הם היו שכנים, אבל בתוך כמאה ימים, בחודשי האביב ותחילת קיץ 1994, הם הפכו לרוצחים שטופי חימה. מאות אלפים מבני הטוטסי ברואנדה הושמדו בטבח אלים ואכזרי מאין כמוהו שכמוהו לא ידע העולם מאז מלחמת העולם השנייה.
היקף הזוועה והפשעים
רצח העם ברואנדה, המכונה גם השמדת הטוטסי, התרחש בין ה-7 באפריל ל-19 ביולי 1994, כחלק ממלחמת האזרחים ברואנדה. בפרק זמן של כמאה ימים, חברי הקבוצה האתנית טוטסי, לצד בני הוטו מתונים ואנשי טווה, הושמדו באופן שיטתי על ידי מיליציות קיצוניות של בני הוטו.
לפי נתוני ממשלת רואנדה, נרצחו למעלה ממיליון בני אדם. אם כי מרבית ההערכות המלומדות מצביעות על מספר שנע בין 500,000 ל-662,000 טוטסי שנהרגו, רובם גברים, נתון שמניחה כשני שלישים מכלל אוכלוסיית בני הטוטסי ברואנדה. ארגון Human Rights Watch העריך את מספר הקורבנות ב-507,000 איש.
הטבח התאפיין באלימות קיצונית שבה קורבנות נרצחו לעתים קרובות על ידי שכניהם, ובאלימות מינית רחבת היקף. בין 250,000 ל-500,000 נשים נאנסו. חלק מהאנסים גויסו מקרב חולי איידס במטרה להדביק ולגרום ל"מוות איטי ובלתי נמנע" לקורבנות הטוטסי, תוך שימוש גם בהטלת מום ובעינויים מיניים. גם גברים נפלו קורבן לעבירות מיניות, כולל הטלת מום באיברי המין. בנוסף לקבוצות העיקריות, גם כ-10,000 אנשי טווה (כ-30% מאוכלוסייתם) נרצחו, והם כונו לעיתים "הקורבנות הנשכחים".
שורשי הסכסוך
המתיחות האתנית ברואנדה היא ארוכת שנים. תושביה הקדומים ביותר היו הטווה (ציידים-לקטים) שהתיישבו בין שנת 8000 ל-3000 לפנה"ס. קבוצות הבנטו (ההוטו) היגרו לאחר מכ, ובהמשך הגיעו גם הטוטסי. ישנן תיאוריות שונות למקור ההבחנה: האחת רואה בטוטסי קבוצה גזעית נפרדת והשנייה רואה בהבחנה מעמדית: כאשר הטוטסי רעו בקר וההוטו עיבדו את אדמה. כלל הקבוצות חולקות שפה ותרבות משותפת ומכונות יחד בניארואנדה.
עד המאה ה־18 התגבשו ממלכות, כשהדומיננטית שבהן הייתה ממלכת רואנדה, שנשלטה על ידי שבט ניגיניה הטוטסי. תחת המלך קיגלי רוואבוגירי (1853–1895) הונהגו רפורמות שהעמיקו את הפיצול, כמו אובורטווה (עבודת כפייה להוטו) ואובוהאקה (מערכת פטרון-לקוח בקר).
רואנדה נמסרה לגרמניה ב-1884, והגרמנים שלטו דרך המלוכה הטוטסית, מתוך אמונה כי הטוטסי עדיפים גזעית. בלגיה השתלטה במלחמת העולם הראשונה, וב-1926 החלה שלטון קולוניאלי ישיר יותר. הפיצול האתני הפך לנוקשה וקבוע בתחילת שנות ה-30, כשהבלגים הציגו כרטיסי זיהוי חובה שסיווגו כל אזרח כהוטו (כ-84%), טוטסי (כ-15%) או טווה (כ-1%). כרטיסים אלו מנעו מעבר בין קבוצות והפכו את ההבחנה המעמדית לקבוצה אתנית-גזעית נוקשה. המיתוסים על מקור הטוטסי כ"חאמיטי" (זר) קודמו על ידי מיסיונרים והיוו בסיס לתעמולה אנטי-טוטסית ב-1994.
לאחר מלחמת העולם השנייה גברה בקרב ההוטו התנועה לשחרור, שזכתה לאהדה גוברת בכנסייה הקתולית. ב-1957 ניסחו מלומדי הוטו את "מניפסט הבהוטו", שכינה את ההוטו והטוטסי "גזעים נפרדים" וקרא להעברת השלטון להוטו. ב-1959 פרצה המהפכה הרואנדית בעקבות תקיפה על תת-מנהיג משבט ההוטו. האלימות שהתפשטה זכתה לתמיכת הממשל הבלגי, שהחליף את מרבית המנהיגים הטוטסים במנהיגי הוטו. המלך הודח וב-1962 קיבלה המדינה עצמאות כרפובליקה נשלטת בידי הוטו בראשות גרגואר קאייבאנדה. כ-300,000 טוטסים ברחו לגלות במדינות שכנות עד 1964. קבוצות גולים חמושות אלו (הידועות כאיניינזי) ניסו לשוב, אך נכשלו, מה שהוביל לגל נוסף של רצח בטוטסי שנותרו ולא נמלטו.
הדרך לגיהנום
ב־1973 הודח קאייבאנדה בהפיכה שהעלתה לשלטון את ז'ובנל הביארימאנה. האפליה האנטי-טוטסית נמשכה. הביארימאנה ייסד ב-1975 את תנועת MRND ורואנדה הפכה למדינה חד-מפלגתית. בשנות ה-80, פליטי טוטסי באוגנדה, בהנהגת פרד רוויגיימה, נלחמו במלחמת האזרחים האוגנדית, ולאחר מכן תכננו פלישה לרואנדה. באוקטובר 1990 הם פלשו תחת דגל החזית הפטריוטית הרואנדית (RPF). רוויגיימה נהרג וסגנו, פול קאגאמה (לימים נשיא רואנדה), לקח את הפיקוד. המלחמה הסתיימה עם הסכמי שלום זמניים שכונו הסכמי ארושה ב-1993, שהבטיחו ל-RPF מקום בממשלת המעבר ובצבא. בנוסף הוחלט על פריסת כוח הסיוע של האו"ם לרואנדה (UNAMIR).
לצד המלחמה, החוגים הקיצוניים של ההוטו, כולל משפחתה של הגברת הראשונה (הידועה כאקאזו או "חמולת מאדאם"), ניצלו את הפחד כדי לקדם אג'נדה אנטי-טוטסית שנודעה כ"כוח ההוטו" (Hutu Power). הם הפיצו תעמולה קיצונית, כולל "עשרת הדיברות של ההוטו" במגזין קאנגורה, שכינו הוטו שהתחתנו עם טוטסי "בוגדים". מנגנון התעמולה שלהם השתמש ב"מדיניות המראה", האשמת האחר במה שרצו לבצע בעצמם. כבר במרץ 1993 החלו אנשי "כוח ההוטו" להרכיב רשימות של "בוגדים" המיועדים לחיסול. הם ייבאו מצ'טות בכמות גדולה בהרבה מהנדרש לחקלאות, יחד עם כלי נשק אחרים.
תחנת הרדיו שעודדה לרצח: RTLM
כדי לעקוף את תחנת הרדיו הממשלתית, הקימו הקיצונים את תחנת הרדיו RTLM (מצרפתית, Radio Télévision Libre des Mille Collines, דהיינו ״הרדיו החופשי של אלף הגבעות״). התחנה, שנודעה בכינוי "רדיו מצ'טה", הייתה בעלת תפוצה רחבה באזורים הכפריים ברואנדה והשתמשה בשפה בוטה והסתה לרצח. היא הציגה את הטוטסי כ"איום הומוגני", כינתה אותם "איניינזי" (מזיקים לא-אנושיים/מקקים) וקראה להשמדתם. נמצאו 252 שידורים שקראו להוטו להרוג את הטוטסי ואף הצהרות כמו "מישהו חייב… לגרום להם להיעלם לנצח… להשמיד את הטוטסי מעל פני האדמה". מחקר מ-2014 ייחס לשידורי התחנה כ-10% מכלל האלימות ברצח העם.
התחנה שימשה כזרוע דה פקטו של משטר ההוטו ברואנדה והיא קיבלה תמיכה מתחנות הרדיו הממשלתיות. מרבית האוכלוסיה היתה מאזינה לשידורים שכללו תעמולת שנאה כלפי בני טוטסי, הוטו מתונים, בלגים, ונגד כוח הסיוע של האו"ם לרואנדה (UNAMIR). בית הדין של האו"ם לפשעי מלחמה לצד אזרחים רואנדים רבים ראה בתחנה כמי שמילאה תפקיד מכריע ביצירת האווירה הטעונה של עוינות גזעית שאפשרה את רצח העם ברואנדה.
תהליך הקמת התחנה יצא לדרך ב-1992 ביוזמת אנשי הוטו קיצוניים, בתגובה לעמדה הלא-מפלגתית ההולכת וגוברת שנקט רדיו רואנדה הממשלתי וכתגובה לפופולריות העולה של רדיו מוחאבורה של החזית הפטריוטית הרואנדית (RPF) שנשלטה על ידי בני טוטסי. RTLM הוקמה בשנה שלאחר מכן והחלה לשדר ביולי 1993. שדרני התחנה יצאו נגד שיחות השלום המתמשכות בין ה-RPF לבין הנשיא ז'ובנל הביארימאנה, שמשפחתו תמכה בתחנת הרדיו. היא הפכה לתחנה פופולרית מכיוון שהציעה מבחר של מוזיקה עכשווית, בניגוד לרדיו הממלכתי ופיתחה סביבה במהירות קהל מאזינים נאמן בקרב צעירים רואנדים, שמאוחר יותר הרכיבו את רוב מיליציית אינטרהאמווה, שביצעה את הטבח.
נטען כי פליסיאן קאבוגה, איש עסקים רואנדי שמימן את המיליציות, היה מעורב מאוד בייסוד ובמימון RTLM, כמו גם במימון כתב העת קאנגורה. ב-1993, בכנס גיוס כספים של התחנה שאורגן על ידי מפלגת MRND, נטען כי פליסיאן קאבוגה הגדיר בפומבי את מטרת RTLM כהגנה על "כוח ההוטו" (Hutu Power). התחנה נחשבה כמי שניצלה את העוינות והדעות הקדומות העמוקות של בני הוטו רבים והרטוריקה ליבתה שנאה תוך שילובה בשימוש מתוחכם בהומור ובמוזיקה פופולרית מזאיר. שדרני התחנה התייחסו לעתים קרובות לבני הטוטסי כ"מקקים" (אחד המסרים בשידורים היה: "אתם [הטוטסים] מקקים! אנחנו נהרוג אתכם!").
מבקרים טוענים כי ממשלת רואנדה טיפחה את יצירת תחנת RTLM כ"רדיו השנאה", כדי לעקוף את העובדה שהתחייבה לעמוד באיסור נגד "תעמולת רדיו מזיקה" בהודעה המשותפת של האו"ם במרץ 1993 בדאר א-סלאם. עם זאת, מנהל תחנת הרדיו RTLM פרדיננד נאחימאנה טען שהתחנה הוקמה בעיקר כדי להתמודד עם התעמולה של רדיו מוחאבורה של ה-RPF. בינואר 1994 שידרה התחנה מסרים שגינו את מפקד UNAMIR, רומיאו דאלר, על שלא מנע הרג של כ-50 אנשים באזור מפורז שבשליטת כוח שמירת השלום האו"ם ולאחר שמטוסו הפרטי של נשיא רואנד הביארימאנה הופל ב-6 באפריל 1994, הצטרפה תחנת RTLM למקהלת הקולות שהאשימה את המורדים מבני הטוטסי והחלה לקרוא ל"מלחמה אחרונה" כדי "להשמיד" אותם.
במהלך רצח העם, שימשה התחנה כמקור תעמולה על ידי הסתה לשנאה ואלימות נגד בני טוטסי, נגד הוטו שדגלו בהסכם השלום, נגד בני הוטו שהעזו להתחתן עם בנות טוטסי ועל ידי קידום השמדה מוחלטת של כל הבני טוטסי ברואנדה. התחנה דיווחה על הטבח, הניצחונות והאירועים הפוליטיים באופן שקידם את סדר היום נגד בני הטוטסי.. המוזיקה של בן ההוטו סימון ביקינדי נוגנה לעתים קרובות. שניים משיריו, "בני סבהינזי" ("בני אבי החקלאים") ו"נאנגה אבהוטו" ("אני שונא הוטו"), פורשו מאוחר יותר כהסתה לשנאה נגד בני הטוטסי ולרצח עם.
"ואתם האנשים שגרים… ליד רוגונגה… צאו החוצה. תראו את בקתות הקש של המקקים (אינקוטאני) בביצה…
אני חושב שמי שיש לו רובים צריך מיד ללכת אל המקקים האלה… לכתר אותם ולהרוג אותם…"קנטאנו חבימאנה בשידורי תחנת הרדיו, 12 באפריל 1994
אחת הסיבות העיקריות לכך ש-RTLM הצליחה כל כך בתקשורת הייתה שצורות אחרות של מקורות חדשותיים כמו טלוויזיה ועיתונים לא הצליחו להתפשט בגלל מחסור במשאבים. בנוסף למחסום תקשורתי זה, האזורים בהם היו שיעורי אנאלפביתיות גבוהים ומחסור בחינוך בקרב האזרחים היו מהאזורים האלימים ביותר במהלך רצח העם. כפרים מחוץ לאזורי השידור של RTLM חוו אלימות שזלגה מכפרים שקיבלו בפועל את שידורי הרדיו. לפי ההערכות, 10% מכלל האלימות במסגרת רצח העם בבני טוטסי נבעו משידורי רדיו מלאי השנאה של RTLM. בזמן שרצח העם התרחש, צבא ארצות הברית גיבש תוכנית לשיבוש שידורי RTLM, אך פעולה זו מעולם לא יצאה לפועל. גורמים רשמיים טענו כי עלות המבצע, הסכמי שידור בינלאומיים ו"המחויבות האמריקאית לחופש הביטוי" הפכו את המבצע לבלתי מעשי.
בעוד צרפת קיימה יחסים קרובים עם הביארימאנה (במדיניות שכונתה פרנסאפריק), במבצעי הפינוי שלהם סירבו הצרפתים והבלגים לאפשר לבני זוג טוטסי להתלוות למפונים זרים. כאשר כוחות צרפתיים נכנסו לרואנדה במהלך "מבצע טורקיז" ביוני 1994, שנועד לכאורה לספק אזור הומניטרי בטוח לפליטים שנמלטו מרצח העם אך נטען גם שנועד לתמוך בממשלת המעבר שנשלטה על ידי ההוטו, שידרה RTLM מסר וקראה: "אתן בנות ההוטו, תתרחצו ותלבשו שמלה יפה כדי לקבל את בעלי בריתנו הצרפתים. בנות הטוטסי כולן מתו, אז יש לכן הזדמנות." כאשר צבא ה-RPF בראשות הטוטסי השלט על המדינה ביולי, אנשי תחנת RTLM לקחו ציוד נייד ונמלטו לזאיר יחד עם פליטי ההוטו. מבצע טורקיז אומנם סייע להציל כ-15,000 איש, אך נתפס על ידי רבים כמשימה להגנה על ההוטו, כולל אלו שהשתתפו ברצח העם.
בתחנה עבדו מספר שדרנים שהיו אחראים כמעט ישירות לשידורי התעמולה, בהם קנטאנו חבימאנה, שדרן פופולרי שנודע בכינויו "קנטאנו" והיה הפופולרי ביותר מבחינת זמן שידור, שגם קרא ל"מי שיש לו רובים [ל]לכת מיד אל המקקים האלה [ו] לכתר אותם ולהרוג אותם…"
ואלרי במריקי, היתה המנחה אישה היחידה. היא נודעה בקריאותיה לאלימות באמצעות מצ'טה; בניגוד לקנטאנו, שקרא להשתמש בכיתות יורים, במריקי עודדה מאזינים "לא להרוג את המקקים האלה עם כדור אלא לחתוך אותם לחתיכות עם מצ'טה".
נואל חיטימאנה, שהיה בעבר מנחה ברדיו רואנדה לפני שפוטר על שהעליב את הנשיא ז'ובנל הביארימאנה היה מנהל שידור תחת השפעת אלכוהול.
ז'ורז' רוגיו, אדם לבן מבלגיה ממוצא איטלקי, שלאחר שעזב את ביתו בגיל 35 לעבוד בלייז', בא במגע עם איש הוטו מרואנדה. לאחר שפגש את הנשיא הביארימאנה, הוא ביקר ובסופו של דבר עבר לרואנדה שנה לפני רצח העם. ב-RTLM, רוגיו שידר לא פעם והטיף בעד "כוח ההוטו" למרות מוצאו הלא-רואנדי. הוא דחק במאזינים להרוג אנשי טוטסי ואמר להם כי "קברים מחכים להתמלא".
פרוולד קאראמירה, היה סגן נשיא מפלגת MDR. הוא זה שטבע רשמית את המונח "כוח הוטו". שידר שידורים יומיים שעודדו רצח המוני של בני טוטסי ופיקח על מחסומי הדרכים שבהם התרחשו מעשי טבח. הוא הוצא להורג ב-1998.
פליסיאן קאבוגה, ששימש כמנכ״ל תחנת הרדיו היה למעשה מיליונר מקורב לנשיא ז'ובנל הביארימאנה, שמימן כלי תקשורת אולטרה-לאומניים רבים של בני ההוטו והיה האיש שתמך כספית במיליציות שביצעו את הטבח.
פרדיננד נאחימאנה, ממנהלי התחנה היה היסטוריון מכובד שקיבל את הדוקטורט שלו מאוניברסיטת פריז דידרו והצטרף ל-RTLM לאחר שפוטר מרדיו רואנדה ב-1993.
ז'אן בוסקו באראייאגוויזה, שימש כיו"ר הוועד המנהל והיה דמות פוליטית חשובה ששימש כמנהל מדיניות במשרד החוץ בזמן רצח העם ברואנדה.
בית משפט מיוחד גזר מאסרי עולם על חלק מהשדרנים ומנהלי התחנה בגין מעורבותם בטבח.
התרעות מוקדמות והיחס הבינלאומי
ב-11 בינואר 1994 שלח מפקד UNAMIR, גנרל רומיאו דאלר, את "פקס רצח העם" למטה האו"ם, ובו פרטים על תוכנית להשמדה המונית. לפי מודיע מבני ההוטו בשם קאסים טוראצינזה אנשיו יכולים "להרוג עד 1,000 טוטסי בתוך 20 דקות". בקשתו של דאלר לפשוט על מחבואי הנשק סורבה על ידי מטה האו"ם.
ב-6 באפריל 1994, המטוס שהוביל את נשיא הביארימאנה ואת נשיא בורונדי, סיפריאן נטאריאמירה (מבני ההוטו), הופל כשהתכונן לנחות בקיגאלי. ההתנקשות שימשה כזרז מיידי לרצח העם. בעקבות ההתנקשות, קולונל תיאונסט בגוסורה ואנשי צבא בכירים הקימו ועדת משבר. הם סירבו להכיר בראשת הממשלה, אגאתה אווילינגיימאנה (שהיתה מבני הוטו המתונים). בבוקר 7 באפריל נרצחה אווילינגיימאנה יחד עם בעלה על ידי המשמר הנשיאותי. עשרה חיילים בלגים מכוח UNAMIR ששמרו עליה נחטפו למחנה צבאי, עונו ונרצחו באירוע שהוביל לנסיגת בלגיה מרואנדה.
עד מהרה הרצח הפך למבצע חיסול מזוויע של כל המנהיגות הפוליטית המתונה של רואנדה, כולל נשיא בית המשפט החוקתי, שר החקלאות, ומנהיג המפלגה הליברלית. עד צהרי ה-7 באפריל, ההנהגה המתונה כבר הייתה "מתה או במחבוא". בגוסורה שימש כמארגן העיקרי של רצח העם.
אבל למרות היקף הזוועות, הקהילה הבינלאומית לא התערבה כדי לעצור את ההרג. המנדט של UNAMIR אסר על כוח שמירת השלום של האו״ם להתערב צבאית, למעט במקרה של הגנה עצמית, והם נותרו חסרי אונים. אחרי רצח החיילים הבלגים, האו"ם אף צמצם את היקף כוח UNAMIR. רק במאי 1994 עברה החלטה (מספר 918) שהטילה אמברגו נשק ואישרה תגבור כוחות, אך אלו הגיעו מאוחר מדי.
אף שהנשיא ביל קלינטון והממשל שלו היו מודעים לתוכנית ההשמדה, החשש מחזרה על אירועי סומליה (קרב מוגדישו) מנע מהם להתערב. קלינטון הודה מאוחר יותר כי אי-התערבות הייתה מהכישלונות העיקריים במדיניות החוץ שלו.
רואנדה, אחת המדינות העניות בעולם, הייתה יבואנית הנשק השלישית בגודלה באפריקה בשלוש השנים שקדמו לרצח העם והוציאה כ-112 מיליון דולר. הנשק סופק, בין היתר, על ידי מצרים (באישור מזכ״ל האו״ם בוטרוס בוטרוס-גאלי), צרפת ודרום אפריקה. כלי תקשורת דיווחו ב-2017 גם על מכירות נשק ישראליות או פרטיות, אם כי מדינת ישראל הכחישה זאת ובית המשפט העליון הותיר את התיעוד חסוי.
מנגנון ההרג
לאחר ההתנקשות, בגוסורה החל מיד להוציא פקודות להרג בני טוטסי. ההרג המאורגן החל בתוך שעות כשיחידות המשמר הנשיאותי והמיליציות הקימו מחסומי דרכים ברחבי קיגאלי, תוך דרישה מהעוברים ושבים להציג את כרטיס הזיהוי הלאומי שכלל את הסיווג האתני שימש לזיהוי וחיסול שיטתי של הטוטסי.
בפריפריה, המועצות המקומיות היו אלה שעמדו בראש שרשרת הפיקוד שהורתה לבצע את ההוצאות להורג. ראשי הנפות העבירו הוראות לראשי הקומונות (הבורגמסטר) שנתנו הוראות לדרגים הנמוכים יותר.
וכמו במקרים רבים, מרבית מעשי הרצח בכפרים בוצעו על ידי אזרחים מהשורה, לעתים קרובות שכנים, תחת פקודה. תרבות הציות הנוקשה והתעמולה הקיצונית ("אידיאולוגיית הרוב הדמוקרטי") שראתה בטוטסי אויבים הביאו להשתתפות המונית של אזרחים בהרג. מי שסירב להרוג סומן כ"אוהד טוטסי" ונרצח בעצמו.
לאלה יש להוסיף גם את קבוצות המיליציה הקיצוניות — אינטרהאמווה ("אלה שעומדים יחד", המקושרת למפלגת השלטון MRND) ואימפוזאמוגאמבי ("אלה שיש להם אותה מטרה", של מפלגת CDR) — גויסו בעיקר מקרב עקורי הוטו, ומנו כ-50,000 חברים ערב רצח העם.
יוצאי דופן בולטים היו נפות גיטאראמה ובוטארה ברואנדה, שבהן ההרג התעכב בשל התנגדות פקידים מתונים. בוטארה, שנשלטה על ידי הנציב הטוטסי היחיד, ז'אן-בטיסט הביאלימאנה, הפכה למקלט זמני, עד שהוא הודח ב-18 באפריל, ואז נשלחו מיליציות מקיגאלי כדי להוציא את הטבח לפועל. אלפי בני טוטסי נטבחו בכנסיות ובבתי ספר, שבהם ביקשו מחסה.
סוף הזוועה והמורשת
ה-RPF, החזית הפטריוטית הרואנדית של פליטי הטוטסי מאוגנדה, חידשה את פעולותיה הצבאיות ומפקדה פול קאגאמה סירב לשיחות על הפסקת אש (בטענה כי לא יפסיק להילחם כל עוד הטבח נמשך), ותוך כדי כך קיבל לשורות החזית ניצולי טוטסי ופליטים מבורונדי. ה-RPF כבשה את קיגאלי ב-4 ביולי (שמוכר כיום ברואנדה כיום השחרור וחג לאומי) ואת שאר המדינה עד 18 ביולי 1994 ובכך הביאה לסיום רצח העם.
עם ניצחון ה-RPF, כ-2 מיליון מבני הוטו נמלטו מחשש לנקמה, בעיקר לזאיר (כיום הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו), כולל מבצעי רצח העם והמנהיגים הקיצונים. מחנות הפליטים הפכו לבסיס להתארגנות מחדש של מיליציות הוטו, מה שגרם לחוסר יציבות אזורית וליציאת רואנדה לשתי מלחמות קונגו (1996 ו-1998) – מלחמות שגרמו למיליוני הרוגים.
במהלך רצח העם ולאחריו יחידות RPF עצמן ביצעו הרג של בני הוטו. חוקרת רצח העם אליסון דס פורג'ס העריכה כי ה-RPF הרג כ-30,000 מבני ההוטו. בעוד דו"ח של האו"ם טען כי ה-RPF הרג בין 25,000 ל-45,000 אנשים הוטו בין אפריל לאוגוסט 1994. קאגאמה טען כי מדובר בחיילים סוררים, אך מבקריו האשימו את משטרו בטיוח ובמניעת חקירות משפטיות.
מערכת המשפט ברואנדה נהרסה (506 מתוך 750 שופטים נרצחו או נמלטו מהמדינה). הממשלה החדשה בראשות RPF נקטה במדיניות של מעצרים המוניים של למעלה מ-100,000 חשודים, מה שהוביל לצפיפות נוראית בבתי הכלא. ב־1996 עבר ברואנדה חוק שקבע ארבע קטגוריות לנאשמים (קטגוריה 1, מתכננים ומנהיגים, היו זכאים לעונש מוות). ב-1998 הוצאו 22 איש להורג ועונש המוות בוטל לבסוף ב-2007. ב-2001 הוקמו בתי המשפט גאקאקה (Gacaca) כבתי משפט קהילתיים, כדי להתמודד עם 1.9 מיליון תיקים שהצטברו ובהם 1,003,227 נאשמים שעמדו למשפט. בתי משפט אלה נסגרו ב-2012. הערכאה המשפטית הבכירה ביותר שדנה בפשעים שנערכו בזמן הטבח היה בית הדין הפלילי הבינלאומי לרואנדה (ICTR) שהוקם בארושה, טנזניה, כדי לשפוט בכירים מעורבים והוא נסגר ב-2015.
כיום, רואנדה מנציחה את האירוע בחגים ציבוריים והיא העבירה חוקים המפלילים "אידיאולוגיית רצח עם" ו"בדלנות" בכדי למנוע חזרה לפיצול אתני. חוקים אלו ספגו ביקורת מארגונים כמו אמנסטי אינטרנשיונל על כך שהם משמשים להשתקת ביקורת לגיטימית על הממשלה. כך או כך, רצח העם ברואנדה היה תוצר של מתיחות אתנית ותיקה שהוגדרה מחדש והוקשחה על ידי השלטון הקולוניאלי, נוצלה על ידי המנהיגים הקיצוניים ומומנה ביד מערכת משומנת היטב של טיהור שיטתי. המיליציות חסרות הרחמים, התעמולה בתחנת הרדיו RTLM ושרשרת פיקוד מכוונת מטרה הפכו את המדינה לשדה קטל בו שכנים הרגו שכנים תוך שימוש במצ'טות וגרזנים, כשהמטרה היא חיסול והשמדת בני הטוטסי מעל פני האדמה. הכישלון החמור ביותר טמון באוזלת היד ובחוסר המעש של הקהילה הבינלאומית, שקיבלה התרעות מפורטות (כמו "פקס רצח העם" של דאלר) אך סירבה להתערב משיקולים פוליטיים ואסטרטגיים.
כיום, רואנדה, בהנהגת ה-RPF, מתמודדת עם מורשת של צלקות עמוקות, צדק איטי שהתנהל במנגנונים מיוחדים כמו בתי הדין הקהילתיים, ועם הצורך האינסופי לאחות קרעים בצל חוקים שנויים במחלוקת. הסיפור של 100 ימי הדמים ב־1994 הוא אזהרה מתמשכת על כוחה ההרסני של בדלנות אתנית ועל המחיר הנורא של אדישות עולמית.
חומר מעשיר לקריאה
אחד הספרים המפורטים בעברית הוא הספר ״ג'נוסייד – רואנדה 1994 רצח עם ב"ארץ אלף הגבעות״, שכתב בנימין נויברגר ויצא לאור בשנת 2005 בהוצאת האוניברסיטה הפתוחה.ספר נוסף הוא ספרה של יולנד מוקגסאנה, ״המוות אינו רוצה בי: עדות על רצח עם״, שיצא לאור באותה שנה.
הגנרל רומיאו דאלר, מפקד כוח האו"ם ברואנדה, היה עד המפתח לרצח העם. לאחר האירועים, הוא פרסם את האוטוביוגרפיה "ללחוץ יד עם השטן: כישלון האנושות ברואנדה" (2003), בה תיאר את התמודדותו עם דיכאון והפרעת דחק פוסט טראומטית. הספר זכה לעיבוד קולנועי ב-2007 ("ללחוץ ידיים עם השטן").
ביל ברקלי, עיתונאי הניו יורק טיימס, כתב ספר בשם ״הקברים עדיין לא מלאים״ (The Graves are Not Yet Ful), שיצא לאור ב-2001 אודות רצח העם. שם הספר נלקח משידורי RTLM בקיגאלי, 1994: "החמצתם כמה מהאויבים. אתם חייבים לחזור לשם ולחסל אותם. הקברים עדיין לא מלאים!"
חומר מעשיר לצפייה
נעשו לא מעט סרטים אודות הטבח, אבל אחד הסרטים הבולטים הוא הסרט ״מלון רואנדה״, המגולל את סיפורו האמיתי של פול רוּסֶסבָּגִינָה, שניהל מלון בשם מיל קולינס והציל את חייהם של 1,268 פליטים בזמן הטבח.
