תאמל״ק לימחקר חדש מציג ראיות אנטומיות ישירות לכך ש־Sahelanthropus tchadensis נע על שתיים, ומציב אותו כמועמד הקדום ביותר לאב קדמון אנושי.
ב־2 בינואר 2026 פורסם מחקר במגזין Science Advances, שמצית מחדש ויכוח מדעי בן עשרות שנים: האם מאובן בן כשבעה מיליון שנה אכן הלך על שתיים, ובכך שייך לשושלת האנושית הקדומה ביותר? מין המאובן סהלאנתרופוס צ'אדנסיס (Sahelanthropus tchadensis) התגלה בראשית שנות האלפיים במדבר דג'וראבי שבצ'אד על ידי פלאואנתרופולוגים מאוניברסיטת פואטייה. בשנים הראשונות לאחר הגילוי התמקדו החוקרים בעיקר בגולגולת, אך שאלת היכולת הדו רגלית נותרה פתוחה והפכה לנושא מחלוקת מרכזי. אם סהלאנתרופוס היה דו רגלי, הרי שמדובר באב הקדמון האנושי העתיק ביותר הידוע למדע.
סקוט ויליאמס, פרופסור חבר במחלקה לאנתרופולוגיה של אוניברסיטת ניו יורק והחוקר שהוביל את המחקר, מתאר את המין כך: סהלאנתרופוס היה למעשה קוף דו רגלי, בעל מוח בגודל של שימפנזה, שכנראה בילה חלק ניכר מזמנו על עצים לצורכי ליקוט וביטחון. למרות המראה החיצוני, הוא היה מותאם לשימוש ביציבה ובתנועה דו רגלית על הקרקע.
כעבור שני עשורים מהגילוי הראשוני, החלו להתפרסם מחקרים על חלקים נוספים מהמאובן, ובהם האמות, האולנה, ועצם הירך, הפמור. המעבר ממחקר הגולגולת למחקר שלד הגוף עורר מחדש את הוויכוח המדעי סביב השאלה האם מדובר בהומינין, כלומר אב קדמון אנושי, או במין קופי שאינו שייך לשושלת זו.
המחקר, בהובלת חוקרים מאוניברסיטת וושינגטון, מכללת צ'אפי ואוניברסיטת שיקגו, בחן את האולנה והפמור בשתי שיטות מרכזיות. הראשונה הייתה השוואת תכונות מרובות של העצמות מול עצמות של מינים חיים ומאובנים. השנייה הייתה שימוש בגאומטריה מורפומטרית תלת ממדית, שיטה סטנדרטית לניתוח צורות ברמת פירוט גבוהה, המאפשרת לזהות אזורים בעלי משמעות תפקודית. בין המינים שנכללו בהשוואה היה Australopithecus, אב קדמון אנושי מוקדם המוכר במיוחד בזכות שלד "לוסי", שהתגלתה בראשית שנות השבעים של המאה העשרים וחיה לפני כארבעה עד שני מיליון שנה.
המחקר פורסם בכתב העת Science Advances וחשף כי לסהלאנתרופוס היה פמור ארוך יחסית לאולנה שלו. זהו ממצא משמעותי, שכן אצל קופים הזרועות ארוכות והרגליים קצרות, בעוד שאצל הומינינים הרגליים ארוכות יחסית. אף שרגליו של Sahelanthropus היו קצרות בהרבה מאלו של בני אדם מודרניים, הן נבדלו מרגלי קופים והתקרבו באורכן היחסי לאלו של Australopithecus, נתון המרמז על התאמה נוספת להליכה דו רגלית.
הניתוח הצביע על שלושה מאפיינים מרכזיים המעידים על דו רגליות. הראשון הוא נוכחות גבשושית בפמור, נקודת חיבור לרצועה האיליופמורלית, הרצועה הגדולה והחזקה ביותר בגוף האדם, המחברת בין האגן לעצם הירך ונחשבת חיונית להליכה זקופה. מאפיין זה זוהה עד כה רק אצל הומינינים. המאפיין השני הוא פיתול טבעי של עצם הירך, המכונה אנטטורסיה פמורלית, בתחום האופייני להומינינים. פיתול זה מסייע לכיוון הרגליים קדימה ותומך בהליכה. המאפיין השלישי, שנחשף באמצעות הניתוח התלת ממדי, הוא מבנה של שרירי העכוז הדומה לזה של הומינינים מוקדמים. שרירים אלו תורמים ליציבות האגן ומסייעים בעמידה, בהליכה ובריצה.
שני המאפיינים האחרונים, האנטטורסיה הפמורלית ומבנה שרירי העכוז, זוהו בעבר על ידי מדענים אחרים. עם זאת, מחקר Science Advances אישר באופן חד משמעי את נוכחותם במאובני Sahelanthropus, וחיזק את הטענה בדבר דו רגליותו. לדברי ויליאמס, הניתוח של המאובנים מספק ראיות ישירות לכך ש־Sahelanthropus tchadensis היה מסוגל ללכת על שתי רגליים. מסקנה זו מצביעה על כך שהדו רגליות התפתחה מוקדם מאוד בשושלת שלנו, ומאב קדמון שדמה במראהו לשימפנזים ולבונובו של ימינו.
המחקר החדש מציב את Sahelanthropus tchadensis בצומת קריטי של חקר האבולוציה האנושית. באמצעות שילוב של טכנולוגיות תלת ממד מתקדמות והשוואות אנטומיות מדוקדקות, הוא מעניק תשובה מבוססת לשאלה שהעסיקה חוקרים שנים רבות. הממצא מהווה נדבך משמעותי בהבנתנו את ראשית ההליכה הזקופה והגדרת הזהות של אבותינו הקדומים.
