכתב על ידי בינה מלאכותית. הכתבה נכתבה, נערכה ונבדקה על ידי צוות הכותבים של History Is Told. אנו מקפידים על מחקר מעמיק, מקורות אמינים ובקרת איכות קפדנית כדי להבטיח דיוק ואותנטיות מלאה.קהילת המודיעין של צרפת היא מהגדולות והחזקות בעולם. עם למעלה משש סוכנויות ביון המתמקדות באיומים
החל מסנטוריני ועד ראשון לציון: סופה נדירה שהחלה את מסעה ביוון, התעצמה וחצתה את הים
במארג ההיסטוריה של אנגליה, חוט אחד מנצנץ עם סיפור שלא סופר, נרטיב של מלך ועיר
חדקי השן מפגינים לפחות 17 התנהגויות שונות בעת אינטראקציה עם טרף, כפי שנצפה בצילומים משנת
© כל הזכויות שמורות למיזם HistoryIsTold.