ז'אנר הפנטזיה מתאפיין בחופש יצירתי, בבריחה מחיי היומיום ובהעלאת הרעיונות הדמיוניים והמדהימים ביותר. לכן, אין לצפות ממנו להיצמד בקפדנות לריאליזם – מטרתו שונה לחלוטין. מרבית יצירות הפנטזיה כוללות מוסכמות, ולעיתים גם הפרה מכוונת או מקרית של חוקי המדע, חוקי היקום או ההיגיון.
אנו מקבלים רבות מההנחות הללו בחיוך טוב לב, הרי מדובר על יקומים קולנועיים ועולמות ספרותיים אהובים. לפעמים מוסכמות הן הכרחיות – למשל, לשם קלות התפיסה. הרי אף אחד לא מתבייש בעובדה שבטרילוגיית המשחק על המכשף, הג׳וק הנאמן תמיד נמצא איפשהו בקרבת מקום. לא רואים את הסוס? הוא שם!
אבל לפעמים אפילו גיקים ותיקים מתייחסים בעוינות לטיפשות התסריטאים או לטעם הרע של מעצבי התפאורה. בואו ננתח את המוסכמות המעניינות ביותר מעולם המדע הבדיוני – אלו שידועות לכולם, ואלו שאולי אפילו לא חשבתם עליהן.
בחלל, אף אחד לא יכול לשמוע אותך צועק.
"מלחמת הכוכבים" הוא אחד מסיפורי המדע הבדיוני המרהיבים ביותר. קרבות חלל נראים נהדר ונשמעים מרשים. מנועים מייללים, ספינות קרב זריזות חולפות, משחתות כוכבים רועמות, קורבטות ופריגטות מתפוצצות… אבל גלי קול אינם מתפשטים בוואקום. קרבות בגלקסיה הרחוקה, רחוקה היו אמורים להתקיים בדממה סטרילית. כמובן, צוות הצילום היה מודע לתכונותיו של הוואקום וסטייה כזו מהריאליזם נעשתה במכוון. כך רצה ג'ורג' לוקאס לרגש ולהפתיע את הצופה ובואו נודה בזה, הוא הצליח.
את רעש קרבות החלל ניתן לשמוע גם בסרטים "Enemy Mine" משנת 1985, "אבודים בחלל" (1998), בסדרת משחקי Elite (1984-2014) ובסדרת הטלוויזיה של יקום "מסע בין כוכבים". אבל בסדרה "המרחב" (The Expanse) הוואקום שקט וחירש וזה לא הופך את הסיפור למשעמם כלל.
קצת על פליאונטולוגיה…
בשנת 1994, "פארק היורה" זכה בצדק בשלושה פרסי אוסקר, כולל בקטגוריית הסאונד הטוב ביותר. הדינוזאורים הטורפים שאגו כמו חצוצרות מסביב לחומות יריחו והפחידו את גיבורי הסרט, הצופים והמבקרים. אבל רק יונקים יכולים לשאוג בטבע כי יש להם עצם ויואיד מיוחדת לכך. מחקרים על שרידי דינוזאורים הראו שמבנה הגרון של בעליו הקודמים של כדור הארץ היה דומה מאוד לזה של ציפורים. בסצנת המחקר מ"פארק היורה" הראשון, הטירנוזאורוס שואג בניצחון בביתן הרוס ומפיל דגל של "פארק היורה". במציאות, טורף כזה היה מעדיף לקרקר בקול מחריש אוזניים. ולוצירפטורים, המוצגים בסרטי "פארק היורה" כטורפים ערמומיים הפועלים בצוות, היו למעשה טיפשים ותוקפניים כלפי חבריהם. קניבליזם נחשבה לנורמה עבור מין זה והם אכלו בעיקר כל מיני דברים קטנים – אבל בהחלט לא תיירים אמריקאים מפוטמים היטב.
על סוסי ים ואנשים בלתי נראים
רומן המדע הבדיוני הקלאסי "האיש הבלתי נראה" (1897) מאת הרברט ג'. וולס מספר את סיפורו של מדען בשם גריפין. הוא ממציא דרך לטשטש את צבע הדם ולהפוך יצורים חיים לבלתי נראים. גריפין בוחן זאת על עצמו, אך היכולות החדשות אינן משפרות את מזגו הרע ממילא של המדען. כדי להמשיך בניסויים, נדרש כסף, האיש הבלתי נראה מתחיל לגנוב ומאבד יותר ויותר את אופיו המוסרי. הרקע מעלה שאלות. גריפין, שכבר בלתי נראה, מגיע לכפר במחוז סאסקס, בריטניה. הוא נכנס לפונדק במהלך סופת שלגים, מה שאומר שזה חורף. עד מהרה הגיבור יוצא למסע פשעים וכדי להיות בלתי נראה, עליו להוריד את כל בגדיו ולבצע את פשעיו בעירום. הוא נהרג בחליפה של אדם בסוף הספר. היעלמות אינה מספקת הגנה מפני היפותרמיה. באנגליה, שבה אפילו בקיץ הטמפרטורה יכולה לרדת ל-11 מעלות צלזיוס, אי אפשר באמת לרוץ בלי בגדים. ככל הנראה, גופו של גריפין החזיר לא רק את קרני האור, אלא גם את הקור. בנוסף, הנבל היה צריך ללכת לעבודה רעב: נקניקייה שנאכלה הייתה פשוטו כמשמעו מסגירה אותו…
אין פנינו לשלום
אותו הרברט וולס, ברומן שלו "מלחמת העולמות" (1897), תיאר בצורה חיה את פלישת אנשי המאדים לאיים הבריטיים. צבא רב עוצמה וצי בלתי מנוצח היו כמעט חסרי אונים מול הכובשים. כלי הנשק של התוקפים המכוערים חתכו סיירות ומשחתות לגזרים, חצובות ענק רמסו ערוגות פרחים. הפולשים מהמאדים השתמשו בהצלחה בגזים רעילים ולונדון הייתה זרועה גופות. עם זאת, שלושה שבועות לאחר מכן, החייזרים הטורפים (שניזונו מדמם של נתיני הממלכה!) מתו ממגע עם מיקרואורגניזמים ארציים, והבריטים חזרו בהקלה לתה הקבוע שלהם בחמש. הספר עדיין טוב לקריאה כיום, אך לחובב מדע בדיוני מתוחכם עשויות לעלות שאלות לא נוחות. אם אנשי המאדים עקפו בהרבה את בני כדור הארץ בפיתוח טכנולוגי. הם שלטו במסעות חלל, במנגנונים צבאיים מורכבים וב"קרני המוות" המפורסמות, הרי שהשימוש בנשק גז גם מעיד על כך שהחייזרים הצליחו להגיע לחקר עמוק בכימיה ובבקטריולוגיה. אבל הם שכחו לדאוג למלאי תרופות ולחליפות מגן בנאליות? בנוסף, אנשי המאדים של וולס הם בבירור מין לוחמני; עליהם להבין טקטיקות ואסטרטגיה וזה מוזר אם הם הופיעו על כוכב לכת זר ללא סיור מקדים ושלחו מיד חיילים…
הביטו בי
הסדרה "See" (ששודרה בשנים 2019-2022), עלתה ב-+Apple TV ומספרת את סיפורם של עולמם של עיוורים. על פי העלילה, כמעט כל האנושות איבדה את ראייתה, אך הצליחה להסתגל ולשרוד.
הסדרה מאופיינת באווירה אפלה, ג'ייסון מומואה אכזרי וסצנות הקרב מקוריות. אבל כל חובב מדע בדיוני יתייסר בשאלות שלכותבי התסריטים אין תשובות עליהן עד לפרק האחרון. ציוויליזציה של עיוורים – בתיאוריה – יכולה להתקיים מתחת לאדמה, שם במעברים צרים וחשוכים, מגע חשוב יותר מראייה. חפרפרות לא מתלוננות – הן אפילו מנסות להתחתן עם אצבעונית מדי פעם. אבל בסדרה העיוורים בונים דיור אמין, תופרים בגדים, מנהלים משק בית, משתמשים בכלים ובנשקים וכל זה על פני השטח. עיוורים איכשהו עוברים מרחקים ארוכים וחוזרים הביתה. היוצרים יכלו לתקן את החור ההגיוני הזה על ידי הוספת חושים חדשים לניצולים, כמו סונאר לאיתור הד, כפי שיש לדולפינים. אבל לא – התושבים העיוורים עדיין חיים בעזרת מגע בלבד.
תענוגות אסטרטגיים ותרגילים טקטיים
המלחמה בפנטזיה הופכת לעתים קרובות לכוח המניע של העלילה – ומלחמה, כידוע, לעולם לא משתנה. לפחות עד שמתעוררות שאלות לגבי הלוחמים. סדרת הטלוויזיה "משחקי הכס" (2011–2019) שינתה את הטלוויזיה לנצח. אבל גם ספריו של ג'ורג' ר.ר. מרטין וגם ההפקה של HBO היו בחלקם בעלי מוסכמות מגוחכות. קחו, לדוגמה, את הדות'ראקי, שבט נוודים של פרשים שיודעים להילחם. בסוף הסאגה, כוחות הטוב המסורתי מתאספים כדי להגן על טירת וינטרפל. צבא של מתים מהלכים, בראשות מלך הלילה, מתקרב ופרשי הדות'ראקי משתמשים בטקטיקות טיפשיות ואובדניות: רוכבים, מנופפים בלהבים מעוקלים, ממהרים אל החושך לעבר שורות צפופות של זומבים חסרי פחד ובלתי נלאים. ללא סיור מוקדם וללא סיכוי להצלחה, הדות'ראקי יכולים להיות מצוידים בחצים בעלי חוד אובסידיאן ולשלוח אותם להפציץ את צבא מלך הלילה בזמן שהוא צועד. זה יכול היה להיות יעיל בהרבה מהתקפה ישירה, שתהיה יעילה בערך כמו ריסוק הראש בקיר לבנים.
אימון אש
רק העצלנים לא בעטו בלוחמי הסער הקיסריים בשריון הלבן-שלג הזוהר שלהם. מחלקת חיילים שופכת אש מרובה פיצוצים על כמה מורדים ומכה בביטחון: קירות, עצים, שמי כוכבי לכת רחוקים…
אותו דבר קורה בסדרת ג׳יימס בונד (שנטען שהיא ריאליסטית בספריו של איאן פלמינג, אבל בעיבודים הקולנועיים הסרטים הפכו כמעט לפנטזיה). מאז 1962, כאשר "ד"ר נו" יצא לאקרנים, אלפי קליעים נורו לעבר 007, אבל הוא מוגן הודות לברכת המלכה עצמה, אין ספק. שחקנים המגלמים את בונד אינם ברי מזל כל כך: דניאל קרייג, למשל, איבד שתי שיניים בזמן שצילם סצנת קרב. כמה מוסכמות משותפות לסרטי פנטזיה, פעולה וסרטי פשע, מלחמה והרפתקאות. למשל, מכוניות בעולם האמיתי בדרך כלל לא מתפוצצות ללא עזרה חיצונית: הן נשרפות במהירות, אבל בשביל פיצוץ מרהיב עם כדור אש וגלגל שעפים ישר לתוך המצלמה, צריך מטען נפץ ובלון גז. בסיפורת הצבאית, חביות דלק מתפוצצות לעתים קרובות: במשחקים, הן לפעמים אפילו צבועות באדום באופן מהורהר. במציאות, למרבה המזל, הכל שונה – אדי בנזין יתלקחו מלהבה גלויה, אך הבנזין עצמו לא יתלקח עקב ירי קליע.
בכוח החרב
כאשר גיבור פנטזיה יוצא למסע קרב, הוא לוקח איתו חרב. במקרים קיצוניים, גרזן קרב. אבל כמעט לאורך כל ההיסטוריה האנושית, לוחמים העדיפו סוג אחר של נשק – חנית. בעזרת חניתות עם קצות אבן, שבטי ציידים נלחמו בטיגריסים בעלי שיני חרב והרגו ממותות. בעת העתיקה, החנית הייתה הנשק העיקרי של פרש וחייל רגלי כאחד. ולאחר שהפכה לחנית פרשים, החנית שימשה אפילו במהלך מלחמת העולם הראשונה ומלחמת ברית המועצות-פולין בשנים 1919-1921. אבל בעולם הפנטזיה, סביר יותר שנפגוש גיבור עם חרב – כי חרב נראית מרשימה יותר.
בספרים, סרטים ומשחקי וידאו, ישנן חרבות מפורסמות רבים עם שמות משלהן: פרוסטמורן, אקסקליבר, החרב השחורה, נארסיל. קרייטוס הספרטני מכנה את גרזנו הקסום לוויתן. והיכן החנית ההרואית המכונה, למשל, האגרוף השמימי? גרזנים ופטישים תופסים בביטחון את המקום השני בפופולריות ואף הפכו לכרטיס הביקור של כמה אומות פנטזיה. לדוגמה, גמדים, במקום להרים חניתות וכלי נשק אחרים (ולפצות על חוסר גובהם), מנסים לרסק את ראשו של אויב בגרזן. ניתן להסביר זאת בשל המוזרויות של ניהול פעולות צבאיות מתחת לאדמה, במרחב מוגבל, אך אפילו על פני השטח, הגמדים המזוקנים אינם נפרדים מגרזני קרב. למען ההגינות, ניתן לנופף בחניתות במשחקי סדרת Dynasty Warriors ו-Dark Souls, במשחקי תפקידים שולחניים ומחשבים של יקום D&D. אותו דבר לגבי הקלע. זריקת כלי נשק של צבאות העולם העתיק כמעט תמיד מתעלמים מהם בז׳אנר הפנטזיה. כן, לולאת חגורה ואבן אינם מרשימים כמו קשת אדירה או קשת אלגנטית. אבל מי שחושב שהקלע הוא נשק מגוחך צריך לשאול את הענק גוליית מה שלומו לאחר שפגש את דוד. ותוכלו להעריך את הקלע בערכו האמיתי במשחקי A Plague Tale.
איפה ההיגיון?
דמויות במדע בדיוני נוטות לפעול בצורה לא הגיונית. לפעמים קלישאות טיפשיות כמו "יש מפלצת בקרבת מקום! אנחנו צריכים להיפרד!" רק מעלות חיוך, אבל לפעמים סצנות כאלה הן ממש מעצבנות. ניתן לומר את אותו הדבר על הטכניקה האהובה ביותר על תסריטאים, לתת לגיבור אמנזיה. אפשר כנראה למנות הרבה גיבורים שהיו להם בעיות זיכרון.
סצנות שבהן הנבל מביס את הגיבור ונואם נאום ניצחון, נותן לו את ההזדמנות לחכות לעזרה או אפילו לברוח, גם הן נראות טיפשיות להפליא. מהלך זה משמש לעתים קרובות במיוחד בסרטי גיבורי על. רונן המאשים מ"שומרי הגלקסיה" (2014) יכול היה להשמיד את כדור הארץ בתנופת פטיש אחת, אבל קודם הוא מחליט לדבר. ממש בקצרה, במשך כארבעים דקות. כתוצאה מכך, רוקט ודראקס פשוט לוקחים את הנשק מהאידיוט.
עולם הפנטזיה והמדע הבדיוני מאפשר לנו לברוח מהמציאות ולצלול לעולמות עשירים בדמיון, הרפתקאות ורעיונות מסעירים. אך לצד הקסם, הוא מלא במוסכמות, קלישאות ולעיתים גם טעויות מדעיות או עלילתיות שגורמות לנו להרים גבה. חלק מהן מתקבלות באהבה כחלק מהחוויה, בעוד אחרות מצליחות להוציא אותנו מהסיפור. בסופו של דבר, החוכמה היא לדעת מתי לבקר ומתי פשוט להניח בצד את הספקות, להתמסר לעלילה וליהנות מהמסע שהיוצרים בנו עבורנו.
רוצים לגלות עוד על הסיפורים שמאחורי העולמות הקסומים? קראו עוד באתר שלנו והעמיקו בהיסטוריה, בתובנות ובסיפורים שמאחורי היצירות הגדולות.
