תאמל״ק לי
בבוקרו של ה־24 בספטמבר 1877, על גבעת שירויאמה המשקיפה על קגושימה, עמדה דמותו גדולת הממדים של סאיגו טקאמורי, שותת דם ופצוע אנושות מקליע שחדר למותנו ובטנו, כשסביבו קומץ נאמנים אחרונים שקראו תיגר על הצבא הקיסרי המודרני והעדיף. כשדמותו הענקית של היפני קרסה הכל ידעו כי זה עתה הגיע סופו של אחת הדמויות המשפיעות במדינה.
סאיגו טקאמורי, היה סמוראי ופוליטיקאי יפני שנחשב לאחת הדמויות המשפיעות ביותר בהיסטוריה של יפן. הוא מילא תפקיד מפתח ברסטורציה של מייג'י, שהפילה את שוגונות טוקוגאווה בשנת 1868, אך מאוחר יותר התאכזב מהכיוון שאליו פנה המשטר החדש והוביל נגדו את מרד סצומה בשנת 1877, מרד שבמהלכו נהרג.
שנותיו הראשונות וצמיחתו
סאיגו טקאמורי, ששמו המקורי היה קוקיצ'י וזכה לשם האמנותי נאנשו, נולד ב־23 בינואר 1828 בקאג'יה-צ'ו שבקגושימה, עיירת הטירה של נחלת סצומה.
משפחתו השתייכה למעמד הסמוראים בדרגה נמוכה הידועה כקוֹשוֹגוּמי והתמודדה עם קשיים כלכליים ניכרים. משק הבית של משפחת סאיגו היה גדול ומנה בשיאו שישה עשר נפשות, כולל הוריו, סביו, שישה אחים צעירים ומשפחתו של אחי אביו. אביו, קיצ'יביי, שימש כראש מחלקה במשרד האוצר של הנחלה והיה אחראי על מיסוי, תפקיד עירוני בדרג נמוך. אמו, מאסה, הייתה בתו של סמוראי מקומי.
חינוכו של סאיגו התקיים במסגרת מערכת הדו-שכבתית הייחודית של סצומה. הוא למד בבית ספר שכונתי שנקרא גוֹג'וּ, אשר הדגיש אמנויות לחימה, סולידריות קבוצתית וחינוך בסיסי, תוך הקניית ערכים קונפוציאניים כמו נאמנות, חובה וכבוד.
בגיל שלוש עשרה או ארבע עשרה, ספג פציעה קשה בזרועו הימנית במהלך קטטה עם סמוראי אחר, פציעה שפגעה ביכולתו להתאמן באמנויות לחימה וגרמה לו להתמקד יותר בלימודים. הוא למד גם באקדמיה של הנחלה, הזוֹשיקאן, שהתרכזה בכתבים הקונפוציאניים הקלאסיים. בעוד שהאקדמיה הלכה בעקבות הזרם האורתודוקסי של הניאו-קונפוציאניזם, סאיגו גילה עניין בלימודי אוֹיוֹמיי המכוונים לפעולה, במיוחד דרך תורתו של סאטו איסאי. הפילוסופיה המאוחרת של סאיגו, שהדגישה כנות, פעולה מוסרית וחיבור ישיר לשמיים, הושפעה רבות מרעיונות אלו.
בשנת 1844, כשהוא בן שש עשרה בלבד, החל סאיגו לעבוד כעוזר פקיד במשרד המחוזי. תפקידיו כללו פיקוח על כפרים חקלאיים, עידוד ייצור חקלאי וגביית מיסים. ניסיון זה הפך אותו למודע עמוקות לקשיי האיכרים ולנטל המס הכבד, ופיתח אצלו דאגה לכל החיים לרווחתם.
בשנת 1856 טען סאיגו כי שחיתות פקידותית ואובדן הכבוד העצמי בקרב המנהלים המקומיים היו הגורמים העיקריים לסבל האיכרים. שנת 1852 הייתה קשה במיוחד עבורו; הוא נישא בנישואים מאורגנים לאיג'וּין סוּגה, נישואים שפורקו כעבור שנתיים, ושני הוריו מתו תוך חודשים ספורים זה מזה, מה שהותיר אותו כראש המשפחה המרוששת.
הידעת?
למרות דימויו כלוחם עז, פציעה קשה בזרועו בגיל הנעורים מנעה מסאיגו טקאמורי להפוך לאמן סיוף, מה שדחף אותו להפוך לאחד האינטלקטואלים והאסטרטגים הגדולים של תקופתו.
מדינאי, גולה, לוחם
כניסתו של סאיגו לפוליטיקה הלאומית החלה בראשית 1854, כאשר קודם לתפקיד מלווה של הדאימיו של סצומה, שימאזו נאריאקירה. הדאימיו היו מושלי מחוזות ביפן.
ראו גם: קומודור מת׳יו פרי: האיש שאילץ את יפן לפתוח את שעריה ועל תקופת אֶדוֹ ביפן
הוא נבחר ללוות את נאריאקירה במסעו הדו-שנתי לאדו, היא טוקיו של ימינו. נאריאקירה מינה את סאיגו לתפקיד "גנן אדו", תפקיד תמים לכאורה שאפשר לסאיגו לנוע בחופשיות ולהעביר הודעות סודיות לדאימיו אחרים ודמויות פוליטיות מבלי לעורר את חשד מרגלי השוגונות.
נאריאקירה היה מנהיג מתקדם ושפתני, להוט ללמידה וטכנולוגיה מערבית, ונחוש להגדיל את השפעת סצומה בענייני המדינה. סאיגו הפך לאיש סודו ויועצו הנאמן. הוא הושפע עמוקות מזרם המחשבה של מיטו, שהדגיש את כיבוד הקיסר וגירוש הזרים. סאיגו פעל בשמו של נאריאקירה בתמרונים הפוליטיים המורכבים סביב משבר הירושה של השוגונות וחתימת החוזים עם המעצמות המערביות לאחר הגעתו של הקומודור פרי.
מותו הפתאומי של נאריאקירה ביולי 1858 היה מכה קשה עבור סאיגו טקאמורי. כאשר פטרונו מת והגל הפוליטי פנה נגד הרפורמיסטים, עמד סאיגו בפני מעצר. בנובמבר 1858 ניסה סאיגו להתאבד בקפיצה למפרץ קגושימה יחד עם הנזיר גסוֹ, שנרדף אף הוא. סאיגו חולץ, אך גסו טבע. כדי להגן עליו, הכריזה נחלת סצומה רשמית על מותו של סאיגו והגלתה אותו לאמאמי אושימה, שם חי תחת השם הבדוי קיקוצ'י גנגו ונישא לאישה מקומית בשם איגאנה.
הוא הוחזר לסצומה ב-1862 לבקשת שימאזו היסאמיצו, אחיו למחצה של נאריאקירה, אך השניים התעמתו על רקע אסטרטגי. סאיגו נאסר והוגלה שוב, הפעם לאי המרוחק והקשוח אוקינואראבוג'ימה. במשך שישה חודשים הוא היה כלוא בכלוב חיצוני, חשוף לפגעי מזג האוויר וסבל מהידרדרות במצבו הבריאותי. תקופה זו הייתה מכרעת להתבגרותו האינטלקטואלית והרוחנית, שבה פיתח פילוסופיה של פעולה מוסרית ומילוי חובה שמימית.
שינסוקה, אני חושב שהמקום הזה יספיק. בבקשה היה המשני שלי.
סאיגו טקאמורי לעוזרו בפו שינסוקה ברגעיו האחרונים
תפקידו ברסטורציית מייג'י ובממשלה החדשה
סאיגו קיבל חנינה והוחזר מגלותו השנייה בראשית 1864. הוא מילא תפקיד דיפלומטי וצבאי מכריע ביצירת ברית סאצ'ו בין סצומה לנחלת צ'וֹשוּ, ברית שהייתה חיונית להפלת השוגונות במהלך מלחמת בושין. סאיגו פיקד על הכוחות הקיסריים בהתקדמותם מזרחה ובאפריל 1868 ניהל משא ומתן על כניעתה ללא שפיכות דמים של טירת אדו עם קאטסו קאישו, ובכך מנע קרב עירוני הרסני.
לאחר הרסטורציה, סאיגו שירת בתפקידים משמעותיים בממשלת מייג'י החדשה, כולל מפקד המשמר הקיסרי והיה מעורב ברפורמות מרכזיות כמו ביטול שיטת ההאן. עם זאת, הוא חש אי-נוחות גוברת מהקצב והכיוון של המערביזציה, הבירוקרטיה המתעצמת והשחיתות השלטונית. נקודת השבירה הגיעה ב-1873 סביב הדיון על פלישה לקוריאה (סייקאנרון). סאיגו הציע להישלח כשליח לקוריאה, בציפייה שעמדתו הבלתי מתפשרת או אפילו הירצחו יספקו ליפן עילה מוצדקת למלחמה. כאשר תוכניתו נדחתה על ידי מנהיגים כמו אוקובו ואיוואקורה, התפטר סאיגו מכל תפקידיו וחזר לקגושימה.
מרד סצומה והסוף בשירויאמה
ראו גם: הסיפור המדהים של הסמוראי האחרון (האמיתי) ומרד סצומה
בשובו לקגושימה, הקים סאיגו מערכת של בתי ספר פרטיים (שיגאקוֹ) שהפכו למרכזי התנגדות לממשלה המרכזית. המתח הגיע לשיאו בינואר 1877, כאשר הממשלה ניסתה להעביר תחמושת מהמחסנים בקגושימה. פעולה זו, יחד עם שמועות על ניסיונות התנקשות בסאיגו, הציתה את מרד סצומה. למרות הצלחות ראשוניות, המורדים נבלמו במצור על טירת קוממוטו והובסו סופית בקרב טאבארוזאקה.
ב-24 בספטמבר 1877, בקרב האחרון בשירויאמה, נפצע סאיגו אנושות. לפי הגרסאות המקובלות, הוא ביצע התאבדות טקסית (ספוקו), כאשר בפו שינסוקה משמש כמשני שלו ועורף את ראשו כדי למנוע את נפילתו בשבי. עם מותו הסתיים המרד, וסאיגו הפך לדמות אגדית, המכונה לעיתים קרובות "הסמוראי האמיתי האחרון". מותו קיבע את מעמדו כגיבור טרגי וסמל לסגולה סמוראית וכנות.
הידעת?
למרות שהוכרז כמורד במלכות, הפופולריות של סאיגו הייתה כה רבה עד שהקיסר מייג'י העניק לו חנינה לאחר מותו בשנת 1889 והשיב לו את תוארי הכבוד שלו.
סאיגו טקאמורי נותר דמות מורכבת ורבת פנים בהיסטוריה היפנית, המייצגת את המעבר הקורע של המדינה מפאודליזם למודרנה. זכרו מונצח בפסל המפורסם בפארק אואנו בטוקיו, שם הוא מוצג בלבוש פשוט עם כלב הציד שלו, דמות שממשיכה להצית את דמיונם של רבים עד היום.
אהבתם את הכתבה? הצטרפו לקהילה שלנו, שתפו את הסיפור והירשמו לניוזלטר כדי להישאר מחוברים להיסטוריה שעיצבה את עולמנו!
חומר מעשיר לקריאה
Jansen, Marius B. (2000). The Making of Modern Japan. Harvard University Press
Ravina, Mark (2004). The Last Samurai: The Life and Battles of Saigō Takamori. John Wiley & Sons.
Yates, Charles L. (1995). Saigō Takamori: The Man Behind the Myth. Kegan Paul International.
