תאמל״ק לי
על מצעד צבאי שהפך לזירת דמים, התנקשות מתוכננת היטב בלב קהיר וקץ עידן בהיסטוריה המצרית המודרנית.
6 באוקטובר 1981. השמיים מעל קהיר נצבעו בפסי צבע עזים של מטוסי המיראז', בעוד הקהל ביציעים הרים את עיניו בהשתאות לעבר המפגן האווירי המרהיב, ובאותם רגעים של הסחת דעת מוחלטת, המוות התקדם על שש גלגלים היישר לעבר נשיא מצרים.
זה קרה במהלך חגיגות יום הניצחון בבירה המצרית, כשהמצרים מציינים את הצלחת מבצע צליחת התעלה בימים הראשונים של מלחמת יום כיפור, כאשר הנשיא אנואר סאדאת נרצח על ידי קבוצת עריקים מצבאו. האירוע, שהתרחש לעיני מצלמות הטלוויזיה והעולם כולו, זעזע את המזרח התיכון וסימן את שיאו של סכסוך פוליטי ודתי פנימי עמוק במצרים, שהוביל לסיום חייו של המנהיג שחתם על הסכם השלום עם ישראל.
שורשי הזעם והדרך אל ההתנקשות
כדי להבין את האירועים הדרמטיים באותו יום גורלי בקהיר, יש לחזור אחורה אל התהליכים הפוליטיים שעיצבו את מצרים תחת שלטונו של אנואר סאדאת. לאחר שירש את גמאל עבד אל נאצר, הוביל סאדאת קו שונה בתכלית. הוא יזם את "מהפכת התיקונים", שבמסגרתה שוחררו אסירים רבים מארגון "האחים המוסלמים" מתוך כוונה לשלבם מחדש בחברה המצרית.
אולם, המפנה המשמעותי ביותר שהצית את חמתם של גורמים קיצוניים היה ביקורו ההיסטורי של הנשיא בירושלים וחתימתו על הסכמי קמפ דייוויד. הצעד הזה, שהביא בסופו של דבר להסכם שלום עם ישראל, גרר זעם עצום ברחוב המצרי ובעולם הערבי כולו. מצרים מצאה את עצמה מבודדת, וחברותה בליגה הערבית הושעתה.
בחודשיו האחרונים, אנואר סאדאת התמודד עם התקוממויות עממיות גוברות. למרות שדחה את הטענות וטען כי מדובר בחתרנות של גורמי חוץ, המציאות בשטח הייתה מורכבת. ביוני 1981, לאחר שסוכל ניסיון הפיכה צבאית בראשותו של אבו אל-זומאר, הורה הנשיא על גל מעצרים נרחב נגד אנשי אופוזיציה ומתנגדים פוליטיים, צעד שהגביר עוד יותר את המתיחות במדינה.
הידעת?
הפתווה שהתירה את דמו של אנואר סאדאת ונתנה את האור הירוק ההלכתי לרצח, הונפקה על ידי עומר עבד אל-רחמן. שנים לאחר מכן, אותו איש דת הורשע בארצות הברית במעורבות בפיגוע במגדלי התאומים ב־1993.
המצעד שהפך למלכודת
ה-6 באוקטובר 1981 נועד להיות יום של גאווה לאומית. מצרים ציינה שמונה שנים למבצע בדר – אותה חצייה מוצלחת של תעלת סואץ בראשית מלחמת יום הכיפורים, שהשיבה לידיה חלק קטן מחצי האי סיני שהיה בשליטת ישראל. המצעד נערך במיקום סמלי בקהיר, סמוך לאנדרטת החייל האלמוני.
סידורי האבטחה היו אמורים להיות הדוקים. אנואר סאדאת היה מוקף בשמונה שומרי ראש צמודים ומעטפת הגנה רחבה. נהלי הבטיחות היו נוקשים: נאסר על החיילים המשתתפים במיצג לשאת תחמושת חיה בנשקם. אולם, בתוך המערכת הצבאית פעלו ארבעה עריקים, אנשי ארגון הג'יהאד האסלאמי המצרי, שתכננו לנצל את החגיגה כדי להנחית מכה קטלנית.
כך, בעוד מטוסי המיראז' חולפים מעל ומסיחים את דעת הקהל בפסי הטריקולור המצרי, החלה הדרמה על הקרקע. משאיות צבאיות שגררו תותחי ארטילריה התקרבו ליציע הכבוד. באחת המשאיות הללו ישבה כיתת המתנקשים בפיקודו של סגן ח'אלד אל-אסלאמבולי.
רגעי האימה: 45 שניות של קיפאון
כשהמשאית חלפה על פני אזור הצפייה, ח'אלד אל-אסלאמבולי כיוון את נשקו לעבר הנהג ופקד עליו לעצור מיד. הוא זינק מהרכב כשמתחת לקסדתו חבויים שלושה רימוני יד. אנואר סאדאת, שראה את החיילים מתקרבים, קם על רגליו. לפי עדותו של אחיינו, טלעת אל סאדאת, הנשיא סבר בטעות שהם חלק מההצגה האמנותית ובאקט של כבוד, הצדיע להם.
אך ממרחק של כ-15 מטרים בלבד, הטיל ח'אלד אל-אסלאמבולי את שלושת הרימונים. רק אחד מהם התפוצץ. באותו רגע, יחד עם שלושה מתנקשים נוספים שזינקו מהמשאית, החל מטח ירי חסר אבחנה מרובי קלשניקוב לעבר היציעים. המתנקשים ירו עד שנגמרה התחמושת וניסו להימלט מהזירה. סביב הנשיא הפצוע התפתחה מהומה. נוכחים בקהל זרקו כיסאות סביב גופו השרוע של אנואר סאדאת בניסיון נואש להגן עליו מפגיעות נוספות. כוחות הביטחון, שהיו אמורים למנוע את האירוע, לקו בקיפאון רגעי והגיבו רק כעבור 45 שניות.
הנשיא חשב שהרוצחים היו חלק מההצגה כשהם התקרבו לירי, ולכן הוא הצדיע להם.
טלעת אל סאדאת
ההתקפה כולה נמשכה כשתי דקות בלבד, אך השאירה אחריה הרס רב. 11 בני אדם קיפחו את חייהם, ביניהם אנואר סאדאת עצמו, שגריר קובה, גנרל עומאני והבישוף הקופטי הראשי. 28 אנשים נוספים נפצעו בדרגות קושי שונות, ובהם סגן הנשיא חוסני מובארכ, שר ההגנה האירי ג'יימס טולי, מאבטח שב"כ ישראלי וקציני קישור צבאיים. בין הניצולים היה השגריר השוודי אולוב טרנסטרום, שהצליח לחמוק ללא פגע למרות קרבתו לזירה.
הנשיא אנואר סאדאת הובהל לבית החולים הצבאי בקהיר, שם צוות של 11 רופאים נאבק על חייו. אך המאמצים לא הועילו, וכעבור כשעתיים נקבע מותו. סיבת המוות הרשמית הייתה שילוב של זעזוע עצבי אלים ודימום פנימי כבד בחזה, שנגרם כתוצאה מקריעת הריאה השמאלית וכלי דם מרכזיים.
הידעת?
למרות האירוע הקשה והפציעות הרבות בקרב המנהיגות המצרית, סגן הנשיא חוסני מובארכ נפצע קל בלבד ותפס את המושכות פחות מעשרה ימים לאחר מכן.
היום שאחרי: הלוויה ודין המתנקשים
במקומו של סאדאת מונה זמנית יושב ראש הפרלמנט, סופי אבו טאלב, אך כעבור שמונה ימים הושבע חוסני מובארכ כנשיא מצרים. הלווייתן של אנואר סאדאת שיקפה את המורכבות הפוליטית שבה חי: מצד אחד, נציגים ממדינות רבות בעולם הגיעו לחלוק כבוד, כולל ראש ממשלת ישראל מנחם בגין ושלושה נשיאי ארצות הברית לשעבר. מצד שני, העולם הערבי הפגין קרירות – רק סומליה, עומאן וסודאן שלחו נציגים, וג'עפר נומיירי מסודאן היה המנהיג הערבי היחיד שנכח בטקס.
הצדק המצרי לא איחר לבוא. ח'אלד אל-אסלאמבולי ועוד 23 קושרים נעצרו והועמדו לדין בפני בית משפט צבאי. אחד המתנקשים נהרג כבר בזירה ושלושת האחרים שנלכדו, יחד עם אסלאמבולי, נידונו למוות.
ב-15 באפריל 1982 הם הוצאו להורג מול כיתת יורים. בתגובה לכך, הכריז המנהיג העליון של איראן, אייתוללה רוהאללה ח׳ומייני, על ח'אלד אל-אסלאמבולי כ"שהיד" ואף הונפק בול דואר רשמי לזכרו באיראן בשנת 1988.
אנואר סאדאת הובא למנוחות באותו מקום בו נרצח – באנדרטת החייל האלמוני בקהיר. קברו ניצב שם כעדות לחיים שנגדעו בשל חזון פוליטי שנוי במחלוקת ותעוזה לשנות את פני האזור.
רצח אנואר סאדאת נותר אחד האירועים המכוננים בהיסטוריה המודרנית של המזרח התיכון, רגע שבו השלום והקיצוניות התנגשו בזירה אחת. זו לא תהיה הפעם הראשונה שמנהיג יירצח בשל חתירתו להסכם שלום: שנים לאחר מכן, יירצח מנהיג ישראלי על רקע נסיבות דומות, אך זה כבר נושא לסיפור אחר.
