בכל שנה, בצהרי 6 ביולי, רקטה אחת מעל מרפסת בניין העירייה בפמפלונה פותחת חגיגה שנמשכת עד חצות 14 ביולי. ■ בין תפילות לקדוש פֶרְמִין, ריצות שוורים, ענקי עץ וזיקוקים, סן פרמין הפך מטקס מקומי עתיק לאחד הפסטיבלים המוכרים בעולם.
ספרד, המחוז האוטונומי של נווארה. ב-6 ביולי נפתח פסטיבל סן פרמין המסורתי, המתקיים מדי שנה בעיר מזה כמה מאות שנים, בפמפלונה, ספרד. האטרקציה העיקרית של הפסטיבל היא האנצ'ירו, מרוץ השוורים שמתקיים ברחבי העיר. בין ה-7 ל-14 ביולי, חיות זועמות ישוחררו לרחובות פמפלונה לכמה דקות בכל בוקר בטקס המתואר בצורה חיה ברומן של ארנסט המינגוויי, "גם השמש עולה".
המסלולים המסוכנים לאורך מסלול שאורכו כ-850 מטרים גורמים לעיתים קרובות לפציעות ולעיתים אף למקרי מוות בקרב תושבים ותיירים המבקרים בסן פרמין. יום לפני פתיחת הפסטיבל נערכה הפגנה בפמפלונה בדרישה לאסור את ההתעללות בשוורים במהלך הפסטיבל, שלמרבה הצער כולל גם קרב שוורים כאשר משתתפי ריצת השוורים נהרגים בזירה על ידי לוחמי שוורים באותו ערב.
חשוב לציין כי זו השנה השנייה ברציפות שהפסטיבל המפורסם הופך למפגן אנטי-ישראלי, בשנה שעברה פרו-פלסטינים הזניקו את מרוץ השוורים והשנה נפרס שלט הקורא בבירור להשמדת ישראל…
🚩 Sanferminen hasieran sozialismoaren aldeko aldarria eraman dugu Iruñeko udaletxe plazara
🇵🇸 Eta Palestina ahaztu gabe, Israelgo entitare sionistaren aurkako mezua ere presente. Sozialismoa eraiki! pic.twitter.com/hJvl1H8iyS
— Euskal Herriko Kontseilu Sozialista (@EHKSozialista) July 6, 2026
סן פרמין: תשעה ימים של שוורים, קדוש וזיקוקים בפמפלונה
בשעה שמחוגי השעון מתקרבים לצהרי 6 ביולי, הכיכר שליד בניין העירייה בפמפלונה כבר איננה נראית כמו כיכר עירונית רגילה. היא נעשית במה צפופה, רועשת, כמעט עצבנית, שממתינה לאות אחד קצר. לא נאום גדול, לא הכרזה מלכותית, אלא רקטה. צ׳וּפִּינָאסוֹ. זיקוק קטן יחסית, אבל בעל יומרות היסטוריות נאות: הוא מודיע לעיר, לנווארה, לספרד ולצופים בטלוויזיה כי הסדר הרגיל הושעה לשבוע וקצת.
פסטיבל סן פרמין הוא חגיגה מסורתית בת שבוע, הנערכת מדי שנה בעיר פַּמְפְּלוֹנָה שבנָאוָוארָה, ספרד. החגיגות מתחילות בצהרי 6 ביולי ונמשכות עד חצות 14 ביולי. הן נפתחות בזיקוק הצ׳ופינאסו ומסתיימות בשירת Pobre de mí, “מסכן אני”. האירוע המפורסם ביותר הוא ריצת השוורים, הנערכת בכל בוקר בשעה 8:00 בין 7 ל־14 ביולי, אך הפסטיבל כולל גם תהלוכות, טקסים דתיים, ספורט מסורתי, מופעי זיקוקים, מלחמות שוורים, דמויות ענק, ראשים גדולים ולא מעט רעש אנושי מכוון היטב. בספרדית מכונה החג Sanfermines, ובבסקית Sanferminak, והוא נערך לכבוד פֶרְמִין הקדוש, שותף לפטרונות של נווארה.
הקדוש, העיר והאגדה
פֶרְמִין, לפי המסורת, היה בנו של רומאי ממעמד סנאטורי בפמפלונה במאה השלישית. הוא התנצר בידי הוֹנֶסְטוּס הקדוש, תלמידו של סַטוּרְנִינוּס הקדוש. המסורת מוסיפה כי סַטוּרְנִינוּס, שבנווארה מוכר גם בשם סֶרְנִין הקדוש, הטביל את פֶרְמִין במקום הידוע כיום בשם “הבאר הקטנה של סן סרנין”.
פֶרְמִין שב לפמפלונה כבישוף הראשון שלה. במסע הטפה מאוחר יותר הוא נגרר אל מותו, ומאז הוא נחשב מרטיר בכנסייה הקתולית. לפי האמונה, הוא מת ב־25 בספטמבר 303. וכאן, כדרכן של מסורות קדומות, נכנסת האירוניה ההיסטורית בדלת צדדית: אין תיעוד כתוב של הערצת הקדוש בפמפלונה עד המאה ה־12. כלומר, האיש שמת לכאורה בשנת 303 נזקק לכמה מאות שנים כדי להופיע בבירור במסמכי העיר שהפכה אותו ללב חגיגותיה.
משני אירועים מימי הביניים לפסטיבל אחד
שורשי החגיגה אינם מתחילים באירוע יחיד, אלא בחיבור בין שני אירועים מימי הביניים. מצד אחד התקיימו ירידים מסחריים חילוניים בתחילת הקיץ. סוחרי בקר הגיעו לעיר עם בעלי החיים שלהם, ומה שהחל כפעילות מסחרית קיבל בהדרגה גם ממד ראוותני יותר: מלחמות שוורים החלו להשתלב במסורת. לפי המקור, אלה תועדו לראשונה במאה ה־14.
מן הצד האחר התקיימו טקסים דתיים לכבוד הקדוש. בתחילה נערכו הטקסים ב־10 באוקטובר, אך בשנת 1591 הועברו ל־7 ביולי, כדי לחפוף ליריד וכדי ליהנות ממזג אוויר טוב יותר בפמפלונה. המעבר הזה נחשב לתחילת ה־Sanfermines כפי שהם מוכרים כיום. לא החלטה תאולוגית גדולה, אם כן, אלא שילוב מצוין בין קדושה, מסחר ואקלים נוח. לפעמים ההיסטוריה מתקדמת לא מפני שמישהו חזה את העתיד, אלא מפני שבאוקטובר פשוט פחות נעים.
בימי הביניים כללו החגיגות נאום פתיחה, מוזיקאים, טורנירים, תיאטרון, מלחמות שוורים, ריקודים וזיקוקים. ריצת השוורים הופיעה במאה ה־17, יחד עם נוכחותם של זרים ועם הדאגות הראשונות מפני שתייה מופרזת והתנהגות פרועה במהלך החגיגה. תהלוכת הענקים נוצרה באמצע המאה ה־19. זירת השוורים הרשמית הראשונה נבנתה בשנת 1844.
המאה העשרים, המינגוויי והעולם שמגיע לפמפלונה
בזמנים המודרניים, תהילתו של הפסטיבל ומספר המבקרים הזרים שהוא מושך מדי שנה קשורים בתיאורו בספרו של אֶרְנֶסְט הֶמִינְגְוֵוי The Sun Also Rises ובדיווחים שכתב כעיתונאי. הֶמִינְגְוֵוי ביקר בפסטיבל לראשונה בשנת 1923, ושב אליו פעמים רבות עד 1959. מחוץ לזירת השוורים בפמפלונה ניצב כיום מונומנט להֶמִינְגְוֵוי, כאילו העיר מודה לסופר על שפרסם לעולם את מה שהיא עצמה ידעה מזמן: שיש לה כישרון נדיר לערבב סכנה, טקס, תיירים ויין באופן שאי אפשר להתעלם ממנו.
הפסטיבל משודר בשידור חי בטלוויזיה על ידי Televisión Española, הידועה כ־TVE, ברחבי ספרד וגם באופן בינלאומי. שידורי הרדיו הלאומיים שלו נעשים בידי Radio Nacional ו־Cadena SER. בשנים 2020 ו־2021 בוטל הפסטיבל בשל מגפת COVID-19, הפסקה חריגה במיוחד במסורת שהתרגלה לראות את עצמה כחזקה מהשגרה.
הצ׳ופינאסו: הרקטה שפותחת את הכול
פתיחת הפסטיבל מסומנת בירי זיקוק הצ׳וּפִּינָאסוֹ, או בבסקית txupinazo. הרקטה משוגרת בשעה 12:00 בצהריים ב־6 ביולי ממרפסת בניין העירייה, בזמן שהקהל חוגג בכיכר העירייה ובמוקדים אחרים בפמפלונה. מאז 1941 הצ׳ופינאסו מסמן את תחילת הפייסטה.
האדם שמדליק את הרקטה נקבע בידי ראש העיר. מאז 1979 התקבעה מסורת שלפיה לאחר הבחירות העירוניות, בכל שנה משוגר הצ׳ופינאסו בידי אדם מאחת הקבוצות הפוליטיות במועצת העיר. הסדר מתחיל בראש העיר, ולאחר מכן בקבוצות הפוליטיות לפי מספר הנציגים שלהן. גם למסורת זו היו חריגים: לעיתים הופקד המעשה בידי אנשים שאינם פוליטיקאים, כאשר רשמו הישג משמעותי באותה שנה. בין הדוגמאות מופיעים שחקן של קבוצת הכדורגל המקומית ונשיא קבוצת “הענקים והראשים הגדולים” ביום השנה ה־150 שלה.
לאחר ירי הרקטה, להקת כלי נשיפה המנגנת בכלי הקשה וב־txistus, חלילים בסקיים, מנגנת בתוך ההמון ולאחר מכן צועדת אל מחוץ לכיכר המרכזית. כך מתחיל השבוע, לא בהוראה אלא בצליל, לא במסמך עירוני אלא בתערובת מתוזמנת של עשן, מוזיקה ודחיסות אנושית.
ריאו־ריאו: תהלוכה שנעצרה בדרך
רִיאָו־רִיאָו היה אירוע המוני שנערך ב־6 ביולי. חברי מועצת העיר צעדו מבניין העירייה אל קפלה סמוכה שהוקדשה לסן פרמין, בזמן שהמשתתפים רקדו לצלילי הוואלס של אַסְטְרָאִין לאורך הדרך. הטקס הונהג בשנת 1911 בידי אִיגְנָאסְיוֹ בַּלֶסְטֶנָה אַסְקָרָאטֶה.
בשנת 1992 הוסר הריאו־ריאו מלוח האירועים הרשמי מטעמי סדר ציבורי, משום שפעילים פוליטיים השתמשו בו כדי לקדם עימותים עם הרשויות. צעירים מפגינים חסמו לעיתים את הדרך, ולעיתים נדרשו עד חמש שעות לחברי מועצת העיר כדי לעבור מרחק של 500 מטרים בלבד אל קפלת סן פרמין. יש בכך שיעור עירוני קטן: לפעמים חצי קילומטר יכול להפוך למסע מדיני ארוך למדי, אם יש מספיק אנשים נחושים בדרך.
בשנים האחרונות נערך הריאו־ריאו באופן בלתי רשמי, ללא השתתפות חברי מועצת העיר. בשנים 1996 ו־2012 נעשו שני ניסיונות כושלים להשיב את המעמד המקורי עם השתתפות המועצה, אך שניהם בוטלו בעקבות עימותים אלימים עם חלק מהמשתתפים.
7 ביולי: פסלו של הקדוש יוצא לרחובות
היום המרכזי של הפסטיבל הוא 7 ביולי. ביום זה מלווים המשתתפים את פסלו של סן פרמין מן המאה ה־15 דרך החלק העתיק של פמפלונה. הפסל מלווה ברקדנים ובאמני רחוב, וכן ברשויות פוליטיות ודתיות שונות, ובהן ראש העיר ובישוף פמפלונה. הבישוף עומד בראש מיסה חגיגית לפני התהלוכה.
במהלך התהלוכה מבוצעת לכבוד הקדוש חוֹטָה, ריקוד מסורתי עתיק. ורד מוגש בבאר סן פרמין. הענקים, figuras עצומות בעלות שלד עץ ועיסת נייר המופעלות מבפנים, רוקדים בזמן שפעמון הקתדרלה הקרוי מַרִיָּה מצלצל. מיסה מתקיימת בקתדרלה של העיר וגם בקהילות העירוניות.
התמונה הזו, של פסל מן המאה ה־15, פעמון בשם מַרִיָּה, רקדנים, רשויות פוליטיות ודתיות, ורד אחד בבאר, מזכירה כי סן פרמין איננו רק ריצה לפני שוורים. הוא גם עיר המוציאה את זיכרונותיה לרחוב, מקשטת אותם, מנגנת להם ומאפשרת להם לנוע שוב בין הבתים.
אֶל סְטְרוּאֶנְדוֹ: הרעש כאמנות אזרחית
אֶל סְטְרוּאֶנְדוֹ, “הרעם” או “השאגה”, הוא אירוע שהפך למסורת לפחות מאז 1975. במכוון הוא אינו חלק מן התוכנית הרשמית. בכל שנה הוא מתקיים ביום אחר של הפסטיבל, בדרך כלל ביום חול כדי לצמצם את גודל הקהל.
המשתתפים מתכנסים בשעה 23:59 ליד בניין העירייה ומשמיעים רעש רב ככל האפשר במשך כמה שעות. הכלים המשמשים אותם כוללים תופים, מצלתיים, קערות, משרוקיות ומחבתות. זהו רעש מתוכנן היטב, כלומר דבר שאמור להיות סתירה פנימית, אך בפמפלונה הוא נעשה מסורת. העיר מתירה לעצמה, לפחות לכמה שעות, לומר את כל מה שאי אפשר לומר בנאום מסודר.
ריצת השוורים: 825 מטרים של בוקר צפוף
האירוע המוכר ביותר בפסטיבל הוא ריצת השוורים, בספרדית encierro או los toros de san Fermin. בכל בוקר בין 7 ל־14 ביולי רצים מאות אנשים לפני שישה שוורים ושישה שוורים מסורסים לאורך מסלול של 825 מטרים ברחובות צרים באזור בפמפלונה. במקור צוין גם האורך ברגל: 2,707 רגל. המסלול מסתיים בזירת השוורים של פמפלונה.
בכל יום מופיע encaste אחר, כלומר תת־גזע אחר של שור. הריצה מתחילה בשעה 8:00 בבוקר. קול נפץ של חזיז מודיע על שחרור השוורים מן המכלאה. לפני 1924 החלה הריצה בשעה 6:00 בבוקר. בין 1924 ל־1974 החלה בשעה 7:00. הזזת השעה קדימה היא אולי ויתור קטן לשינה, אבל לא ויתור גדול לסכנה.
הרצים מתכנסים קודם לכן בתחילת המסלול כדי לבקש את הגנת הקדוש. הם שרים שלוש פעמים לפני פסל קטן של סן פרמין, המוצב בנישה מוגבהת בקיר. השירה נעשית בספרדית ובבסקית.
אחרי התפילה נשמעות הקריאות Viva San Fermin ו־Gora San Fermin. מאז 1962 מושר המזמור בספרדית, והחל בשנת 2009 מושרת אחריו גם גרסה בבסקית.
חזיז שני מסמן שהשור האחרון יצא מן המכלאה. במרוץ משתתפים שישה שוורי קרב, המלווים בשישה שוורים מסורסים, לעיתים קרובות בצבעי לבן וחום, המובילים אותם אל הכיכר. אחריהם מגיעים עוד שלושה שוורים מסורסים שאינם מיועדים לקרב. רועים מדריכים את השוורים. לאחר שכל השוורים נכנסו לזירה, משוחרר חזיז שלישי. חזיז רביעי מודיע כי השוורים נמצאים במכלאות שלהם וכי הריצה הסתיימה.
מאז 1925 נהרגו 15 בני אדם במהלך הריצה. המוות האחרון שנזכר במקור אירע ב־10 ביולי 2009. בכל שנה נפצעים במהלך הריצה בין 200 ל־300 בני אדם, אם כי רוב הפציעות הן חבלות שאינן קטלניות ונגרמות מנפילות. המספרים האלה הם הצד הפחות פיוטי של המסורת. אחרי המוזיקה, הצבעים והתפילה, נשארת גם העובדה הפשוטה: שישה שוורי קרב ברחוב צר אינם אביזר תפאורה.
מקור המסלול והמסורת של הריצה
המסלול של ריצת השוורים השתנה רק מעט מאז 1852, משום שזירת השוורים הקודמת שכנה קרוב למיקום הנוכחי. לפני 1852 הסתיימה הריצה ב“כיכר הטירה”. מקור המסורת היה הצורך להעביר את השוורים מחוץ לעיר אל זירת השוורים לקראת מלחמת השוורים, אך לא ברור מתי החלו אזרחים לרוץ לפניהם.
קיימים רישומים כתובים משנת 1787 המעידים כי המסורת כבר הייתה מבוססת היטב, בלי זיכרון ברור של תחילתה. המסורת של שירת בקשת ההגנה מן הקדוש מתוארכת לשנת 1962. במובן זה, ריצת השוורים היא גם תזכורת לאופן שבו מנהג מעשי, העברת בעלי חיים, יכול להפוך לטקס טעון בסמלים, תפילות, מוות, שידורי טלוויזיה ותיירים עם אומץ רגעי או שיקול דעת מוגבל.
הענקים והראשים הגדולים: הבוקר של הילדים והדמויות
בכל בוקר מימי הפסטיבל מתקיימת תהלוכת gigantes y cabezudos, “ענקים וראשים גדולים”. שמונה דמויות ענק, בנות יותר מ־150 שנה, נישאות בידי רקדן הנמצא בתוך מבנה עץ. הדמויות נבנו בשנת 1860 בידי טַדֶאוֹ אַמוֹרֶנָה, צייר מפמפלונה. הן מייצגות ארבעה זוגות של מלכים ומלכות מארבעה גזעים ומקומות: אירופה, אסיה, אמריקה ואפריקה. גובהן כ־4 מטרים, שהם כ־13 רגל. במהלך התהלוכה רוקדים הענקים לצלילי מוזיקה מסורתית.
לצד שמונת הענקים מופיעות עוד 17 דמויות: שישה קִילִיקִיס, חמישה ראשים גדולים ושישה זַלְדִיקוֹס. הדמויות הללו נבנו בין 1860 ל־1941. הקיליקיס והראשים הגדולים הם קריקטורות אנושיות הנישאות כקסדות. הראשים הגדולים מגיעים לגובה של עד מטר אחד, שהם כ־3 רגל ו־3 אינץ׳, והקיליקיס מעט קטנים יותר. הזלדיקוס הם דמויות המייצגות סוסים ורוכביהם.
הראשים הגדולים מקדימים את הענקים ומנופפים בידיהם לעבר הצופים. הקיליקיס והזלדיקוס רצים אחרי ילדים ומכים אותם באלה עשויה ספוג. מי שמחפש כאן רגישות חינוכית מודרנית עלול להרים גבה; מי שמבין פסטיבלים עתיקים יודע שילדים, פחד קל, צחוק ודמויות מוזרות היו תמיד בעלי ברית ותיקים למדי.
ספורט מסורתי: אבן, עץ, חציר והימורים
בכל בוקר מתקיימות בכיכר פְּלָאסָה דֶה לוֹס פוּאֶרוֹס, סמוך למצודת העיר, תצוגות ותחרויות של ספורט כפרי בסקי. בעבר נערכו התחרויות בזירת השוורים. ענפי הספורט כוללים הרמת אבנים, חיתוך עצים והרמת חבילות חציר. אלה פעולות שנשמעות כמו עבודה קשה, עד שמישהו מחליט להוסיף להן קהל, חוקים ותחרות, ואז הן נעשות מסורת.
מן הצד האחר נערך טורניר Jai alai של סן פרמין, תחרות יוקרתית בענף זה של pelota בסקית. הוא מתקיים באחד ממגרשי העיר. הימורים נפוצים באירועים אלה. כך נשמרת בפסטיבל נוכחותו של הגוף האנושי לא רק מול שור, אלא גם מול אבן, עץ, חציר, כדור וקהל המוכן להמר על תוצאה.
מלחמות השוורים: אחר הצהריים בזירה
בכל אחר הצהריים מ־7 עד 14 ביולי מתקיימת מלחמת שוורים שבה נהרגים ששת השוורים שהובלו באותו יום לזירת השוורים במהלך ריצת הבוקר. האירוע מתחיל בשעה 18:00. נוסף על כך, מלחמת השוורים החמישית נערכת עם שוורים צעירים יותר ולוחמי שוורים שאינם מאומנים לגמרי, ואילו השישית כוללת לוחמי שוורים רכובים על סוסים, בספרדית rejoneo.
הקשר בין ריצת הבוקר למלחמת אחר הצהריים ישיר מאוד. השוורים אינם רצים כחלק ממופע מבודד, אלא מובלים אל הזירה שבה יסתיים יומם. עבור הקהל, היום נחלק לשני פרקים: בבוקר הרחובות הצרים, הריצה והסכנה הפתוחה; בערב הזירה, הטקס והמוות המאורגן. המקור אינו מוסיף פרשנות לכך, וגם אין צורך להוסיף הרבה. המסורת אומרת את שלה בעצם הסדר הכרונולוגי.
זיקוקים: הלילה מעל המצודה
בכל לילה בשעה 23:00 מתקיים מופע זיקוקים בפארק המצודה. מופעי זיקוקים ידועים בסן פרמין כבר משנת 1595. בין השנים 2000 ל־2019, ושוב מאז 2022, נערכה תחרות זיקוקים בינלאומית. הצופים יושבים על הדשא סביב המצודה ומביטים במופע.
אחרי בוקר של ריצה, אחר צהריים של מלחמת שוורים, תהלוכות, מוזיקה, רעש וספורט מסורתי, הזיקוקים הם הדרך של העיר להרים את הראש. לא אל הקדוש, לא אל השור, לא אל המרפסת של העירייה, אלא אל השמיים. גם זו מסורת ותיקה: בסוף היום, בני אדם אוהבים להאמין שאור קצר יכול להסביר משהו.
Pobre de mí: הסוף המתוק והעגום
לאחר תשעה ימי חגיגות מתאספים תושבי פמפלונה בכיכר העירייה בחצות 14 ביולי ושרים את התווים המסורתיים של Pobre de mí, “מסכן אני”. ראש העיר סוגר אז את הפסטיבל. המשתתפים מדליקים נרות ומסירים את המטפחות האדומות שלהם בזמן שהשיר מנוגן בידי הלהקה המקומית. לאחר מכן מתקיים מופע זיקוקים בבניין העירייה. מסורת טקס הסיום הרשמי הזה החלה בשנות ה־20 של המאה ה־20.
השם “מסכן אני” נושא בתוכו חוכמה קטנה של חגים. המשתתף אינו מסכן מפני שסבל, אלא מפני שהחג נגמר. במשך תשעה ימים העיר לבשה צורה אחרת, קדושה יותר ופרועה יותר, מסורתית יותר ומסוכנת יותר. ואז, בחצות, צריך להחזיר את המטפחת, את הנר, את הרחובות ואת הגוף אל החיים הרגילים. זו אולי המלנכוליה האמיתית של סן פרמין: לא השור רץ מהר מדי, אלא הזמן.
עיר של שוורים
פסטיבל סן פרמין מחזיק יחד דברים שאינם אמורים להסתדר היטב: מרטיר מן המסורת הקתולית, ירידים מסחריים מימי הביניים, שוורים שהובלו אל הזירה, ריצה מסוכנת ברחובות צרים, תהלוכה דתית סביב פסל מהמאה ה־15, דמויות ענק מעץ ועיסת נייר, תחרויות ספורט בסקיות, רקטה אחת מן המרפסת, רעש מכוון במחבתות וקערות, שיר סיום עגום וזיקוקים מעל המצודה.
החיבור הזה אינו נקי ואינו מסודר. הוא גם לא צריך להיות. סן פרמין חי דווקא משום שהוא אינו רק טקס דתי, אינו רק מוקד תיירותי ואינו רק ריצת שוורים. הוא שכבות של עיר אחת, שהסכימה במשך מאות שנים להציג את עצמה פעם בשנה בלי יותר מדי איפור: מאמינה, מסחרית, אמיצה, פרועה, טקסית, ולעיתים מסוכנת להפליא.
רוצים להמשיך לשוטט בין חגיגות, מנהגים וסיפורים שבהם ההיסטוריה מתנהגת קצת פחות בנימוס מן המקובל? הירשמו לניוזלטר של HistoryIsTold, לפני שהשגרה תחזור לכיכר ותעמיד פנים שלא קרה כאן דבר.
תאמל״ק לי