צלאח א-דין יוסף אבן איוב, הסולטאן המוסלמי של מצרים וסוריה, המוכר למערב כצלאח א-דין, הוא ללא ספק אחת הדמויות ההיסטוריות המפורסמות ביותר לאורך זמן מתקופת מסעי הצלב. • יותר מאופיו הסובלני, הוא זכור כמי שהנציח את המשך כיבוש ירושלים על ידי האסלאם ופעל כנגד היהודים. האומנם?
כישוריו הפוליטיים והצבאיים זיכו אותו בהערצה בעולם המוסלמי. הוא איחד את כוחות האסלאם, הנחית את המכות הקשות ביותר על הממלכות הצלבניות, ריסק צבא נוצרי עצום בקרני חיטין וכבש את ירושלים בשנת 1187. אך הוא היה יוצא דופן גם כדמות היסטורית, כמי שניצב בצד אחד במאבק מר אך גם זכה להערצת יריביו. אכזריותו בקרב ונדיבותו כלפי אויביו הבטיחו לו מוניטין גדול באירופה, הערכה שנשמרה במידה רבה בתודעה המערבית.
חייו של כובש
צלאח א-דין נולד בעיר תכרית בשנת 1137 והגיח לעולם משופע בפילוגים פוליטיים ודתיים. חלק מעמידותו של צלאח א-דין בזיכרון ההיסטורי ניתן לייחס לדמיון בין עולמו לבין עולמנו, שכן חלק מאותם פילוגים עדיין מקננים. העולם המוסלמי עדיין מחולק על ידי השסע הפונדמנטלי של סונה-שיעה וריבוי כיתות המתקוטטות בעניינים תאולוגיים ובענייני חולין. האפיפיור אורבנוס השני פרסם את הקריאה למסע הצלב הראשון כארבעים שנה לפני לידתו של צלאח א-דין והגעת הצבאות הנוצריים יצרה את הפילוג הבסיסי שיעצב את עולמו.
במנלך מסע הצלב הראשון (1096–1099) נכבשה ירושלים ונוצרו המדינות הנוצריות לאורך חופי ארץ ישראל. אף שהיו חזקים, הם נותרו מוצבים שדרשו תמיכה מתמשכת מאירופה כדי להחזיק מעמד. ברור שהם גם נהנו מהיעדר האחדות בשלטון המוסלמי ומחוסר התנגדות צבאית מאוחדת. לאחר הצלחתם הראשונית, משימת הצלבנים הפכה להגנתית במטרה להחזיק במה שכבשו. צלאח א-דין עתיד להיות האתגר הגדול ביותר שלהם.
לוחם ומפקד
מעט ידוע על שנותיו הראשונות של צלאח א-דין מלבד המוניטין המתמשך של טבעו השקדן והמהורהר שנטה להתלהבות רבה יותר מאימונים דתיים מאשר צבאיים. אביו, איוב, היה מושל דמשק ודודו, שירכּוה, פיקד על צבאות נור א-דין, שליט סוריה. צלאח א-דין פיתח הערצה גדולה לסגנון שלטונו המוכשר של נור א-דין, ובהמשך שאב השראה משאיפתו לאחד את העמים המוסלמים בין הנילוס לפרת כדי ליצור חזית מאוחדת נגד הצלבנים. אך צלאח א-דין עדיין לא היה לוחם.
בעקבות ניסיון מסע הצלב השני (1145–1149) על דמשק, נור א-דין ביקש לעורר להט צבאי בקרב אנשיו וביקש מתנדבים למלחמת הקודש. צלאח א-דין לא הגיב. הקריירה הרשמית של צלאח א-דין החלה רק כאשר הצטרף לצוותו של דודו, שירכּוה וליווה אותו במסע למצרים, שיניח את יסודות הצלחתו העתידית. בשנת 1163, שאוָר, הווזיר המצרי המודח, הופיע בדמשק והבטיח שליש מההכנסות של מצרים תמורת עזרתו של נור א-דין. אף שבאופן תאורטי היה כפוף לח'ליף, וזיר מצרים היה למעשה מלך. היתרונות הפוטנציאליים של התערבות למענו היו טובים מכדי לוותר עליהם. שירכּוה נשלח עם צבא ולקח עמו את צלאח א-דין.
ברקע היו טמונים יריבויות מורכבות בין מוסלמים לנוצרים ובין המוסלמים עצמם. בעוד שסוריה הכירה בסמכות הדתית של הח'ליף העבאסי מבגדד, מצרים הלכה בדרך אחרת. מקור הפיצול טמון בראשית תולדות האסלאם. בשנת 655, ירושת הסמכות הדתית והפוליטית של הח'ליפות הייתה שנויה במחלוקת על רקע ויכוח האם מנהיג האסלאם חייב להיות צאצא ישיר של הנביא מוחמד. דעה זו נתמכה על ידי עלי, שנישא לפאטימה, בתו של מוחמד. עלי ופאטימה הפסידו בתחרות, אך תומכיהם שמרו על נאמנותם לצאצאיהם השונים, מה שהוליד צורה ייחודית של אסלאם הנקראת שיעה שהיתה בניגוד לרוב המוסלמים, הסונים. במאה העשירית, השיעים הקימו את השושלת הפאטימית של ח'ליפים בקהיר. בעיני נור א-דין הדתי, המצרים הכופרים היו כמעט בזויים כמו הכופרים הנוצרים. אך סלידה זו התמתנה עם ההבנה שאם הנוצרים יוכלו לשלוט במצרים, סוריה תיחרב והאסלאם יהיה נתון בסכנה רצינית.
המסע למצרים
אך עד שהגיעה המשלחת למצרים, הווזיר השיב לעצמו את משרתו ולא היה לו צורך בצבא של שירכּוה. הוא סירב לשלם להם. כאשר שירכּוה לא גילה נטייה לעזוב ללא קבלת התשלום שלו, שאוָר פנה לאמלריך, מלך ירושלים, בבקשת עזרה.
מאבק משולש ומורכב פרץ אז, שבו צלאח א-דין צבר ניסיון צבאי יקר ערך. כאשר האבק שקע, הנוצרים גורשו, שאוָר מת, שירכּוה היה הווזיר של מצרים ועל צלאח א-דין הופקד לנהל את עסקיו. לא ברור כיצד בדיוק שירכּוה היה מנווט את העמדה המביכה מבחינה פוליטית ודתית שבה ניצב כעת. שלושה חודשים לאחר מכן הוא מת והח'ליף הפאטימי מינה את צלאח א-דין ליורשו.
צלאח א-דין שהה כעת בעמדת כוח, אך היה מוקף בקשיים. הוא היה מחויב לשלושה אדונים ושתי גרסאות של האסלאם. הוא חב נאמנות לנור א-דין בדמשק ודרכו לח'ליף הסוני בבגדד, כמו גם לח'ליף הפאטימי השיעי של מצרים. בנוסף, חילופי הכוח המהירים הותירו את מצרים לא יציבה. קבוצות שונות, שלא היו מרוצות מהמשטר החדש, קשרו קשר נגד צלאח א-דין ופילוגים פנימיים הזמינו אתגרים מהביזנטים ומהצלבנים. צלאח א-דין ניווט את הקשיים במיומנות רבה, השיג שליטה מינהלית וצבאית איתנה במדינה תוך חיזוק הצבא והצי שלו. אך הצלחותיו גרמו לבעיות משלו, שכן ככל שהתחזק, כך נור א-דין דאג יותר לגבי טווח שאיפותיו.
בשנת 1171, תוך סיכון למרד, הדיח צלאח א-דין את הח'ליף הפאטימי לטובת הח'ליף העבאסי של בגדד. יומיים לאחר מכן מת הח'ליף של קהיר וצלאח א-דין היה אדון מצרים. בעוד שחזרתה של מצרים לאסלאם המחמיר שימחה את נור א-דין, בניית האימפריה המוצלחת יותר ויותר של צלאח א-דין לא עשתה זאת והמתחים בין שני הגברים גברו.
כאשר נור א-דין מת בשנת 1174, צלאח א-דין לא רק שוחרר מנטל של ממונה קנאי, אלא שהוואקום הכוחני בסוריה הציג בפניו הזדמנות להתרחבות. עד אז צלאח א-דין היה לוחם דת נחוש, אך ידע שעליו קודם כל לאחד את המוסלמים כבסיס למלחמה נגד הצלבנים. שנים ארוכות של מאבק עמדו לפניו, אך הוא כבש את דמשק, חאלב ומוסול משליטים מוסלמים אחרים.
מול הצלבנים
במאי 1180, צלאח א-דין חתם על הסכם עם בלדווין הרביעי, שהפך למלך ירושלים ב-1174 בגיל 13 כשמת אביו, אמלריך. זה היה הגיוני. לאחר תקופה של התנגשויות מתישות וחסרות הכרעה, שני הצדדים סבלו מהפרעות פנימיות שדרשו הפוגה שלווה. אך הסכסוך הבסיסי נותר וכך גם המטרות המיליטנטיות של שני הצדדים ותקריות שונות כרסמו בהסכם. אחד האבירים שביקש להפר את ההסכם היה רנו דה שאטיון, שעשה יותר מכל אחד אחר לשחוק את השלום בין הצדדים.
הפשיטות הבלתי פוסקות שביצע על שיירות מוסלמיות מהטירה הבלתי ניתנת לכיבוש, כּרַכּ מוֹאָב, עוררו את זעמו של צלאח א-דין. הוא פנה לבלדווין, אך המלך, שסבל מצרעת, לא היה בעל כוח לרסן את שאטיותו. מעשי האיבה חודשו. צלאח א-דין כבש את חלב ב-1183 וצר על כּרַכּ. ממלכת ירושלים, מוחלשת על ידי מלך כושל, מריבות פנימיות וירושה שנויה במחלוקת, חשה את משקלו של כוחו ההולך וגובר של צלאח א-דין.
עד 1186, צלאח א-דין איחד את השטחים המוסלמים של סוריה, צפון מסופוטמיה, ארץ ישראל ומצרים תחת שלטונו. מסירותו של צלאח א-דין למלחמת קודש ואחידות מטרתו עמדו בניגוד מוחלט למחלוקות והיריבות שפגעו בהתנגדות המוסלמית לצלבנים בעבר. צלאח א-דין יצר נשק רב עוצמה בדמות קנאות דתית והיה מוכן להניף אותו. באותה שנה, גי דה ליזיניאן, אדם שלא התאים במזג או בכישוריו להתעמת עם צלאח א-דין, הפך למלך ירושלים. כשהצלבנים התמודדו עם האיום הגדול ביותר שלהם, הם הונהגו על ידי הרפתקן פזיז שתביעתו היחידה לכוח הייתה נישואיו לאחותו של בלדווין. מוכים ומפולגים שמובלים על ידי מלך שמונע משאפתנות אישית, הם ישלמו בקרוב מחיר נורא.
לאחר שכינס צבא עצום של 30,000 חיילים, צלאח א-דין פלש לגליל וצר על העיר טבריה, כשהוא טומן מלכודת שקיווה שתפתה את האויב לקרקע שבחר. גי כינס את צבאו סביב ציפורי והעמיד כ-20,000 חיילי רגלים ו-2,000 אבירים, מחציתם היו חברים במסדרים הדתיים המפורסמים, הטמפלרים וההוספיטלרים. הרוזן ריימונד השלישי מטריפולי, שאשתו וילדיו היו כלואים בתוך העיר, ייעץ לגי שלא לצעוד לתוך שדה הקרב הזה, אך האחרון לא הקשיב.
קרב קרני חיטין
בין העמדה שלהם לטבריה השתרע מישור צחיח, לוהט בחום יולי, שבו ימצאו מעט מים אם בכלל. בתנאים כאלה, לפרשים הקלים של צלאח א-דין היה יתרון והוא ניבא את השמדת הצבא אם ייפלו למלכודת של צלאח א-דין. אבל גי הושפע מאחרים, כמו רנו וז'ראר דה רידפור, מפקד הטמפלרים, שתוקפנותו האלימה הייתה חסינה מפני שיקול דעת.
הצבא יצא לדרך עם שחר, צעד על פני המישור בחום הלוהט אל הגבעות שבחופים המערביים של הכנרת. ללא עגלות מים, בקבוקי העור שנשאו התרוקנו במהירות. השמש הקופחת נפלה עליהם כפטיש על סדן והאבירים התייסרו בחום בשריונותיהם. הייסורים של הצעדה הוחמרו על ידי הטרדה מצד האויב, ששחרר עליהם ענני חיצים לפני שדהר במהירות רבה מדי מכדי שהצלבנים העייפים והצמאים יוכלו להגיב. טקטיקות אלה בשילוב עם התקפות על המשמר האחורי, רק האריכו את ייסוריהם בצעידה המסוימת.
תשוש, הצבא חנה ממש מתחת לקרקע שמעל הכנרת, המכונה קרני חיטין. זו הייתה קרקע גרועה, זרם לבה יבש מהר געש כבוי זרוע בסלעי בזלת שחורים החבויים מתחת לעשבייה, מסוכן לסוסים. הם יבלו לילה אומלל מעונים מצמא, חוויה שהוחמרה על ידי המים המתוקים המבהיקים של האגם שמתחתיהם, שהדרך אליו נחסמה על ידי המחנה המשתרע של צבא צלאח א-דין.
בבוקר 4 ביולי 1187, הצבא הנוצרי ינסה לפלס את דרכו לאגם. אך צלאח א-דין קידם את אנשיו במהלך הלילה, וכעת הם הציתו את העשב היבש ושלחו ענני עשן חונקים לתוך מחנה הצלבנים. חיילי הרגלים הצמאים, מיהרו קדימה בעיוורון, רק כדי להיות מושלכים לאחור. האבירים הסתובבו, הסתערו שוב, אך לא הצליחו לחדור את הקווים המוסלמיים. כל היום השתולל הקרב, כשהצלבנים מצאו עתודות כוח שהרשימו אפילו את אויבם. אך לשווא. ריימונד השלישי מטריפולי אכן הצליח לבסוף לפרוץ עם כמה מאביריו המשוריינים בכבדות ונמלט משדה הקרב, אל טריפולי. נסיגתו אושרה על ידי המלך, שחשש שמא לא יישאר אף אחד שיילחם בקרבות עתידיים. למחרת, שארית הצלבנים התייצבו לעמידה אחרונה, אך עם שאריות הצבא הנוצרי הפזורות על פני הגבעות, התשישות אילצה את קומץ הניצולים להיכנע.
מושג האבירות כרוך בשילוב של עזות ועדינות שקשה לתפוס בתיאוריה, וקל וחומר להשיג ולשמר בפועל. לצלאח א-דין נוצר מוניטין של איש שהתנהל באביריות, אך האמת רחוקה מזה: הייתה מעט מאוד חמלה כלפי הנוצרים שהוא הביס בחיטין. כל אנשי הרגלים ששרדו נמכרו לעבדות וצלאח א-דין הוציא להורג את רנו במו ידיו, כפי שנשבע שיעשה, כשאת ראשו הכרות של המפקד הצלבני הוא נעץ על רומח כקישוט שיפאר את שובו כמנצח לדמשק. שאר האבירים הוצאו להורג על ידי המולות והמורים הדתיים שליוו את צבאו. הוא גם שיגר פקודה לדמשק לגזור על כל האבירים המוחזקים שם בשבי מוות מיידי.
מצד שני, הוא גילה חמלה כאשר לא היה חייב, הציע לרוזנת טריפולי מעבר בטוח עם כל אנשיה ורכושה כדי להצטרף לבעלה ושחרר את בליאן מאיבלין עם תנאי לחזור לירושלים כדי לדאוג לאשתו, מלכת ירושלים לשעבר. הוא חס על גי יחד עם קומץ אחרים וכלא אותם בדמשק.
אבטחת החוף
צלאח א-דין, שחשק להשתמש בניצחונו הגדול בחיטין במיטבו, פעל לאבטח את חופי ארץ ישראל מפני פלישות עתידיות ולבודד את הטירות הפנימיות. הוא פנה תחילה לעכו, אשר היתה מוגנת באופן לקוי ונכנעה. משם צעדו כוחותיו לאורך החוף וכן דרך הגליל והשומרון. מעוזים נוצריים נפלו במהירות לידיו באמצעות כניעה או לאחר מצורים קצרים. לאחר חיטין, לא היה שום כוח שהתנגד. צלאח א-דין הראה הרבה מרחמיו וסבלנותו הרגילים כלפי הנכבשים. עד ספטמבר, רק ירושלים וצור נותרו בידיים נוצריות.
צור החזיקה מעמד בפני ההתקפות, הודות להגנות ראויות להערצה ותחת פיקודו של איש בעל יכולת ונחישות רבה, קונרד ממונפראט, שאך זה הגיע לאזור. צלאח א-דין עזב אותה לאחר שהתקשה לכבוש את העיר. מבחינה אסטרטגית, זו הייתה טעות, שכן היא הותירה לאויביו דריסת רגל מכרעת בחוף וראש גשר לפלישה נוספת. אפילו כמה פרשנים מוסלמים בני זמנו, בעודם משבחים את תכונותיו והישגיו הרבים הראויים להערצה, גינו אותו על הזלזול שבסכנה. אף על פי כן, צלאח א-דין הפנה את מבטו לעבר ירושלים והותיר מאחוריו את הסיכוי למצור מתיש של חודשים. המאבק על העיר הקדושה היה מקור כוח לתנועת הצלבנות והחזקתה היה הפרס האולטימטיבי. כעת, היא הייתה בהישג ידו של הלוחם המוסלמי.
בליאן מאיבלין לקח פיקוד על הכוחות הנוצריים, שהגנו על ירושלים. כאסיר על תנאי לאחר חיטין, הוא כתב לצלאח א-דין, התנצל וביקש שיחוס על העיר. צלאח א-דין סלח לבליאן אך לא ויתר על ירושלים. לבליאן היה מעט לעבוד איתו. בעוד שהעיר הייתה מבוצרת היטב, שהו בה פליטים רבים, עם גבר אחד לכל 50 נשים וילדים והוצבו בה רק 14 אבירים. למרות זאת, בליאן התכונן לקרב. הוא העניק תואר אבירות לכל נער ממוצא אציל ול-30 אזרחים פשוטים. הוא תפס את כל האוצר שיכול היה למצוא, כולל כסף מכנסיית הקבר, הביא בחופזה אספקה מהכפרים שמסביב, סגר את השערים והתכונן לספוג את הסערה.
צלאח א-דין הגיע ב-20 בספטמבר ומכונות המצור שלו הפגיזו את מגדל דוד ואת החומות שמסביבו במשך חמישה ימים. משלא הצליח להותיר רושם רב על הביצורים, הוא עבר לצפון מזרח להר הזיתים, המיקום שממנו פתחו הצלבנים בהתקפתם כמעט מאה שנה קודם לכן. בעוד ש-40 מרגמות חבטו בחומות, שיטפונות של חיצים טאטאו אותן ממגינים וחופרים עמלו לערער את יסודותיהן. לאחר שלושה ימים נוספים, האבן התפוררה, ונפתחה פִּרצה.
פקידים מהעיר הגיעו לנהל משא ומתן על תנאי כניעה. אך צלאח א-דין, שזכר את שפיכות הדמים כשהנוצרים כבשו את ירושלים בשנת 1099, לא הסכים למשא ומתן. הוא נשבע שיקח את העיר בחרב. ב-30 בספטמבר, בליאן עצמו הופיע באוהלו של צלאח א-דין. הוא ידע שאין לו סיכוי להחזיק בעיר, אך הציג בפני צלאח א-דין חזון אפוקליפטי: המוסלמים יקבלו את העיר, אך זו תהיה עיר של אפר. כמוצא אחרון הוא יצית את ירושלים באש, יהרוס את כל המקומות הקדושים כולל כיפת הסלע ומסגד אל-אקצא, ישמיד את כל האוצר ויהרוג כל יצור חי. הוא יצמצם את העיר הקדושה להריסות, חרוכה בלהבות וטבועה בדם. תיאורו בוודאי היה חי, שכן צלאח א-דין התרצה והסכים לקבל כופר: 10 דינרים לכל גבר, 5 לכל אישה ואחד לכל ילד.
ריצ'רד לב הארי
ראו גם: ריצ׳רד לב הארי וצלאח א-דין: היריבות הגדולה של מסעות הצלב
כיבוש ירושלים לא היה סוף מאבקיו של צלאח א-דין. הצלחתו האדירה גרמה לח'ליף לחשוש ששאיפתו תגיע עד להפלת השושלת העבאסית. היו גם כאלה שהטילו ספק בחוכמת נדיבותו של צלאח א-דין כלפי הנוצרים. בכך שאפשר להם לעזוב את עכו, אשקלון וירושלים, הוא רק חיזק את צור, ביצר מוצב נוצרי שיתוגבר על ידי כוחות נוספים מאירופה. השמועה על נפילת ירושלים הגיעה לאירופה במהירות עם פניות לעזרה. האפיפיור גרגוריוס השמיני קרא למסע צלב חדש. התגובה הייתה עצומה וזרם מתנדבים שש עלי קרב לצד תרומות כספיות שהגיעו (אם כי לא תמיד מרצון), אלה נקראו באנגליה "מעשר צלאח א-דין".
מסע הצלב השלישי (1189–1192) יונהג על ידי מלכים: ריצ'רד הראשון מאנגליה, פיליפ השני מצרפת, והקיסר פרידריך הראשון (ברברוסה) מגרמניה. צבאות גדולים התגייסו לקראת הקרב על ארץ ישראל. הנוצרים שכבר היו שם יצרו צרות משלהם. לאחר שהוטרדו מהמחלוקת בין המלך גי, שצלאח א-דין שחרר מהכלא ב-1188, לבין קונרד ממונפראט, שרצה בכתר ירושלים, הצלבנים צרו על עכו. מצור כפול ומבוי סתום נמשך שנתיים, כשהצרים עצמם נצורים על ידי צבאו של צלאח א-דין, שלא היה חזק מספיק כדי לגרש אותם או להשמיד אותם.
ביוני 1191, המלך ריצ'רד הראשון מאנגליה הגיע לארץ הקודש. ריצ'רד בולט מדפי ההיסטוריה כדמות זוהרת: גבוה, נאה, חסר פחד, וחזק מאוד, הוא נודע בשם ריצ'רד לב הארי (Richard Coeur de Lion). ריצ'רד לקח על עצמו את הנהגת מסע הצלב לאחר שפרידריך נספה בדרך ופיליפ עזב לאירופה. הדו-קרב האסטרטגי בין שני הנציגים הגדולים של הנצרות והאסלאם, ריצ'רד וצלאח א-דין, לכד את דמיון אירופה של ימי הביניים וביסס את המוניטין המתמשך של צלאח א-דין. אף שהקרב ביניהם היה מר, הם ראו זה בזה יריבים ראויים.
ריצ'רד הסתער על ארץ הקודש כרעם ביום בהיר, אך לא היה לו הכוח לכבוש מחדש את ירושלים. צלאח א-דין הדף אותו בלהב ודיפלומטיה כאחד. הם הסכימו על הפסקת אש שבה הנוצרים שמרו על אזור החוף מיפו ועד צור והורשו לעלות לרגל לירושלים. העיר הקדושה עצמה נותרה בידי צלאח א-דין. ריצ'רד עזב, מאוכזב, לטפל בצרות בבית.
צלאח א-דין לא חי זמן רב לאחר מכן. הוא מת במרץ 1193 בגיל 54. הוא היה הנציג הגדול ביותר של האסלאם, אדון המזרח, שהביא לאחדות חסרת תקדים והניף חרב מנצחת, שהעניקה לו מעמד וכבוד ממוסלמים וצלבנים כאחד. אלא שהאחדות שיצר קרסה לאחר מותו. אבל זה כבר נושא לסיפור אחר…
חומר מעשיר לקריאה
אחד הספרים המפורטים על חייו הוא ״צלאח א-דין״, מאת דייוויד ניקול.
סיפורי הצלבנים (Tales of the Crusaders) היא סדרה של שני רומנים היסטוריים מאת סר וולטר סקוט שיצאו לאור בשנת 1825: המאורסים (The Betrothed) והקמע (The Talisman). סיפורי הצלבנים, המתרחשת בתקופת מסעי הצלב, היא תת-סדרה המהווה חלק מסדרת הרומנים המרובה של סקוט הידועה בשם רומני וייברלי (Waverley Novels) שיצאה לאור בין השנים 1814 ל-1832. דמותו של צלאח א-דין מופיעה בספר ״הקמע״.
״טרילוגיית מסעי הצלב״ (The Crusades Trilogy) היא סדרת רומנים היסטוריים שנכתבה על ידי הסופר והעיתונאי השוודי יאן גִיוּ (Jan Guillou) ועוסקת באיחוד שוודיה ובמסעי הצלב. הדמות הראשית בטרילוגיה היא ארן מגנוסון, אביר טמפלרי בדיוני מהמאה ה-12, שהופך לעד ולזרז לאירועים היסטוריים חשובים רבים, הן במולדתו וֶסטְרָה יֶטָלָנְד והן במדינות הצלבנים. הטרילוגיה כוללת את הרומנים: ״הדרך לירושלים״ (Vägen till Jerusalem) מ-1998, ״האביר הטמפלרי״ (Tempelriddaren), מ-1999 ו״הממלכה בסוף הדרך״, הנקרא גם ״לידתה של ממלכה״ (Riket vid vägens slut) משנת 2000. קיים גם רומן רביעי בשם מורשתו של ארן (Arvet efter Arn), שיצא לאור ב-2001 ומהווה המשך ישיר לטרילוגיה, שמתאר את עלייתו של בּירְגֶר יָארְל, ששלט במהלך התגבשותה של שוודיה ונחשב למייסד שטוקהולם. ביקום הבדיוני של גיו, בירגר יארל הוא נכדו של ארן מגנוסון.
״ספר צלאח א-דין״ הוא רומן היסטורי מאת הסופר הבריטי יליד פקיסטן טארק עלי, שפורסם לראשונה בשנת 1998. זהו הספר השני בחמישיית האסלאם של עלי והוא מתיימר להיות ספר הזיכרונות של המנהיג המוסלמי מהמאה ה-12 צלאח א-דין, שכבש את ירושלים מהצלבנים בשנת 1187.
חומר מעשיר לצפייה
אחת ההפקות הקולנועיות הידועות ובה צלאח א-דין משחק תפקיד מפתח היא סרט הקולנוע ״ממלכת גן עדן״ משנת 2005, את צלאח א-דין גילם השחקן הסורי גסאן מסעוד.
ב-2001, הופקה במצרים סדרת טלוויזיה ביוגרפית על חייו של צלאח א-דין. בנוסף, על סדרת טרילוגיית מסעי הצלב הופקו 2 סרטים , שנחשבים לאחת מהפקות הקולנוע היקרות בשוודיה.
״צלאח א-דין: כובש ירושלים״ (Kudüs Fatihi Selahaddin Eyyubi) היא סדרת טלוויזיה טורקית/פקיסטנית שמבוססת על חייו של צלאח א-דין, מייסד השושלת האיובית..
