רות אליס: הסיפור הטרגי של האישה האחרונה שנתלתה בגין רצח בבריטניה

ב-1955, בגיל 28, רות אליס הפכה לאישה האחרונה שנתלתה בגין רצח בבריטניה. מותה, שבא לאחר שירתה במאהב שלה מחוץ לפאב בהמפסטד חודשיים לפני כן, עורר גל של מחאה ציבורית וככל הנראה תרם להוצאת עונש המוות מחוץ לחוק עשור לאחר מכן ב־1965.

כמעט 70 שנה לאחר מותה, רות היא לא דמות מוכרת, אבל כעת הסיפור שלה הופך לסדרת דרמה בהפקת ITV, בכיכובה של לוסי בוינטון בתור רות.

חייה המוקדמים

רות אליס נולדה בשם רות נילסון בעיירה רייל שבוויילס ב-9 באוקטובר 1926. היא הייתה החמישית מתוך שישה ילדים: אמה ברטה הייתה פליטה בלגית, בעוד שאביה, ארתור הורנבי (לימים שינה את שם משפחתו לנילסון), היה צ'לן ממנצ'סטר. המשפחה עברה לעתים קרובות, והחליפה גם שמות משפחה פעמים רבות. איש אינו בטוח לחלוטין מדוע; ביוגרפים שיערו שזה היה כדי למנוע מהשכנים או בתי הספר להיות מודעים להתעללות של ארתור. אולי זה היה בגלל עבודתו של ארתור, אבל עובדה היא שגידולה של רות נפגע על ידי התעללות מינית בידי אביה, כאשר אחיו התאום של ארתור צ'ארלס נהרג בתאונת אופניים ב־1928.

אביה תקף גם את אחותה הגדולה, מיוריאל. כשהייתה בת 14, היא הרתה ילד, שגדל לצד שאר בני המשפחה כ'אח' לרות ולאחיה. ארתור גם התעלל ברות, עוד כשהייתה בת 11, אם כי לעתים קרובות ניסתה להשיב לו מלחמה.

עד 1940, ארתור עבר ללונדון לאחר שהוצע לו תפקיד כמטפל עבור יצרן מעליות. כשהתגוררה ברידינבגיל 14, רות התיידדה עם חברתו של אחיה הגדול, ג'וליאן, שהיה בחופשה מהצבא.

לחברה הזו קראו עדנה והיא הציגה את רות לחיים עזים רצופים אלכוהול וגברים. השתיים עברו לגור עם ארתור וארתור בסופו של דבר שכב עם עדנה תוך כדי התעללות ברות (סידור המחיה המוזר הזה הסתיים במהירות כאשר ברטה, בביקור מרדינג, תפסה את עדנה וארתור במיטה ביחד. זמן קצר לאחר מכן, עברה גם היא ללונדון).

כמה שנים מאוחר יותר, רות מצאה את עצמה בהריון בגיל 17. האב היה חייל קנדי נשוי, קלייר אנדריאה מקאלום — ובעוד שהיא שמרה על התינוק (לו קראה קלייר אנדריה, או אנדי) — הקשר לא שרד ורות מצאה את עצמה עובדת במפעלים כדי לפרנס את עצמה ואת בנה.

הסתבכויות רומנטיות

עד סוף שנות ה־40 כל המשפחה התגוררה בלונדון, ורות עברה מעבודה במפעל לעבודת מין. החל מדוגמנות בעירום (המנהל שלה מוריס קונלי היה ידוע לשמצה בכך שסחט את עובדותיו לשכב איתו), היא עברה להיות מארחת מועדון לילה בהמפסטד; עד 1950, היא עבדה כמלווה.

תקופה זו בחייה התבטאה במספר מערכות יחסים אומללות, לעתים קרובות עם לקוחות. העיקרי שבהם היה ג'ורג' ג'ונסטון אליס, רופא שיניים גרוש בן 41, שבמקרה גם היה אלכוהוליסט. הזוג התחתן ב־8 בנובמבר במשרד הרישום בקנט, אך הנישואים הפכו במהירות לאלימים. ג'ורג' היה משוכנע שרות בוגדת בו; כאשר בתם ג'ורג'ינה נולדה ב־1951, הוא סירב להכיר בה כבתו.

הזוג נפרד זמן קצר לאחר מכן ואילץ את אליס לחזור לעבודתה במין ולחזור לבית המשפחה עם ילדיה. למרות הנסיבות האומללות הללו, ב־1953 היא החלה לעבוד במועדון הקטן, נקודה חמה בנייטסברידג'. רות למדהשיעורי התבטאות ונימוסין ועד מהרה מצאה את עצמה מקודמת למנהלת — מה שהפך אותה לאחת הנשים הצעירות ביותר שעשו זאת בגיל 27.

העבודה הגיעה עם שכר טוב יותר, חברים מפורסמים ומעמד וכאן פגשה אליס את דיוויד בלייקלי, האיש שבסופו של דבר תהרוג. הוא התחנך בבית הספר הפרטי שרוסברי ולאחר מכן בסנדהרסט והיה אלכוהוליסט שהתפרנס כנהג מרוצים.

הזוג נפגש דרך המועדון והקשר נעשה רציני מהר מאוד: אחרי כמה שבועות, בלייקלי (שכבר היה מאורס לאישה אחרת) עבר לדירתה של רות. רות גם התחילה להתראות עם אדם אחר: דזמונד קוסן, טייס חיל האוויר המלכותי לשעבר שהפך לרואה חשבון. היא פוטרה מהמועדון הקטן לאחר התדרדרות בהתנהגותה והיא עזבה את דירתה ועברה לגור בביתו של קוסן ליד רחוב אוקספורד, אך המשיכה להיפגש עם בלייקלי. עם זאת, הזוג נאבק ליישב את מערכת היחסים שלהם תוך מפגש עם אנשים אחרים (בלייקלי עדיין היה מאורס באותה תקופה, אך המשיך לנהל רומנים עם גברים ונשים כאחד) והקשר הפך לאלים.

הקשר הגיע לשיאו בתקרית בינואר 1955, שבה הוא היכה את רות ההריונית בבטנהּ כל כך חזק עד שהיא הפילה. בסיפור חיים שנכתב לאחר מכן ופורסם ב־Women's Sunday Mirror, כתבה רות שהיא נתנה לבלייקלי לעתים קרובות כסף לסיגריות, אוכל ושתייה, בעוד  הוא נהג לתקוף אותה לאחר ששתה.

"הוא היה מכה לי בפרצוף ומכה אותי", כתבה ופעם אחת "איבד כל שליטה. אגרופו פגע בי בין העיניים ונפלתי על הרצפה. כששכבתי שם הוא היכה אותי בפראות."

הרצח

אף אחד לא יודע מה הייתה נקודת המפנה של רות, אבל ביום ראשון של חג הפסחא (10 באפריל) 1955, היא עזבה את ביתו של קוסן והגיעה לפאב שנקרא The Magdala, בהמפסטד, שבו בלייקלי היה עם חברים.

בשעה 21:30 בלייקלי וחברו קלייב גאנל עזבו את הפאב וכשהגיע למכוניתו, רות לקחה אקדח מתיק היד שלה (שמוצג כיום במוזיאון הפשע של משטרת המטרופולין) וירתה לעברו 5 פעמים: שלוש הקליעים האחרונים פגעו בגבו כשהוא שכב על הרצפה. לדברי הפתולוג, בלייקלי נותרה עם כוויות אבק שריפה על עורה מקרבתה לאקדח. הירייה השישית, אותה ניסתה רות לירות לעבר בלייקלי, ניתזה מהכביש והורידה את האגודל של העומדת מהצד, גלדיס יול.

לאחר התקיפה רות נראתה כשרויה בהלם. "אני אשמה, אני קצת מבולבלת," היא נשמעה אומרת והוסיפה לחברה של בלייקלי, "תתקשר למשטרה, קלייב?" היא נעצרה מיד על ידי שוטר שלא בתפקיד, נלקחה לתחנת המשטרה של המפסטד ונראתה רגועה לאחר מכן כשמסרה למשטרה הודאה מלאה.

השקט הזה היה מקור לתדהמה עבור הרשויות: רות נבדקה על ידי רופאים ופסיכיאטרים, שאף אחד מהם לא מצא עדות למחלת נפש; היא אפילו עברה אלקטרואנצפלוגרף, שמנטר אותות חשמליים מהמוח.

לבסוף, רות הופיעה באולד ביילי למשפטה ביוני 1955, שם נשאלה על ידי התובע, כריסמס האמפריז, מה היה המניע שלה לירות בלייקלי. זה הוביל לתגובתה הידועה לשמצה: "זה ברורשיריתי בו מתוך כוונה להרוג אותו".
משם נחרץ גורלה: לחבר המושבעים לקח פחות מעשרים דקות להאשים אותה באישום ברצח ונגזר עליה גזר דין מוות.

מותהּ

כשניתן פסק הדין ברצח וגזר הדין של רות, התעוררה סערה ציבורית וכמעט מיד החלו קריאות לדחיית יישום גזר הדין שלה. רות מעולם לא עסקה בעצומה לשחרר אותה (שהצליחה להגיע ל-50,000 חתימות), אבל עורכי דינה כתבו מכתב בן 14 עמודים לשר הפנים דאז, לויד ג'ורג', שהציג את הטיעון לדחייה, או לפחות לעיכוב ביצוע, אך השר סירב.

בשיחות שנערכו יום לפני מותה, אמרה רות לעורך הדין ויקטור מישקון שאהובהּ  קוסן נתן לה את האקדח שבו השתמשה כדי להרוג את בלייקלי, לימד אותה איך להשתמש בו ואף הסיע אותה לפאב לאחר שהזוג שתה יחד. "לא אמרתי שום דבר על זה עד עכשיו כי זה נראה בוגדני, בוגדני לחלוטין", אמרה לו.

למרות הקריאות המחודשות לדחיית יישום גזר הדין, לויד ג'ורג' ואנשי משרד הפנים נשארו איתנים בדעתם (זה, בשילוב עם ההתעללות שספגה רות בידי בלייקלי, היה כנראה מקל את עונשה לעונש בגין הריגה ולא רצח בכוונה תחילה). "זה יהיה יום רע למדינה הזו אם נאמץ את דוקטרינת הפשע הרגשית הזאת", ייעץ לכאורה המזכיר סר פרנק ניוסאם, ללויד ג'ורג', "זה היה רצח מתוכנן בכוונה והוצאה להורג בדם קר".

לבסוף, רות נתלתה בכלא הולווי ב-13 ביולי על ידי אלברט פיירפוינט ונקברה בקבר לא מסומן בשטח הכלא (אם כי מאוחר יותר נקברה מחדש באמרשם). במכתבה האחרון להוריו של בלייקלי, היא אמרה להם ש"תמיד אהבתי את בנכם, ואני אמות עדיין עם אהבתי אליו".

בראיון ל"גרדיאן" אמרה אחותה מוריאל כי "היא הייתה מאוד רגועה. אמע אמרה, 'אל תשאלי שאלות ותני לרות לדבר'. בדיוק נולד לי תינוק חדש והיא תהתה איך הוא והיא אמרה שהיא אוהבת את השמלה שלבשתי.
"אני מאמינה שהיא חשבה שברגע האחרון יגידו 'את תלכי לכלא במקום'".

השלכות

למותה של רות הייתה השפעה עמוקה על האופן שבו הציבור הבריטי ושאר העולם, ראה את עונש המוות.

ההחלטה להוציא אותה להורג הותקפה על ידי עיתונים ובעלי טורים — כולל הסופר ריימונד צ'נדלר, שכתב מכתב ל"איוונינג סטנדרד" בו גינה את "פראות החוק של ימי הביניים".

עונש המוות בבריטניה הופסק לבסוף ב־1965, בעוד שההוצאה להורג האחרונה התרחשה ב־1964. עם זאת, בשלב זה עונשים חמורים שכאלה היו נפוצים: כמחצית מהנידונים למוות זכו לכך שעונשם הומתק והומר למאסרי עולם. ולמרות שאולי סיפק לרות את האמצעים והמניע להרוג, מעולם לא ננקטה פעולה כלשהי כלפי דזמונד קוסן. הוא הכחיש ללא הרף שנתן לרות את האקדח ולאחר מכן היגר לאוסטרליה.

משפחתה של רות סבלה נוראות כתוצאה ממותה. בעלה לשעבר ג'ורג' נטל את חייו, כשתלה את עצמו במלון ב־1958; אמה של רות ברטה התגלתה כשהיא מנסה להתאבד בדירתה בהמל המפסטד; למרות שחייה ניצלו, היא לא דיברה שוב כראוי.

גם ילדיה של רות עצמה סבלו והיו  אומללים. אנדי, שהיה בן 10 כשרות מתה, נטל את חייו ב־1982 לאחר שהרס את המצבה על קבר אמו, שמעולם לא הוחלפה. בתה ג'ורג'ינה נשלחה למשפחת אומנה בגיל 6, לאחר שאביה מת. היא מתה מסרטן בשנת 2001, בגיל 50.

חומר מעשיר לצפייה

ב־13 במרץ 2018 עלה ברשת BBC סרט תיעודי המגולל את קורות הפרשה בניסיון לרדת לשורש החקירה. הסרט The Ruth Ellis Files שודר בערוץ BBC 4.

בעקבות הפרשה הופקה ברשת itv הבריטית מיני-סדרת טלוויזיה עלילתית בשם ״אהבה אכזרית: סיפורה של רות אליס״ (Cruel Love), בכיכובם של לוסי בוינטון כרות׳ וטובי ג׳ונס כעורך דינהּ. פרק הבכורה שודר ב־5 במרץ 2025.