תאמל״ק לילא הרבה יודעים שבמרחק 7,000 קילומטרים מפריז, יש לצרפת טריטוריה משלה באמריקה הדרומית וזו גיאנה הצרפתית (Guyane), מחוז של צרפת הממוקם מעט מצפון לקו המשווה…
גיאנה היום
גִיאָנָה הצרפתית, שגודלה כגודל פורטוגל אך אוכלוסייתה מונה 300,000 נפש בלבד, שולחת נציגים לאספה הלאומית, מצביעה לנשיא צרפת ומתמחרת מוצרים באירו. מבחינה מינהלית, היא אינה שונה מחבל ברטאן, אך אזור זה הוא ביתו של הגבול היבשתי הארוך ביותר של צרפת (עם ברזיל) ואתר שיגור טילים לחלל היחיד של אירופה.
מורשת הקולוניאליזם האירופי של "העולם החדש" פירושה שצרפת והאיחוד האירופי מעורבים ישירות בגורלו של אחד המקלטים הקריטיים בעולם למגוון ביולוגי. כאן, ברסיס בלתי צפוי זה של האיחוד האירופי באמזונס, משברים גלובליים מתכנסים לכדי פרדוקס: מיקרוקוסמוס של כישלון האנושות להתמודד עם משבר האקלים ולהגן על המגוון הביולוגי, למרות העובדה שכל הנתונים הדרושים בידינו. מחופה האטלנטי של גיאנה הצרפתית, סוכנות החלל האירופית (ESA) משגרת לוויינים המסוגלים לצפות בהתחממות כדור הארץ, בהשמדת יערותיו ובקריסת המערכות האקולוגיות שלו. אך מה שהם רואים בבירור רב ביותר הוא הפער בין מה שאנו יודעים לבין מה שאנו עושים.
מתחת לחופת העצים של יער הגשם באמזונס, כריית זהב בלתי חוקית יצרה משבר אקולוגי שמרעיל אזרחים צרפתים. ובכל זאת, גם לאחר שני עשורים וכמעט מיליארד אירו שהושקעו בפריסת משימה חמושה הכוללת את לגיון הזרים, צרפת אינה מצליחה להביא להפסקת הפעילות הזאת.
המכשול? נהר בשם מרוני (Maroni), גבולה של צרפת עם סורינאם, החותך את הריבונות כמו מאצ'טה ומותיר את אחת המדינות החזקות בעולם משותקת. מצד אחד, חוקי הבריאות והבטיחות של צרפת והאיחוד האירופי; מצד שני, שרשרת אספקה רעילה של כרייה הפועלת ממש מחוץ להישג יד ובחסינות מוחלטת.
כספית נאסרה לשימוש מאז 2006 בשל הנזק הסביבתי והנוירולוגי שהוא גורם, אבל זו גם הסיבה העיקרית לכך ש-200 ז'נדרמים ו-600–700 חיילים צרפתיים נפרסו במבצע צבאי שנוי במחלוקת שעלותו 55 מיליון אירו בשנה. המבצע הושק מחדש כ"מבצע הרפי" (Opération Harpie) ב-2008 על ידי הנשיא דאז ניקולא סרקוזי, הנשיא דאז. הלגיונרים, החיילים והז'נדרמים (מהמשטרה הצבאית הצרפתית) תקועים בלופ של "חיפוש, מרדף, תפיסה וחוזר חלילה", מול קבוצות קטנות ולעיתים חמושות של ״גרימפיירוס״ (garimpeiros), מחפשי זהב, רובם ברזילאים הנתונים במצוקה כלכלית, שמשתמשים בכמויות עצומות של כספית במרדף אחר חלומם להתעשר יום אחד.
מולם ניצבים חיילי לגיון הזרים הצרפתי. יחידה המורכבת מחיילים שמגיעים מכל מקום, ובעת שירותם בלגיון הזרים הצרפתי, אין להם לאום מלבד הלגיון עצמו. ״Legio Patria Nostra״ ("הלגיון הוא מולדתנו"), כפי שגורסת סיסמת היחידה הצבאית המובחרת והמיתולוגית, שלה היסטוריה של פריסה במקומות סכסוך קשים. חטיבת ה-13 (13ème DBLE) במיוחד, מהקמתה כחלק מכוחות צרפת החופשית ב-1940, דרך הודו-סין לפני מלחמת וייטנאם, אלג'יריה בשנות ה-50 וה-60, ולאחרונה בסאהל כשמאלי ביקשה סיוע צרפתי נגד קבוצות ג'יהאדיסטיות במדבר ב-2013. וכמה מאנשיה גם פרוסים בגיאנה הצרפתית. בייחוד בשל האופי האלים שלבש המאבק במכרות הלא חוקיים: כמה חיילים צרפתים נהרגו מאז החל מבצע "הרפי" ב-2008, כולל שניים במהלך התנגשות עם כורים ב-2012, ואחר בעת חציית אשדי נהר השנה. וב-2022, עיתונאי ה"גרדיאן" דום פיליפס נרצח, לצד המגן על זכויות הילידים ברונו פריירה, בעת שדיווחו על כרייה, ציד בלתי חוקי וסחר בסמים בעמק ז'ווארי, באמזונס הברזילאי.
קצת היסטוריה
המתיישבים הצרפתים הראשונים של "צרפת המשוונית" (la France équinoxiale), כפי שקראו למושבה, הגיעו ב-1503. המושבה עברה מיד ליד פעמים רבות, כשההולנדים הביאו את העבדים הראשונים ב-1676 בתקופת שליטה קצרה. המהפכה הצרפתית ביטלה את העבדות מאה שנה מאוחר יותר, ב-1794; נפוליאון החזיר אותה ב-1802 והרפובליקה השנייה ביטלה אותה סופית ב-1848, תוך שחרור כ-13,000 בני אדם בגיאנה הצרפתית.
במשך מאה שנה שימש השטח כמושבת עונשין של צרפת, או כאתר השלכה לאזרחים שלא היו נוחים פוליטית. הקפטן אלפרד דרייפוס נכלא במושבת העונשין הידועה לשמצה ב"אי השדים", מול חופי קורו (Kourou), ב-1895 לאחר שהורשע בבגידה. עדותו של האסיר לשעבר אנרי שרייר מ-1969 על האכזריות באותו כלא בספרו "פרפר" (Papillon), רב-מכר שהפך מאוחר יותר לסרט בכיכובו של סטיב מקווין, צרבה את המקום בתודעתו של דור שלם. אולי פרסומו של "אי השדים" הוא הסיבה לכך שרבים, כולל ז'אן קסטקס, ראש ממשלת צרפת לשעבר, עדיין טועים לחשוב שגיאנה הצרפתית היא אי.
בהלת הזהב הראשונה והקדחתנית שטפה את האזור ב-1858, וגם לאחר 170 שנה שיטת ההפקה של הכורים כמעט לא השתנתה. הם שולים משקעים מקרקעית נהרות או מקידוחים, שואבים מים ומוסיפים כספית, הנקשרת לחלקיקי הזהב ויוצרת אמלגמה השוקעת מטה. לאחר מכן הם מסננים את חלקי האמלגמה, שורפים את הכספית כדי להיפטר מהפסולת וחושפים גוש של זהב טהור. אדי כספית חודרים לאטמוספירה והבוץ המזוהם חודר למערכת המים ולשרשרת המזון וגורם לבעיות בריאותיות חמורות ולבעיות התפתחות אצל תינוקות וילדים.
הכרייה הלא חוקית כסימפטום
כיום, מספר הכורים הבלתי חוקיים עדיין נע בין 6,000 ל-7,000, הפועלים בכ-600 אתרי כרייה. בשמונת החודשים מאז החל מבצע ״הרפי״, הז'נדרמים והלגיונרים דיכאו את פעילות הכרייה הבלתי חוקית במידה מספקת עד שנהיה קשה למצוא אותה. למרות שמחיר הזהב שילש את עצמו מאז 2018, עבור מפקדי לגיון הזרים עצם ייצוב הכרייה היא הצלחה.אחרים פחות משוכנעים.
ב-2020, חבר בפרלמנט הצרפתי המייצג את הטריטוריה הוביל חקירה בשאלה מדוע מצב כריית הזהב הבלתי חוקית הוא עדיין "אסון כזה", למרות התעקשותו של סרקוזי כמעט עשור קודם לכן שמיגור התופעה הוא "עדיפות לאומית". לאחר ביקור באזור שנה מאוחר יותר, משלחת פרלמנטרית מתחה ביקורת על האמצעים ה"בלתי מספיקים" שהוקצו לאכיפה. רחוק מהמריבות הפוליטיות של פריז, שאלה אחת כבדה יותר מכספית: עם תמריצים כלכליים לכרות בכל מקום ובכל זמן, איזה הרס אקולוגי היה מתרחש ללא מבצע "הרפי"? אך הצלחה וכישלון נמדדים גם בהשפעה הממשית והנוכחית של הכספית והכרייה, על הג'ונגל, הנהר והאנשים שתלויים בשניהם.
אמה סזאר, משורר ממרטיניק וחבר הפרלמנט הצרפתי, וגסטון מונרוויל, נכדו של עבד מגיאנה ונשיא הסנאט הצרפתי לשעבר, היו בין פעילי הדה-קולוניזציה שנאבקו במחצית הראשונה של המאה ה-20, לא למען עצמאות לגיאנה הצרפתית, אלא למען מעמד מלא כחלק מצרפת. כשהטריטוריה הפכה ל"מחוז" צרפתי מלא ב-1946 (יחד עם מרטיניק, גוואדלופ וראוניון), הייתה זו הגשמת יעד ארוך שנים. ב-2010, 70% מהבוחרים דחו מעבר לאוטונומיה רחבה יותר. והזיקה לחברות באיחוד האירופי חזקה כאן יותר מאשר ברוב אזוריה האחרים של צרפת.
אך רמות ההכנסה במחוז האמזוני הן רק מחצית מאלו שב"הקסגון" (צורת המשושה של צרפת היבשתית באירופה). זה דומה בערך ליחס בין המדינות העניות לעשירות ביותר בארה"ב, או בין פריז לפרבריה (banlieue) המדוכאים יותר כלכלית. ולעיתים קרובות, היחס מפריז כלפי גיאנה הצרפתית יכול להרגיש כמו יחס של מרכז לפריפריה: יחס המוחרף על ידי תוכניות עכשוויות להקים, במושבת העונשין לשעבר הזו, מתקן כליאה חדש לשיכון אסירים ברמת סיכון גבוהה מצרפת המטרופוליטנית.
בתוך גיאנה הצרפתית, המרכז הוא החוף, שם חיים 90% מהאוכלוסייה. באזור או-מרוני (Haut-Maroni) שבפנים הארץ, התושבים הם ברובם בושיננגה (Bushinengue), צאצאי עבדים נמלטים שברחו ממטעים הולנדיים וצרפתיים והקימו קהילות חופשיות ומבודדות עמוק בג'ונגל לאורך נהר המרוני. זה מרגיש כמו הפריפריה של הפריפריה.
כביתם של 1,800 מיני עצים, 96% משטח גיאנה הצרפתית הוא יער גשם, רובו בתוך השטח המוגן של הפארק האמזוני של גיאנה, הפארק הלאומי הגדול ביותר באיחוד האירופי, המשתרע על פני 34,000 קמ"ר בשטח שהוא גדול יותר מבלגיה. כשהשמורה הוקמה ב-2007 בהסכמת אוכלוסיות הילידים של גיאנה הצרפתית, זה היה מתוך הבנה שהפיכת השטח ל"אדמה מוגנת" תביא לקץ הכרייה הבלתי חוקית.
גיאנה היא גם ביתו של נמל החלל של צרפת. למעשה, היה זה שארל דה גול שהחליט לבנות נמל חלל בקורו ב-1964, כדי להחליף את אתר השיגור הקודם של צרפת בחמאגיר שבמדבר האלג'יראי. עם התקרבות עצמאותה של אלג'יריה, קורו (מושבת עונשין לשעבר נוספת) הציעה יתרונות: בקו המשווה, סיבוב כדור הארץ מסייע באופן טבעי למאיצי הטיל, ומספק הן מסלול שיגור מעל אוקיינוס פתוח במקום מעל שטח מיושב, והן תנאי מזג אוויר יציבים. כעת, כשהוא מנוהל במשותף על ידי סוכנות החלל הצרפתית וסוכנות החלל האירופית, נמל החלל מעגן אלפי משרות באופן ישיר ועקיף, ומהווה לפחות 15% מהתמ"ג של המחוז. ב-2021, מכאן שלחה סוכנות החלל האירופית את טלסקופ החלל ג'יימס ווב למסלול סביב השמש.
סוכנות החלל האירופית יכולה לעקוב אחר ענני מתאן, לחשב פחמן המאוחסן ביער או אפילו לזהות את הצלקת של אתר כרייה, אך נראה שאיש אינו יכול לעצור את 20 הסירות ביום שחולפות כשהן עמוסות בציוד כרייה. הריבונות היא חרב פיפיות: בקורו, צרפת מגייסת אותה הן ברמה הלאומית והן ברמה האירופית בכל פעם שלוויין ממריא למסלול. על גדות המרוני, אותו עיקרון מעכב את צרפת מטיפול בבעיה המשתרעת ממרחב ריבוני אחד למשנהו. מצד שני, האם צרפת, עם כל משקלו של האיחוד האירופי מאחוריה, באמת אינה מסוגלת לשים קץ לשרשרת האספקה של הכרייה המפרה את אחד מגבולותיה ומסכנת את אזרחיה?
הפארק האמזוני, השואב 70% מכוח האדם שלו מקהילות אינדיאניות, צפה ב-176 אתרי כרייה (המספר הגבוה ביותר עד כה) בתוך שטחו. במשך עשורים היו לנו הנתונים וההמלצות הטובות ביותר של מדענים; אנו יודעים שאנו משמידים משהו שקיים מעבר לציר הזמן האנושי הקצר שלנו. ממרומים ומרחוק, העולם כחול וירוק. על הקרקע, אנו מייחסים ערך עצום למתכת מבריקה עם תועלת פנימית מועטה, בעודנו חסרי יכולת שיטתית להעריך ולהגן על המערכות האקולוגיות שמקיימות אותנו. אם לא ניתן לתאם ריבונות מנוגדת לאורך נתיב מים שלעיתים הוא צר מספיק כדי להשליך אבן מצד לצד, איזה סיכוי יש לכך שהמבט מגובה 832 ק"מ (לא משנה כמה מדויק יהיה) יציל את מה שכבר חומק מאיתנו?
