תאמל״ק לי
היקפי השוחד באימפריה הרוסית, למרות האשמות חוזרות ונשנות מצד עיתונות האופוזיציה, היו קטנים יחסית. שר החקלאות לשעבר, נאומוב, נזכר כיצד בגלות בפריז פגש את שר הימיה לשעבר, גריגורוביץ'. האחרון מכר ברחוב ציורי אקוורל מעשה ידיו, אף על פי שהציבור (ונאומוב עצמו) היו משוכנעים בזמנו כי השר קיבל "עמלות" במיליונים מהחברה האנגלית "ויקרס". קרל קופוד, שעבד במשרד החקלאות בתקופת הרפורמות של סטוליפין, ציין כי פקידים סירבו לקבל מתנות בחגים כדי לא לעורר חשד לשחיתות. לרוב, השוחד באימפריה היה ברמת הדרג הנמוך – שוטרים שגבו כספים מבעלי בתים או מאיכרים שהגיעו לעיר. אולם, אין זה אומר שלא היו באימפריה הרוסית פרשיות שחיתות מהדהדות.
מתילדה קשיסינסקאיה
מתילדה פליקסובנה קשיסינסקאיה, הפרימה-בלרינה של תיאטרון מריאינסקי והמאהבת הראשונה והאחרונה של הקיסר ניקולאי השני (ממנה נפרד לפני נישואיו), לא הייתה רק רקדנית מוכשרת. היא ניחנה באופי של ברזל ובהון משמעותי שתפח מדי שנה. בשנת 1917 הפקידה קשיסינסקאיה בבנק את תכשיטיה בשווי 4 מיליון רובל (כ-4 מיליארד רובל בערכים של ימינו), סכום הגבוה פי עשרה מכלל שכר ההופעות שלה לאורך כל שנות הקריירה. אך זהו רק חלק מרכושה: היה לה ארמון קיץ, שתי וילות בריביירה הצרפתית, ואחוזה מפוארת בת שתי קומות בסנקט פטרבורג (אליה נכנס לנין עם שובו לרוסיה ב-1917).
כמובן, המאהבת של הקיסר קיבלה מתנות יקרות ערך ממעריצים ושכר גבוה על הופעות מיוחדות, אך את צמיחת הונה היא חבה לבן משפחה אחר של שושלת רומנוב – סרגיי מיכאילוביץ' (אביו המשוער של בנה). הנסיך הגדול כיהן כמפקח הכללי של חיל התותחנים, ותחת סמכותו עברו, בין היתר, הרכישות הממשלתיות של תותחים עבור הצבא והצי.
במחצית השנייה של המאה ה-19, סיפקו את התותחים לצבא רוסיה מפעלי "קרופ" הגרמניים ומפעלים ממשלתיים מקומיים. אולם לקראת סוף המאה, החלו חוזי הייצור לעבור למפעל "שניידר" הצרפתי ולמפעל "פודילוב" הפרטי. הסיבה הראשונה הייתה הברית עם צרפת נגד גרמניה; הסיבה השנייה הייתה מתילדה קשיסינסקאיה עצמה, שהחזיקה בחבילות מניות גדולות של המפעל לצד פוטילוב ובנו של שר האוצר לשעבר.
ב-1906 נערך מכרז ממשלתי לרכישת תותח 6 אינץ' חדש. במכרז השתתפו חברות מכל אירופה. התותח הגרמני הציג את התוצאות הטובות ביותר בניסויים, אך הוועדה קבעה כי התותחים הצרפתיים והגרמניים "שווים פחות או יותר", והוחלט לרכוש מ"שניידר". העניין הוא שדגם "שניידר" זכה להקלות כדי לעבור את המכרז בקלות, אף שלא ניתן היה להשתמש בו בקרב במצבו זה. הוכנסו בו שינויים שהפכו אותו לכבד ב-250 ק"ג נוספים. בעוד ש"קרופ" מעולם לא הציבו תנאים לגבי מקום הייצור בתוך רוסיה, חברת "שניידר" התעקשה שהייצור יתבצע דווקא במפעל פוטילוב. כך קרה גם במכרז למרגמות ב-1908: הדגם הצרפתי זכה, והייצור הועבר שוב לפוטילוב.
המהנדס אלכסיי קרילוב נזכר בדיון ב-1912 על רכישת כוונות לתותחים, הצעה שהגיש הנסיך סרגיי מיכאילוביץ' עצמו. קרילוב הוכיח ב-12 סעיפים שההצעה חסרת שחר. בתגובה, הגנרלים בוועדה רק שברו את הראש כיצד להסתיר מהנסיך את העובדה שהצעתו מטופשת. מזכיר הוועדה הציע לקרילוב פתרון יצירתי: לשלוח חבילת שטרות הגונה למתילדה, כדי שתשכנע את סרגיי לנסוע איתה לחופשת רחצה בצרפת – ובזמן הזה יוכלו לחתום על המסמכים הנכונים בלעדיו.
למרות הקשר הברור בין קשיסינסקאיה לסרגיי מיכאילוביץ' והחוזים המפוקפקים, הדבר מעולם לא הוביל לשערורייה רשמית. כולם ידעו שעם הרקדנית הזו לא כדאי להסתבך.
שר המלחמה סוחומלינוב
ולדימיר סוחומלינוב כיהן כשר המלחמה בין השנים 1909–1915. כולם ידעו שהוא מרוויח הרבה יותר ממשכורתו הרשמית. הגנרל הגדיל את הכנסותיו בשיטות חוקיות אמנם, אך לא ממש ראויות. משכורתו השנתית עמדה על 18 אלף רובל (כ-1.5 מיליון רובל בחודש בערכים של היום). סכום זה לא הספיק לו ולאשתו הצעירה, שנאלצה לשהות חודשים ארוכים בחו"ל מטעמי בריאות. כדי להשלים הכנסה, הפך השר את "נסיעות העבודה" למכונה להדפסת כסף. למרות קיומן של רכבות, משרד המלחמה שילם החזרי נסיעה לפי תעריף של סוסי דואר (יקר בהרבה). כך, נסיעה שעלתה 13 רובל בפועל, זיכתה אותו ב-122 רובל מהקופה הציבורית. הוא זכה לכינוי "הגנרל המעופף" בשל אינספור סיורי פיקוח שערך, שלעיתים הסתיימו בכך שהמפקדים המקומיים פשוט הגישו לו דוח לרכבת והוא המשיך הלאה מבלי לרדת מהקרון.
אולם גם זה לא הספיק, והשר החל לקבל שוחד ישיר ("אחוזים"). לאחר התבוסה במלחמת רוסיה-יפן, החלה האימפריה בהתחמשות מסיבית. החברה האנגלו-אמריקאית "ויקרס" בלטה בחוסר עכבות במאבק על חוזים, והוציאה הון על שיחוד פקידים. בשנת 1912, למרות שמפעל רוסי הציע מקלעים ב-1,000 רובל, "ויקרס" זכתה בחוזה למרות שדרשה 1,750 רובל ליחידה. הוכח לפחות מקרה אחד שבו קיבל הגנרל 50 אלף רובל מ"ויקרס" עבור חוזה רווחי.
חיי התענוגות הסתיימו עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה ו"מחסור הפגזים" של 1915. הציבור חיפש אשמים בדרגים הגבוהים. סוחומלינוב נחשד בבגידה, ריגול ובשחיתות, ובקיץ 1915 פוטר. בהמשך נאסר, ובתקופת ממשלת המעבר נידון לעבודות פרך, אך קיבל חנינה בגיל 70 והצליח להימלט מהמדינה לפני המהפכה הבולשביקית.
ראו גם: הגנרל סוחומלינוב והגברת החמדנית
פרשת לידוואל
בנובמבר 1906 רעשה העיתונות סביב פרשת "גורקו-לידוואל". מדובר בשערוריית השחיתות הציבורית הגדולה ביותר לפני המלחמה, עד כדי כך ששמו של הנוכל, אריק לידוואל, הפך לשם נרדף לרמאות (לנין אף טבע את המונח "לידוואליאדה פוליטית"). בקיץ 1906 פקד רעב מספר מחוזות. סגן שר הפנים, ולדימיר גורקו, הופקד על רכישת 160 אלף טון תבואה. להפתעת כולם, במכרז זכה אריק לידוואל – אדם שאיש בבורסת התבואה לא שמע עליו מעולם.
לידוואל קיבל מקדמה של 2.3 מיליון רובל (כ-32 מיליארד רובל היום), אך לא הצליח לספק את הסחורה. הוא קיווה לגזור קופון כמתווך ולהעסיק קבלני משנה, אך סוחרים סירבו לעבוד איתו. בפועל סופקו רק 15 אלף טון מתוך ה-160 אלף המובטחים, וכל זאת בעיצומו של רעב.
מי היה לידוואל? אחיו של אדריכל מפורסם ואיש עסקים רב-תחומי שהונו הגיע בעיקר מעסקי הימורים לא חוקיים ומועדוני לילה ששילבו שירותי ליווי. במועדוניו בילו אריסטוקרטים ופקידים בכירים, וכך הוא צבר קשרים. מאוחר יותר התברר כי לידוואל שילם 50 אלף רובל לבעלת מועדון רק כדי שתכיר לו את גורקו.
החקירה הסתיימה רע עבור הפקיד, אך לא עבור לידוואל. בעל הקזינו הספיק להימלט ללונדון. גורקו הודח מתפקידו בגין "חריגה מסמכות ורשלנות", אך כעבור שנה זכה לחנינה מהקיסר ניקולאי השני, שלא אהב לראות מונרכיסטים נאמנים ובני אצולה עומדים לדין.
סיפוריהם של קשיסינסקאיה, סוחומלינוב ולידוואל מדגימים כיצד בתוך מערכת שנחשבה ליציבה יחסית, פעלו מוקדי כוח שהשתמשו בקשרים אישיים ובהשפעה פוליטית כדי לצבור הון אדיר. בעוד שהשחיתות היומיומית באימפריה הייתה אולי נמוכה בהשוואה לסטנדרטים מודרניים, הפרשיות בצמרת השלטון חילחלו לתודעה הציבורית ויצרו תחושה של ריקבון מוסרי. כשהגיעה מלחמת העולם הראשונה והמחסור בציוד ובמזון הפך לשאלה של חיים ומוות, הציבור כבר לא היה מוכן לסלוח. בסופו של דבר, לא היו אלו רק המלחמה והרעב שהפילו את האימפריה, אלא גם השחיקה באמון הציבור – תולדה של קשרים אסורים בין אינטרסים פרטיים לקופה הציבורית, שנותרו ללא מענה הולם עד שהיה מאוחר מדי.
חומר מעשיר לצפייה
הסרט "מטילדה" (Matilda) שיצא ב-2017 בבימויו של אלכסיי אוצ'יטל, הוא כנראה היצירה הקולנועית שעוררה את הסערה הגדולה ביותר ברוסיה המודרנית, בדיוק בגלל מתילדה קשיסינסקאיה. הסרט מתמקד ברומן בין יורש העצר ניקולאי אלכסנדרוביץ' (לימים הקיסר ניקולאי השני) לבין הבלרינה מתילדה קשיסינסקאיה. הוא מציג את המתח שבין הרגש האישי לבין חובתו של ניקולאי לכס המלוכה ולאשתו המיועדת, אלכסנדרה פיודורובנה.
עוד לפני שיצא לאקרנים, הסרט עורר גל מחאות חסר תקדים ברוסיה: מאחר שניקולאי השני הוכרז כקדוש על ידי הכנסייה האורתודוקסית הרוסית בשנת 2000, שמרנים ופעילים דתיים (בהובלת חברת הפרלמנט נטליה פוקלונסקאיה) טענו שהצגת הקיסר בסצנות רומנטיות או ארוטיות היא חילול הקודש. מה שגרם לכך שקבוצות קיצוניות איימו לשרוף בתי קולנוע שיקרינו את הסרט. היו אפילו מקרים של הצתות מכוניות ליד משרדו של עורך הדין של הבמאי וניסיון לבצע פיגוע בבית קולנוע ביקטרינבורג שבהרי אוראל. לבסוף, המבקרים טענו שהסרט מעוות את דמותו של הקיסר והופך אותו לדמות חלשה ומונעת מיצרים, בעוד שתומכי הסרט טענו שמדובר בדרמה תקופתית לגיטימית.
