במשך שמונה שנים הוביל רוּדוֹלְף "רוּדִי" ג'וליאני את ניו יורק בתקופה של ירידה חדה בפשיעה, מחלוקות ציבוריות ומבחן מנהיגות חסר תקדים לאחר מתקפות 11 בספטמבר. סיפורו משלב הצלחות מרשימות, ביקורת חריפה ושאיפות פוליטיות שהובילו אותו עד למאבקים בזירה הלאומית.
בשעות שבהן ניו יורק נאלצה להתמודד עם אחד הרגעים הקשים בתולדותיה, ניצב ראש העיר רודי ג'וליאני בחזית מאמצי החילוץ והשיקום. הופעותיו הפומביות בתקופה זו הפכו אותו לדמות המזוהה עם הנהגת העיר בשעת משבר, אך דרכו הציבורית החלה שנים רבות קודם לכן, באולמות בתי המשפט ובמערכת אכיפת החוק.
רוּדוֹלְף "רוּדִי" ג'וּלִיאָנִי כיהן כראש עיריית ניו יורק בין השנים 1994 ל-2001. לפני שנבחר לראשות העיר שימש רודי תובע במקצועו, ובמהלך כהונתו נרשמה ירידה משמעותית הן בפשיעה האלימה והן בעבירות שפגעו באיכות החיים בעיר.
לצד ההערכה הרבה שזכה לה בעקבות מנהיגותו לאחר פיגועי 11 בספטמבר 2001, עורר ג'וליאני גם ביקורת בשל סגנון הנהגה שנתפס בעיני מתנגדיו כחד ובלתי מתפשר. לאחר סיום כהונתו ניסה להתמודד על מועמדות המפלגה הרפובליקנית לנשיאות ארצות הברית בשנת 2008, אך פרש מהמרוץ לאחר תוצאות מאכזבות בבחירות המקדימות הראשונות.
רודי ג'וליאני: ילדות והשכלה
רוּדוֹלְף "רוּדִי" וִילְיָאם ג'וליאני נולד ב-28 במאי 1944 ברובע ברוקלין שבניו יורק. הוא היה נכדם של מהגרים מאיטליה, ונולד להוריו הרולד והלן ג'וליאני. בשנת 1951 עברה המשפחה להתגורר בגארדן סיטי שבלונג איילנד. שם למד בבית ספר קתולי מקומי, ובהמשך המשיך את לימודיו בבתי ספר קתוליים נוספים. תחילה למד בבית הספר התיכון Bishop Loughlin Memorial High School שבברוקלין, ולאחר מכן למד ב-Manhattan College שברובע הברונקס.
בשנת 1965 השלים תואר ראשון במדעי המדינה. שלוש שנים לאחר מכן סיים את לימודיו בבית הספר למשפטים של אוניברסיטת ניו יורק בהצטיינות גבוהה (magna cum laude), הישג שסלל את דרכו לקריירה משפטית.
חייו האישיים
בשנת 1968 נשא ג'וליאני את רג'ינה פרוג'י לאישה. הנישואים הסתיימו בביטול רשמי בשנת 1982, לאחר שהתברר לשניים כי הם בני דודים מדרגה שנייה. בשנת 1984 נישא לדונה הנובר. מערכת היחסים הזו הסתיימה בגירושים בשנת 2002.
ניו יורק לפני ג'וליאני: עיר שחיפשה סדר מחדש
כאשר רודי ג'וליאני נכנס ללשכת ראש עיריית ניו יורק בשנת 1994, הוא קיבל לידיו עיר שכבר שנים התמודדה עם דימוי ציבורי מורכב. ניו יורק הייתה מרכז עולמי של תרבות, עסקים והגירה, אך לצד העוצמה והזוהר התקיימה גם מציאות יומיומית של חשש מפשיעה, הזנחה עירונית ותחושה בקרב תושבים רבים כי חלקים מהעיר איבדו שליטה.
בשנות ה־70 וה־80 סבלה ניו יורק מעלייה משמעותית בפשיעה, משבר תקציבי, ירידה באיכות השירותים העירוניים והידרדרות במרחבים ציבוריים מסוימים. תחנות רכבת תחתית כוסו בגרפיטי, נוסעים רבים חששו להשתמש במערכת התחבורה בשעות מסוימות, ואזורים מסוימים בעיר נחשבו למסוכנים במיוחד. גם כאשר שיעורי הפשיעה החלו לרדת במהלך המחצית השנייה של כהונתו של דייוויד דינקינס, ראש העיר שקדם לג'וליאני, רבים מתושבי ניו יורק עדיין חשו כי העיר זקוקה לשינוי עמוק יותר. הבחירה בג'וליאני התבססה במידה רבה על הבטחה להחזיר את תחושת הסדר באמצעות מדיניות תקיפה של "חוק וסדר".
מהתביעה אל המרוץ לראשות העיר
בינואר 1989 התפטר ג'וליאני מתפקידו כתובע והחל במסע הבחירות שלו לראשות עיריית ניו יורק. באותה שנה הפסיד בפער קטן לנשיא רובע מנהטן, דייוויד דינקינס, שנכנס לתפקידו כראש העיר השחור הראשון של ניו יורק. אף שההפסד היה מאכזב, ג'וליאני לא ויתר. ארבע שנים לאחר מכן, בשנת 1993, התמודד שוב מול דינקינס והפעם הצליח להשיג ניצחון דחוק.
הבחירה בו סימנה ציון דרך פוליטי משמעותי: זו הייתה הפעם הראשונה מאז שנת 1965 שבה מועמד מהמפלגה הרפובליקנית נבחר לראשות העיר ניו יורק.
בנאום ההשבעה שלו, שהתבסס על הבטחת בחירות להחזיר את הסדר והביטחון לעיר, הכריז:
ארבע שנים לאחר מכן, בשנת 1997, נבחר ג'וליאני לכהונה נוספת ללא קושי מיוחד והבטיח לעצמו שמונה שנות כהונה רצופות בלשכת ראש העיר.
תיאוריית החלונות השבורים: הרעיון ששינה את מדיניות השיטור
תיאוריית החלונות השבורים הפכה לאחד הרעיונות המשפיעים והשנויים במחלוקת בתחום מדיניות אכיפת החוק בארצות הברית. הרעיון המרכזי שלה הוא שסביבה שבה מופיעים סימנים קטנים של הזנחה, כמו חלון שבור שלא תוקן, גרפיטי, לכלוך או הפרות סדר קלות, עלולה ליצור תחושה שאין פיקוח ואין אחריות ציבורית. לפי התיאוריה, מצב כזה עשוי לעודד התנהגות עבריינית נוספת ולהוביל בהדרגה להידרדרות רחבה יותר בסדר הציבורי.
התיאוריה נוסחה בשנת 1982 במאמר אקדמי בשם "Broken Windows", שנכתב על ידי הקרימינולוגים ג'יימס. וילסון וג'ורג' קלינג. השניים טענו כי רשויות אכיפת החוק אינן צריכות להתמקד רק בפשעים חמורים, אלא גם בטיפול בהפרות סדר קטנות יותר, משום שאלו משפיעות על האופן שבו תושבים מרגישים ביחס לשכונה שבה הם חיים. הדוגמה שהעניקה לתיאוריה את שמה הייתה פשוטה: אם חלון שבור בבניין נותר ללא תיקון, הדבר עשוי לשדר מסר של הזנחה וחוסר שליטה. אם לא מטפלים בסימן הראשון של אי הסדר, עלולה להיווצר תחושה שהמקום אינו מפוקח, דבר שעשוי לעודד פגיעה נוספת ברכוש ובהתנהגות הציבורית. כי עבירות קטנות וסימנים של אי סדר אינם רק בעיות אסתטיות, אלא משפיעים על האופן שבו אנשים תופסים את הסביבה שלהם ועלולים ליצור תנאים המעודדים התנהגות עבריינית חמורה יותר.
בתקופת כהונתו של רודי ג'וליאני כראש עיריית ניו יורק הפכה הגישה הזו לחלק מרכזי במדיניות "חוק וסדר" שהוביל. הממשל העירוני התמקד לא רק במאבק בפשיעה חמורה, אלא גם בתופעות שנתפסו כסימנים לפגיעה בסדר הציבורי, כגון גרפיטי, השתנה ברחובות, נסיעה ללא תשלום ברכבת התחתית ומכירה בלתי מוסדרת במרחב הציבורי. זה אחד המרכיבים המרכזיים במדיניותו לפיה עבירות קטנות אינן עניין שולי בלבד, אלא חלק ממאבק רחב יותר על אופייה של העיר ועל תחושת הביטחון של תושביה.
עם זאת, התיאוריה עוררה גם ביקורת משמעותית. מתנגדיה טענו כי הקשר בין עבירות קטנות לבין פשיעה חמורה אינו חד-משמעי, וכי יישום נוקשה שלה עלול להביא לאכיפה מוגברת נגד אוכלוסיות מוחלשות ולהחרפת מתחים בין המשטרה לבין קהילות מסוימות. במקרה של ניו יורק בתקופת ג'וליאני, תיאוריית החלונות השבורים נותרה אחד המרכיבים המזוהים ביותר עם השינוי במדיניות העירונית, לצד מערכת CompStat ושיטות אכיפה נוספות שהופעלו בתקופתו.
בניו יורק אימץ ממשל ג'וליאני גישה זו כחלק ממדיניות רחבה יותר. המשטרה החלה להתמקד לא רק בפשעים חמורים, אלא גם בעבירות שנתפסו בעבר כשוליות יחסית: גרפיטי, התחמקות מתשלום ברכבת התחתית, מכירה בלתי חוקית ברחובות והפרות סדר במרחב הציבורי. תומכי השיטה טענו כי טיפול מהיר בסימני אי סדר מחזק את תחושת הביטחון ומונע הידרדרות. מבקריה טענו כי מדיניות זו עלולה להוביל לאכיפת יתר נגד אוכלוסיות מסוימות ולהרחיב מדי את מעורבות המשטרה בחיי היום־יום.
CompStat: כשהמשטרה התחילה למדוד את העיר
אחד החידושים המרכזיים בתקופת ג'וליאני היה השימוש במערכת CompStat, מערכת ממוחשבת שנועדה למדוד, לנתח ולמפות נתוני פשיעה בזמן אמת. לפני עידן CompStat, החלטות רבות במשטרה התקבלו על בסיס ניסיון מקומי ודיווחים כלליים. המערכת החדשה אפשרה למפקדים לראות היכן מתרחשות עבירות, לזהות מגמות ולהגיב במהירות לשינויים בשטח.
במסגרת השיטה נערכו פגישות קבועות שבהן מפקדי תחנות נדרשו להציג נתונים, להסביר מגמות ולדון בדרכי פעולה. הרעיון המרכזי היה להפוך את ניהול המשטרה לתהליך מבוסס נתונים ולא רק תגובה לאירועים לאחר שהתרחשו. מערכת CompStat הפכה לאחד מסימני ההיכר של מדיניות ג'וליאני, ובהמשך אומצה גם על ידי מחלקות משטרה נוספות ברחבי ארצות הברית.
אמדו דיאלו: הרגע שבו הביקורת על ג'וליאני החריפה
לצד השבחים שקיבל ג'וליאני על הירידה בפשיעה, תקופת כהונתו לוותה גם בביקורת חריפה על שיטות השיטור והיחסים בין המשטרה לבין קהילות מיעוט. אחד האירועים שהפכו לסמל של המחלוקת היה מותו של אמדו דיאלו בשנת 1999. דיאלו, מהגר אפריקני לא חמוש, נורה למוות על ידי ארבעה בלשים לבנים שפעלו בבגדים אזרחיים.
המקרה עורר זעם ציבורי רחב והוביל לדיון נוקב על שימוש בכוח משטרתי, גזע, אחריות ציבורית והיחסים בין הנהגת העיר לבין קהילות שונות. עבור תומכיו של ג'וליאני, המאבק בפשיעה היה חלק הכרחי מהחזרת הביטחון לעיר. עבור מבקריו, מקרים כמו זה של דיאלו המחישו את המחירים החברתיים של מדיניות אכיפה אגרסיבית.
11 בספטמבר: היום שבו הפך ג'וליאני לדמות לאומית
בשנת 2000 החליט ג'וליאני להתמודד על מושב במדינת ניו יורק בסנאט של ארצות הברית מול הילרי רודהם קלינטון, שכיהנה באותה עת כגברת הראשונה של ארצות הברית. אולם בחודש מאי של אותה שנה הודיע על פרישתו מהמרוץ. ההחלטה התקבלה לאחר שאובחן כחולה בסרטן הערמונית, ובמקביל פורסמו דיווחים שלפיהם ניהל מערכת יחסים מחוץ לנישואים עם ג'ודית נתן, מנהלת בחברת תרופות. בשנת 2003 נשא ג'וליאני את ג'ודית נתן לאישה. היו אלה נישואיו השלישיים, וגם עבורה היו אלה נישואים שלישיים. החתונה נערכה לאחר גירושים קשים ורוויי מחלוקות מאשתו השנייה, דונה הנובר, שעמה הביא לעולם שני ילדים, קרוליין ואנדרו ג'וליאני.
בבוקר 11 בספטמבר 2001 השתנתה ההיסטוריה של ניו יורק ושל ארצות הברית. לאחר שמחבלי ארגון אל-קאעידה רצחו קרוב ל-3,000 בני אדם באמצעות מטוסים חטופים שהוטסו אל שני מגדלי מרכז הסחר העולמי. העיר נאלצה להתמודד עם מתקפת הטרור הקטלנית ביותר בתולדותיה.
ג'וליאני הופיע במהירות בזירת המשבר והפך לדמות המרכזית בניהול תגובת העיר. הוא נטל את הפיקוד על מאמצי החילוץ וההתאוששות של העיר. פעל בנחישות, קיבל החלטות באופן מיידי והפגין קור רוח תחת לחץ, במטרה להרגיע את תושבי ניו יורק בשעה של אי ודאות. הוא ביקר באזור האסון, הופיע בפני הציבור וניסה לשדר יציבות בזמן שבו תושבי ניו יורק עדיין לא ידעו את היקף האסון. מנהיגותו בתקופה זו זכתה לשבחים בינלאומיים. הוא כונה "ראש העיר של אמריקה", מגזין Time בחר בו לאיש השנה, והוא קיבל תואר אבירות של כבוד מהמלכה אליזבת השנייה.
פעילותו באותם ימים זכתה להערכה רחבה. אנשי תקשורת העניקו לו את הכינוי "ראש העיר של אמריקה" (America's Mayor), מגזין Time בחר בו לאיש השנה, והמלכה אליזבת השנייה העניקה לו תואר אבירות של כבוד כהוקרה על מנהיגותו.
במהלך שמונה שנות כהונתו נחתכה רמת הפשיעה האלימה בעיר בכמחצית, ומספר מקרי הרצח ירד בשיעור מרשים של 67%. האכיפה הורחבה כלפי כתובות גרפיטי, השתנה בציבור, בתי קולנוע שהציגו סרטים למבוגרים בלבד, מכירה בלתי מוסדרת על מדרכות, דילוג מעל שערי הכניסה לרכבת התחתית ואף חציית כבישים שלא במעבר חציה. לצד מדיניותו בתחום אכיפת החוק, תמך ג'וליאני בתקופת כהונתו גם בזכויות להט"ב, בפיקוח על כלי נשק ובזכות להפלה.
הביקורת והעימותים הציבוריים
לצד המחמאות שקיבל על הירידה בפשיעה, ניצבה גם ביקורת חריפה. מתנגדיו האשימו את ג'וליאני כי החריף את היחסים בין הקהילות השונות בעיר, העדיף נאמנות אישית על פני כישורים מקצועיים בבחירת הכפופים לו, עסק בקידום תדמיתו האישית ותמך בשיטות שיטור שעוררו מחלוקת.
המתיחות הציבורית החריפה במיוחד לאחר שבחודש מרץ 1999 ירו למוות ארבעה בלשים לבנים שפעלו בלבוש אזרחי במהגר האפריקני הלא חמוש אמאדו דיאלו.
במקביל עורר ג'וליאני מחלוקת נוספת כאשר ביטל תוכנית להעדפה מתקנת עבור קבלנים שבבעלות בני מיעוטים ונשים, צמצם את מספר תושבי ניו יורק שקיבלו קצבאות רווחה במאות אלפים וניסה לשלול את המימון מהמוזיאון של ברוקלין בעקבות תערוכה שלדבריו הייתה אנטי קתולית.
מאחר שחוקי הגבלת הכהונה מנעו ממנו להתמודד לקדנציה שלישית, ניסה ג'וליאני להשיג הארכה חסרת תקדים של כהונתו למשך שלושה חודשים לפחות. המחוקקים במדינת ניו יורק ובעיר עצמה סירבו לדון בבקשתו. ב-1 בינואר 2002 הסתיימה כהונתו, ואיש העסקים המיליארדר מייקל בלומברג החליף אותו בתפקיד ראש העיר. האחרון ישמש כראש העיר עד 2013.
באותה שנה פרסם ג'וליאני את ספרו Leadership, ובמקביל ייסד חברת ייעוץ בתחום הביטחון בשם Giuliani Partners. ב-8 במרץ 2002 העניקה לו ננסי רייגן את פרס Ronald Reagan Presidential Freedom Award.
המרוץ לבית הלבן
בפברואר 2007 הכריז ג'וליאני כי יתמודד על מועמדות המפלגה הרפובליקנית לנשיאות ארצות הברית בבחירות 2008. במרוץ זה התמודד מול מיט רומני וג'ון מקיין. בתחילת מערכת הבחירות נהנה מיתרון מסוים. במהלך הקמפיין זכתה תגובתו למתקפות 11 בספטמבר לשבחים חוזרים ונשנים והייתה אחד מנכסיו הפוליטיים המרכזיים. אולם ככל שהתקדם המרוץ התברר כי עמדותיו הליברליות יחסית בנושאים כגון הפלות והגירה אינן זוכות לתמיכה רחבה בקרב מצביעי המפלגה הרפובליקנית.
הוא סיים במקום השלישי בבחירות המקדימות בפלורידה, תוצאה שסימנה למעשה את סיום סיכוייו לזכות במועמדות. בינואר 2008 הודיע על פרישתו מן המרוץ והביע את תמיכתו בג'ון מקיין. בינואר 2017 הצטרף ג'וליאני לצוות המעבר של הנשיא דונלד טראמפ בתפקיד יועץ ובאפריל 2018 נשכר כאחד מעורכי דינו האישיים של טראמפ. בתפקיד זה הפך לאחת הדמויות המרכזיות בחקירת ההדחה הרשמית נגד הנשיא טראמפ, שעליה הכריזה יושבת ראש בית הנבחרים, ננסי פלוסי, ב-24 בספטמבר 2019.
בהמשך מילא תפקיד מרכזי במאמצים לקדם את טענתו של טראמפ כי הוא ניצח בבחירות לנשיאות בשנת 2020. לאחר שטראמפ סיים את כהונתו הראשונה ועזב את הבית הלבן, ניצב ג'וליאני בפני שורת כתבי אישום וכן בפני סדרה של תביעות דיבה. לבסוף, ב-2024 נשללה ממנו באופן רשמי הזכות לעסוק בעריכת דין במדינת ניו יורק ובוושינגטון הבירה.
ציר זמן
רודי נולד בברוקלין, ניו יורק, למשפחה ממוצא איטלקי.
מסיים לימודי משפטים באוניברסיטת ניו יורק. נישואיו הראשונים לרג'ינה פרוג'י.
מתפטר מתפקיד התובע ומתחיל להתמודד על ראשות עיריית ניו יורק.
נבחר לראשות העיר ניו יורק לאחר ניצחון בבחירות מול דייוויד דינקינס.
כהונתו כראש העיר: ירידה בפשיעה, מדיניות "חוק וסדר", תיאוריית החלונות השבורים והפעלת מערכת CompStat.
פרשת אמדו דיאלו מעוררת ביקורת ציבורית חריפה על מדיניות השיטור בעיר.
מתקפות 11 בספטמבר. ג'וליאני מוביל את תגובת העיר וזוכה להכרה בינלאומית.
פורש מהמרוץ למועמדות המפלגה הרפובליקנית לנשיאות ארצות הברית.
משמש כעורך דינו האישי של דונלד טראמפ.
רישיונו לעריכת דין נשלל באופן רשמי בניו יורק ובוושינגטון די.סי.
מורשתו השנויה במחלוקת של רודי ג'וליאני
שנים לאחר שעזב את עיריית ניו יורק, נותר ג'וליאני אחת הדמויות השנויות ביותר במחלוקת בפוליטיקה האמריקנית. תומכיו מצביעים על הירידה בפשיעה, על השינוי בתדמית העיר ועל מנהיגותו לאחר 11 בספטמבר כהישגים מרכזיים. מבחינתם, הוא היה מנהיג שהעז לקבל החלטות קשות בתקופה שבה ניו יורק הייתה זקוקה לשינוי.
מבקריו, לעומת זאת, טוענים כי חלק מההישגים שיוחסו לו היו קשורים גם לתהליכים שהחלו לפני כהונתו, וכי מדיניותו יצרה מתחים עמוקים סביב יחסי משטרה וקהילה. כך הפך ג'וליאני לדמות שמייצגת שתי תפיסות שונות של הנהגה עירונית: מצד אחד אמונה בכוחו של סדר ציבורי ואכיפה נחושה, ומצד שני ויכוח מתמשך על המחיר החברתי של אותה גישה.
סיפורו נע בין קריירה משפטית, כהונה בראשות אחת הערים הגדולות בארצות הברית, מנהיגות בתקופת משבר לאומי ומעורבות בפוליטיקה האמריקנית גם שנים לאחר שסיים את תפקידו בעירייה. לצד הישגים שזכו להכרה ציבורית רחבה ניצבו מחלוקות, ביקורת ציבורית והליכים משפטיים שהפכו גם הם לחלק בלתי נפרד מחייו.
חומר מעשיר לצפייה
״גות׳האם: נפילתה ועלייתה של ניו יורק״ (Gotham: The Fall and Rise of New York), הוא סרט תיעודי בבימויו של מתיו טיילור, שעוזר להבין מה הייתה ניו יורק לפני ג'וליאני (עיר על סף קריסה כלכלית וחברתית) ומה הפכה להיות.
לידת המאפיה (Making the Mob: New York) הוא סרט תיעודי משנת 2015, זהו סיפור המקור של רודי. לפני שהוא היה ראש עיר שנוי במחלוקת, הוא היה תובע פדרלי שנלחם במאפיה. הסרט מסביר את ה"אתוס" של ג'וליאני, שתמיד ראה את עצמו כלוחם ב"רעים". הסרט מסביר את תפיסת העולם שלו, שהיא דיכוטומית מאוד: טובים מול רעים, חוק מול אנרכיה.
מקורות מידע וחומר מעשיר לקריאה
Fixing Broken Windows (מאת ג׳ורג׳ קלינג וקתרין קולס) הוא ה"מדריך למשתמש" של תיאוריית החלונות השבורים. בעוד המאמר המקורי הציג את הרעיון, הספר הזה מתרגם אותו למדיניות ניהולית. הוא מסביר לא רק למה פשע קורה, אלא איך מנהלים עיר כדי למנוע אותו.
״נקודת המפנה״ (The Tipping Point) מאת מלקולם גלדוול הוא ספר שיצא לאור בשנת 2000. גלדוול לקח את התיאוריה והפך אותה לפופולרית. הוא מציג את החלונות השבורים כדוגמה למשהו גדול יותר: "נקודות מפנה". הוא מראה איך שינוי קטן (צביעת קיר, ניקוי רכבת תחתית) יוצר אפקט דומינו חברתי. בכתבה, השימוש בספר הזה עוזר להסביר לקורא מדוע נושא טכני לכאורה הפך לשיחת היום בכל העולם.
״אשליה של סדר״ (Illusion of Order) מאת ברנרד הארקורט, 2001, מציג את הצד המתנגד לתאוריה. אחרי הכל כתיבה טובה חייבת להכיר בביקורת. הארקורט לא רק טוען שהתיאוריה לא עובדת, הוא טוען שהיא מזיקה ויוצרת אשליה של סדר תוך פגיעה באוכלוסיות מוחלשות.
אם משתמשים בתוכן כלשהו מתוך HistoryIsTold, באופן חלקי או מלא, יש לספק תמיד קישור לחומר המקור.
תאמל״ק לי