סיפור אהבתם, נפילתם וחטיפתם של במאי ושחקנית דרום-קוריאנים, שנכלאו על ידי הדיקטטור קים ג'ונג-איל ואולצו ליצור סרטים עבור משטרו. ■ מבצע ההימלטות הנועז שלהם ממחיש את אחד הפרקים המוזרים והמרתקים ביותר של המלחמה הקרה.
רוח קרירה נשבה על חוף אי מבודד בהונג קונג של ינואר 1978. צְ'וֹי אוּן-הִי, מהשחקניות המפורסמות, הזוהרות והאהובות ביותר של דרום קוריאה, מצאה את עצמה מותקפת לפתע על ידי סוכנים זרים. היא סוממה קלות, הועלתה בכוח על סירת משא ונלקחה אל הלא נודע. באותם רגעים של אימה, היא לא יכלה לדמיין שהיעד שלה הוא פיונגיאנג, וכי מי שיקבל את פניה אישית בנמל יהיה לא אחר מאשר קִים ג'וֹנְג-אִיל, בנו של מנהיג צפון קוריאה ומי שהיה מיועד לרשת את השלטון. התקרית האלימה הזו הייתה רק סצנת הפתיחה בעלילה מציאותית שעלתה על כל תסריט קולנועי שצ'וי אי פעם גילמה.
בלב המלחמה הקרה, כאשר חצי האי הקוריאני היה קרוע בין קומוניזם עריץ מן הצפון לבין רפובליקה סוערת מהדרום, התרחש סיפורם של צ'וי ובעלה לשעבר, במאי הקולנוע שִׁין סַאנְג-אוֹק. חטיפתם, כליאתם הממושכת, שילובם הכפוי בתעשיית הקולנוע הצפון-קוריאנית ולבסוף בריחתם הנועזת, היו לאחת הפרשיות המוזרות והמרתקות ביותר בהיסטוריה של המאה העשרים.
המלך והמלכה של סיאול ושקיעתה האימפריה
בשנות החמישים והשישים, שין סאנג-אוק נחשב לאחד מבמאי הקולנוע הגדולים, הפוריים והמשפיעים ביותר בדרום קוריאה. הודות לסגנונו השאפתני והייחודי, הוא כונה לעיתים קרובות "אורסון וולס של דרום קוריאה". צ'וי און-הי, אשתו, הייתה המוזה הקולנועית שלו, ויחד הם הפכו ל"פאוור קאפל" הבלתי מעורער של תעשיית הבידור הדרום-קוריאנית.
אך בסוף שנות השבעים, הזוהר החל להתעמעם. נישואיהם של השניים עלו על שרטון, בעיקר בשל רומן שניהל שין מחוץ לנישואים אשר אף הביא לעולם שני ילדים. המשבר האישי הוביל לגירושיהם. במקביל, גם האימפריה המקצועית שלהם קרסה. האולפן הענק בניהולו של שין נקלע לקשיים כלכליים כבדים ולבסוף ספג את המכה הניצחת כאשר רישיונו נשלל לחלוטין על ידי ממשלת דרום קוריאה.
החטיפה והמלכודת בהונג קונג
באותה תקופה בצפון קוריאה, קים ג'ונג-איל החל לרקום תוכנית יוצאת דופן. קים, בנו של מנהיג צפון קוריאה דאז קִים אִיל-סוּנְג, היה חובב קולנוע אובססיבי שהחזיק ברשותו אוסף פרטי שכלל עשרות אלפי סרטים מרחבי העולם. הוא חש סלידה עמוקה מאיכותם הירודה של סרטי התעמולה שהופקו במדינתו וחלם להקים פרויקט יוקרתי: תעשיית קולנוע צפון-קוריאנית שתזכה בפרסים בינלאומיים יוקרתיים. הפתרון שמצא למימוש חזונו היה פשוט אך אכזרי מאין כמוהו: לחטוף את הכישרונות הגדולים ביותר של השכנה מדרום.
בינואר 1978, צ'וי פותתה להגיע להונג קונג תחת הבטחה כוזבת לקבלת הצעה עסקית לבימוי סרט. במהלך סיור על חוף אי מבודד, המלכודת נסגרה עליה. היא הותקפה על ידי סוכני ביון צפון-קוריאנים, נלקחה בניגוד לרצונה והוברחה לפיונגיאנג, שם ציפה לה קים ג'ונג-איל עצמו.
מה הקשר של קים לקולנוע?
קים ג'ונג איל הצטרף למחלקת התעמולה וההסתה בשנת 1966 ועד מהרה הפך למנהל מחלקת הקולנוע והאמנויות. כאמור, הוא היה חובב גדול של סרטים, עם ספרייה של 15,000 סרטים לרשותו. כבמאי, הוא הגיע לציבור עם סרטים ואופרות שהנושא שלהם היה הומוגני: גאווה באומה ובפרט באביו, קים איל סונג.
צ'ארלס ק. ארמסטרונג כותב בספרו, "עריצות החלשים: צפון קוריאה והעולם 1950–1992", כי "קים לקח את האמנויות הצפון קוריאניות לכיוון שנראה שתוכנן במיוחד כדי להבטיח את חסדו של אביו: תחת הדרכתו, סרטים ואופרות חדשים התמקדו יותר מעולם במאבק האנטי-יפני של קים איל סונג וחבריו במנצ'וריה בשנות ה-30".
קים ג'ונג איל היה מתוסכל מסרטיו בתחילת שנות ה-70. הוא יכול היה לראות שבניגוד לסרטים האחרים שיצאו ברחבי העולם, שלו היו נוקשים וחסרי חיים. האבחנה שלו הייתה חוסר התלהבות מצד שחקניו וצוות הצילום שלו. בראדלי ק. מרטין, מחבר הספר "תחת טיפולו האוהב של המנהיג האבהי: צפון קוריאה ושושלת קים", מסביר זאת תוך ציטוט הקלטת קלטת משנת 1983 של קים: "ההבדל, הוא הציע, היה שאנשי תעשיית הקולנוע הצפון קוריאנית ידעו שהמדינה תאכיל אותם גם אם יבצעו רק באופן מינימלי, ולכן הם לא התאמצו מאוד… 'מכיוון שהם צריכים להרוויח כסף', אמר קים, אנשי תעשיית הקולנוע הדרומית השקיעו דם, יזע ודמעות כדי להשיג תוצאות."
הוא היה זקוק לקולות רעננים ונלהבים שיקדמו את הקולנוע הצפון קוריאני. בקנה מידה הגדול של תוכניתו של קים ג'ונג איל, קטעים נוספים מההקלטה נאמרו כדלקמן: "אם נמשיך להקרין סרטים מערביים בטלוויזיה, נציג אותם ללא הגבלה, אז רק מחשבות ניהיליסטיות יכולות לצוץ… כל הדברים האלה, פטריוטיות, פטריוטיות – אנחנו צריכים להגדיל את זה, אבל אנחנו רק גורמים להם להעריץ דברים מערביים… אז אנחנו חייבים לקדם את הטכנולוגיה לפני הפתיחה… לכן, בגלל זה, אני רוצה לתת זכויות במידה מוגבלת."
הודות לנטייה הידועה לשמצה של בני משפחת קים לשחק את תפקיד האלוהים, לצפון קוריאה כבר הייתה קיימת תשתית מסודרת לחטיפת זרים. הם נחטפו כדי לעבוד במכונים להכשרת מרגלים כמורים וכמודלים לשפות ולתרבויות זרות. לפיכך, לא נדרשה קפיצת מדרגה גדולה עבור קים ג'ונג-איל כדי להורות לאנשיו לחטוף את השחקנית הדרום-קוריאנית צ'וי און-הי ולאחר מכן את בעלה בנפרד, הבמאי המוביל של הדרום, שין סאנג-אוק.
בצל הטרור והבידוד
היעלמותה של צ'וי הכתה גלים. שין, שהיה מודאג מאוד מגורלה של גרושתו, יצא בעקבותיה להונג קונג. הוא קיווה שאולי דרך קשריה העסקיים שם, יצליח גם למצוא משקיעים חדשים שיצילו את האולפן הקורס שלו. אך ביולי 1978, חצי שנה בדיוק לאחר חטיפתה של צ'וי, גם גורלו נחרץ. שין נחטף בדיוק באותה הדרך ונלקח גם הוא, בספינה אל תוך הלילה, לחופי צפון קוריאה.
במשך חמש השנים הראשונות לשהותם הכפויה בצפון קוריאה, שין וצ'וי כלל לא ידעו זה על הימצאו של זו. חייהם התפצלו לשני מסלולים שונים לגמרי בממלכת הטרור הקומוניסטית.
צ'וי זכתה אמנם לתנאי מחיה נוחים, אך היא נאלצה להתמודד עם מציאות מצמררת של מעקב שוטף ובידוד מזהיר. שין, מנגד, סירב להשלים עם גורלו ומרד בשוביו. הוא ניסה לברוח מספר פעמים, אך ללא הועיל. לאחר שנתפס, הוא נשלח לאחד המקומות האפלים ביותר במדינה: מחנה ריכוז פוליטי לאסירים המוכר כ"מחנה מספר 6".
מחנה מספר 6 (המוכר גם כ"כלא 6" או מתקן לחינוך מחדש) הוא חלק ממערכת מחנות הריכוז וכלא האסירים הפוליטיים האכזרית של צפון קוריאה (הקרויה גם "קוואן-לי-סו").
המחנה נועד לשבור את רוחם של מתנגדי משטר, אנשים שניסו לערוק, או כאלו שהמערכת החליטה שיש "לחנך אותם מחדש" כדי שיתיישרו עם האידיאולוגיה של משפחת קים.
האסירים במחנה מספר 6 לא הוחזקו בתאים משותפים, אלא בבידוד קיצוני. שין עצמו נכלא בתא זעיר, חשוך וללא חימום, בו לא ראה אור שמש במשך תקופות ארוכות. מטרת הבידוד הייתה שבירה פסיכולוגית מוחלטת וניתוק האסיר מכל מגע אנושי.
השליטה באסירים הייתה אבסולוטית ולוותה באלימות קשה: האסירים חויבו לשבת על הרצפה הקרה בתנוחת ישיבה מזרחית (רגליים משוכלות), כשהם מביטים למטה ונאסר עליהם לזוז במשך שעות ארוכות, לעיתים עד 15 שעות ביממה. כל תזוזה קלה, הרמת ראש או חוסר ציות, גררו מכות רצח מידי הסוהרים.
האסירים עברו מסכת חקירות ועינויים שנועדו לגרום להם להודות ב"פשעיהם". התזונה במחנה הייתה חלק מתהליך העינוי. מנות המזון היו זעירות וכללו לרוב רק תערובת דלילה של תירס מורתח ומעט מלח, ללא שום ערך תזונתי ממשי. הרעב היה כה קיצוני, עד שהיו אסירים שנאלצו לאכול עשבים מחוץ לתאו ואף לתפוס חרקים כדי לשרוד ולא לגווע ברעב. הדיאטה הזו גרמה לאסירים לאבד ממשקלם באופן דרסטי ולסבול ממחלות קשות.
אחד המרכיבים המרכזיים של מחנה 6, שהבדיל אותו מסתם כלא, היה הדגש על שטיפת מוח. האסירים חויבו לשנן בעל פה מגילות, נאומים וספרים שלמים שנכתבו על ידי מנהיג צפון קוריאה קים איל-סונג (ובנו, קים ג'ונג-איל). סוהר היה בוחן אותם על הטקסטים באופן קבוע. אסיר שלא הצליח לדקלם את הטקסטים בצורה מושלמת נענש במניעת מזון, בבידוד נוסף או במכות. המטרה הייתה למחוק את זהותו הקודמת של האסיר ולהחליפה בנאמנות עיוורת למנהיג.
במקרה של שין סאנג-אוק, קים ג'ונג-איל רצה לאלף אותו, משום שקים הבין ששין לא ישתף פעולה מרצון, ולכן שלח אותו למחנה 6 מתוך ידיעה שהתנאים התת-אנושיים שם ישברו את התנגדותו. ואכן, לאחר כמעט ארבע שנים של גיהינום, שין הבין שהדרך היחידה שלו לשרוד, ואולי יום אחד לחזור לראות את אשתו ולהימלט, היא לזייף נאמנות מוחלטת. הוא כתב מכתב לקים ג'ונג-איל בו הוא מצהיר כי הוא "הבין את טעויותיו", מה שהוביל לבסוף לשחרורו ולמעברו לאולפני הקולנוע.
תור הזהב הכפוי
שנת 1983 הביאה עמה תפנית דרמטית.
קים ג'ונג-איל הגיע למסקנה כי שין "חונך מחדש" וכי רוחו נשברה מספיק כדי לשתף פעולה. הוא הורה להוציא את הבמאי המעונה מהכלא וארגן לכבודו קבלת פנים ממשלתית חגיגית. במהלך אותה מסיבה, להפתעתם והתרגשותם העצומה, הופגשו שין וצ'וי מחדש לאחר שנים של נתק מוחלט ואי-ודאות.
מיד לאחר מכן, הורה להם הרודן להינשא מחדש. השניים, בלית ברירה, צייתו ונישאו בטקס שנערך תחת חסותו האישית.
תחת השגחתו של קים, נפתח "תור הזהב" של הקולנוע הצפון-קוריאני. בני הזוג קיבלו לידיהם אולפן משלהם, תקציבי עתק והבטחה לחופש אמנותי, כמובן רק בגבולות הצנזורה הנוקשים של המשטר.
המטרה נותרה זהה: להעלות את קרנה של צפון קוריאה בעולם. יחד, הם ביימו והפיקו שבעה סרטים באותן שנים וסרטם המפורסם ביותר מתקופה זו, אשר יצא לאקרנים בשנת 1985, היה "פולגסארי" (Pulgasari), סרט מפלצות בסגנון "גודזילה", שנשא עמו מסרים סוציאליסטיים מובהקים; עלילתו התמקדה במפלצת הניזונה מברזל, שמסייעת לקבוצת איכרים מדוכאים למרוד במלך אכזר המנצל אותם לצרכיו. אך בני הזוג לא ויתרו על תקוותם לאמת. בניסיון נואש להוכיח לעולם את שעבר עליהם, ולהזים את טענות התעמולה של פיונגיאנג כאילו ערקו מרצונם החופשי, פעלה צ'וי באומץ לב, כשהחביאה טייפ מנהלים מיניאטורי בתוך תיקה והצליחה להקליט בסתר שיחות עם קים ג'ונג-איל. בהקלטות נדירות אלו, הרודן הודה מפורשות כי הוא זה שארגן את חטיפתם, ואף נשמע מבקש מהם להעמיד פנים שהם שוהים בצפון קוריאה מרצונם החופשי.
מה היו שבעת הסרטים של שין סאנג-אוק בצפון קוריאה?
במהלך השנים 1984 ו-1985, הבמאי שִׁין סַאנְג-אוֹק והשחקנית צְ'וֹי אוּן-הִי יצרו סדרת סרטים היסטוריים, פנטסטיים ותעמולתיים עבור תעשיית הקולנוע של צפון קוריאה. יצירות אלו, ששילבו נרטיבים סוציאליסטיים, פולקלור קוריאני עתיק ואפילו השפעות של קולנוע מפלצות בינלאומי, מהוות פרק ייחודי בו אמנות מגויסת לטובת המדינה, ותלויה לחלוטין ברצונם של מנהיגים כגון קִים אִיל-סוּנְג.
- שליח ללא שוב (Doraoji annun milsa). הסרט "שליח ללא שוב" מ-1984, אשר הציג את סיפורו הטרגי של השליח רי ג'ון בוועידת האג, בוסס למעשה על מחזה תיאטרון בשם "ועידה עקובה מדם" שנכתב על ידי מנהיג צפון קוריאה, קים איל-סונג בעצמו. בשנת 1907, באולמות המהודרים של ועידת השלום הבינלאומית בהאג, ניצב השליח הקוריאני רי ג'ון. בקול רועד אך נחוש, הוא מנסה לשכנע את נציגי המעצמות לסייע בביטולו של הסכם החסות היפני-קוריאני משנת 1905, אותו הסכם שהותיר את מולדתו תחת שלטון יפני ישיר. כאשר תחינתו נופלת על אוזניים ערלות והוא נכשל בהשגת תמיכתן של מעצמות המערב, הוא שולף פגיון ומבצע חרקירי אל מול עיניהם הנדהמות של הדיפלומטים. הסצנה הדרמטית והמדממת היא לב לבו של סרט הקולנוע שנוצר במציאות חריגה לא פחות.
- אהבה, אהבה, אהבתי (Sarang sarang nae sarang). באותה שנה, פנה שין לסגנון שונה לחלוטין ויצר מחזמר המבוסס על מעשיית פולקלור קוריאנית עתיקה בשם "סיפורה של צ'ון-היאנג" (The Tale of Chunhyang). עלילת הסרט עקבה אחר צ'ון-היאנג, אשר מתאהבת במונג-ניונג (Mongnyong), אריסטוקרט עשיר. אהבתם נקטעת כאשר מונג-ניונג נאלץ לעזוב לבירה כדי לעבור הכשרה כפקיד ממשלתי. בהיעדרו, מושל חדש משתלט על המחוז וחושק בצ'ון-היאנג. כאשר היא דוחה את חיזוריו, הוא משליך אותה למאסר. רגע לפני שהיא מובלת להוצאה להורג, מונג-ניונג שב לזירה ומציל את אהובתו. הסרט נחקק בהיסטוריה המקומית, שכן הוא הציג לראשונה בקולנוע הצפון-קוריאני נשיקה (גם אם מוסווית קלות) בין שני השחקנים הראשיים.
- הבריחה (Talchulgi). יצירתו השלישית של שין לשנה זו חזרה לעסוק במאבק בכיבוש. "הבריחה" התרחש בשנות ה-20 של המאה ה-20, בשיאה של התקופה הקולוניאלית היפנית. גיבור הסרט, סונג-ריול (Song-ryul), ואשתו, שגולמה על ידי צ'וי און-הי, חיים בעוני מחפיר. בחיפושיהם אחר חיים טובים יותר, המשפחה עוברת לאזור גאנדו (Gando) שבמנצ'וריה. עם זאת, סבלם אינו פוסק. מתוך ייאוש ורצון להילחם בדיכוי, סונג-ריול מחליט להצטרף לשורות קבוצתו של קים איל-סונג. מרגע שהוא חובר לכוחות הגרילה, הוא לוקח חלק במאבק האלים ואף מפוצץ רכבת של צבא יפן.
- שובר הגלים (Bangpaje). הסרט "שובר הגלים" יצא ב-1985 ותיאר את הקמתו של סכר הים של נאמפו בחוף המערבי של צפון קוריאה. עלילת הסרט הדגישה בצורה מובהקת עבודה קולקטיבית, גבורה תעשייתית ומסירות מוחלטת לבנייה הסוציאליסטית. העלילה התמקדה בפועלים, בטכנאים ובפקידי המפלגה, שמתעמתים פנים אל פנים מול מכשולי הטבע ומול כשלים טכניים בזמן הניסיון להשלים את הסכר. שובר הגלים עצמו שימש כאלמנט הסמלי המרכזי של היצירה, בהיותו מייצג את הניצחון המוחלט של הארגון האנושי והנחישות האידיאולוגית על פני כוחות הטבע. בשונה מסרטים אחרים שהפיק שין, "שובר הגלים" מעולם לא היה זמין לצפייה ציבורית מחוץ לגבולות צפון קוריאה. חוקרי קולנוע מציינים כי הסרט מעולם לא הופץ, ואינו נגיש לצפייה בארכיונים או באוספים ציבוריים. בשל כך, כל כתיבה אודותיו נשענת אך ורק על רשומות פילמוגרפיות ותיאורים מתוך ספר הזיכרונות של הבמאי ואשתו, ולא על ניתוח חזותי של היצירה עצמה.
- מלח (Sogum). יצירה בולטת נוספת מ-1985. הסרט חזר שוב לאזור גאנדו, הפעם לשנות ה-30 של המאה ה-20. במרכז העלילה עמדה משפחה המסתירה בביתה סוחר סיני-קוריאני אמיד. הטרגדיה מכה כאשר הבעל נהרג במהלך קרב שפורץ בין משטרת יפן לבין שודדים סינים. אלמנתו, המגולמת על ידי צ'וי און-הי, משוכנעת כי בעלה מצא את מותו באשמתם של הקומוניסטים. בהיותה חסרת כל, האלמנה הענייה פונה בבקשת עזרה אל הסוחר שאותו הסתירו בעבר, אך הוא מנצל את מצוקתה ואונס אותה. לאחר שרשרת של אסונות, שכן מספר לה על עסק בלתי חוקי אך רווחי: הברחת מלח. היא מצטרפת לקבוצת מבריחים, אך במהלך עבודתם הם מותקפים על ידי הכוחות היפנים. מי שמציל אותה ברגע האמת היא דווקא קבוצה של קומוניסטים. אז, היא מבינה כי הקומוניסטים הם אלו שלמעשה נלחמים למען פשוטי העם, והיא בוחרת לצאת ולהצטרף לשורותיהם. על תפקידה המורכב בסרט זה, זכתה צ'וי בפרס השחקנית הטובה ביותר בפסטיבל הסרטים הבינלאומי במוסקבה.
- סיפורה של שים צ'ונג (Simcheongjeon). גם בשנת 1985 פנה שין לעיבוד מחזמר למעשייה קלאסית, הפעם בנושא כיבוד אב ואם. שים צ'ונג מתגוררת עם אביה העיוור, ומחליטה להקריב את חייה כדי שניתן יהיה לרפא את עיוורונו. היא נלקחת על ידי מלחים סוחרים אשר משליכים אותה אל מעבר לסיפון אל תוך הים, והיא שוקעת מטה היישר אל ארמונו של אל הים. בדרך פלא, היא מוחזרת אל היבשה כשהיא חבויה בתוך סחלב צף ענק. המלך מוצא אותה, השניים מתאהבים ובאים בברית הנישואין. בסופו של הסיפור, שים צ'ונג מתאחדת מחדש עם אביה, אשר זוכה לראות שוב לאחר שעיוורונו נרפא לחלוטין.
- פולגסארי (Pulgasari). הסרט "פולגסארי", מ-1985, הושפע באופן עמוק מסרטי "גודזילה" שהיו פופולריים מאוד באותה תקופה. זהו סרט מפלצות שנחשב לאחד הסרטים הפחות טובים של הבמאי. התפנית בעלילה מתרחשת כאשר ילדה קטנה דוקרת את אצבעה בטעות בזמן תפירה. טיפת דם נושרת על צעצוע קטן של מפלצת, העשוי מאורז. הדם מעורר את הצעצוע לחיים, והוא הופך למפלצת ענקית בשם פולגסארי. המפלצת מתייצבת לצד האיכרים במאבקם ומרסקת את ארמון הקיסר עד היסוד. עם זאת, הניצחון מביא עמו צרה חדשה: התיאבון של פולגסארי כה עצום, עד שהוא מתחיל לזלול את כלי העבודה והחקלאות של האיכרים. מתוך הבנה שעליה לפתור את האסון שיצרה, הילדה שהעניקה חיים למפלצת מחליטה להקריב את עצמה. היא מסווה את עצמה כמזונו של פולגסארי. כאשר המפלצת בולעת אותה בשוגג, גופה של המפלצת קורס, היא מתפוצצת ומתה.
■
שבעת הסרטים של שין סאנג-אוק וצ'וי און-הי מספקים חלון אל מציאות קולנועית שבה אמנות צריכה לרצות אידיאולוגיה ומנהיגים. דרך שובר גלים במערב המדינה ועד פולגסארי שאוכל את הברזל של האיכרים, יצירות אלו נותרו כעדות קפואה בזמן לשנים שבהן יצירתיות, פוליטיקה והישרדות נשזרו לפילמוגרפיה נדירה ומרתקת.
הבריחה הגדולה בווינה
ואכן, עם חלוף הזמן, ההשקעה בקולנוע החלה לשאת פרי. סרטיהם של שין וצ'וי זכו להצלחה בינלאומית ניכרת. פריצת הדרך הגדולה התרחשה כאשר צ'וי זכתה בפרס השחקנית הטובה ביותר בפסטיבל הסרטים הבינלאומי במוסקבה, בזכות משחקה בסרט "מלח".
בעקבות הישגים אלו, קים ג'ונג-איל החל לרחוש להם אמון רב יותר, בעובדה שהפכה למפתח לשחרורם. במרץ 1986, בני הזוג הצליחו לשכנע את קים לאפשר להם לטוס לווינה שבאוסטריה. העילה הרשמית הייתה הקמת משרד הפקה אירופאי ודיון בהסכמי הפצה ומימון לסרטיהם. אף על פי שהם לוו על ידי צוות של סוכני ביון ושומרים צפון-קוריאנים, הם מצאו את פרצת האבטחה המיוחלת. הם קבעו פגישה עם עיתונאי יפני באחד ממלונות העיר. משם, תוך הפגנת קור רוח ואלגנטיות, הצליחו להתחמק משומריהם, עלו על מונית והנחו את הנהג לנסוע במהירות שיא לשגרירות ארצות הברית בווינה. ברגע שהגיעו, הם חמקו פנימה, הציגו את זהותם, וביקשו מקלט מדיני.
החיים בזהות בדויה והשיבה המאוחרת הביתה
בריחתם עוררה סערה.
צפון קוריאה הזועמת טענה בתגובה כי בני הזוג "גנבו כספי מדינה" ואיימה לנקום בהם. במקביל, גם המולדת המקורית שלהם לא מיהרה לקבלם; שירותי הביטחון של דרום קוריאה חשדו שאולי במהלך שנות היעדרותם הם הפכו לקומוניסטים ונשבו בקסם התעמולה. בשל סכנות אלו, בני הזוג לא מיהרו לחזור הביתה.
הם קיבלו מקלט בארצות הברית ועברו להתגורר בלוס אנג'לס, שם חיו במשך מספר שנים תחת הגנת סוכנות הביון המרכזית, כשהם מסתתרים מאחורי השמות הבדויים "סיימון ומריה".
רק בשנת 1999, לאחר שהדמוקרטיה בדרום קוריאה התייצבה לחלוטין והשניים הרגישו כי חלפה הסכנה לחייהם ולחירותם, שבו שין וצ'וי למולדתם. קלטות האודיו החשאיות שהביאו עמם שיחקו תפקיד קריטי; הן איששו כל פרט בסיפורם המדהים, ניקו את שמם מכל חשד של בגידה או עריקה והבטיחו את חזרתם למדינה בכבוד רב.
הבמאי האגדי, שין סאנג-אוק, הלך לעולמו בשנת 2006. בעוד צ'וי און-הי, האישה שעברה מסע ייסורים וניצחון חובק עולם, המשיכה להתגורר בדרום קוריאה עד למותה באפריל 2018, כשהיא בת 91.
סיפורם נותר עדות חיה לעוצמתה של האמנות, ולכוחם של רצון ההישרדות והאהבה לעמוד איתנים גם אל מול המנגנונים האכזריים ביותר שיצרה ההיסטוריה המודרנית.
מקורות מידע וחומר מעשיר לקריאה
אחד הספרים המומלצים שמתאר את אופי הצנזורה ושיטות הפעולה בצפון קוריאה הוא הספר "עריצות החלשים: צפון קוריאה והעולם 1950–1992", מאת צ'ארלס ק. ארמסטרונג.
הספר "הפקת קים ג'ונג-איל" (A Kim Jong-Il Production) מאת פול פישר הוא קריאת חובה. הספר מגולל את סיפור החטיפה לפרטים. קים ג'ונג-איל מיקד חלק ניכר מזמנו ומהתלהבותו בעסקי השעשועים במהלך העשורים שבהם ביצר את מעמדו כיורש המיועד לאביו, קים איל-סונג, מייסד המדינה הקומוניסטית של צפון קוריאה. פישר מקביל את פעולותיו של קים ג'ונג-איל לאלו של ג'יאנג צ'ינג, אשתו הרביעית של מאו דז׳ה-דונג ואחת ממנהיגות המהפכה התרבותית הפרולטרית הגדולה בסין. בדומה לה, קים ג'ונג-איל ביקש לפרק לגורמים את הצורות הקיימות בקולנוע (ובאופרה) כדי שיוכל לעצב אותן מחדש בשירות דגש אידיאולוגי חדש. במקרה של צפון קוריאה, כל דבר היה חייב לתרום לסגידה המוחלטת של העם למנהיג. לקים היו חוש אמנותי וכישורים ארגוניים, והוא הצליח, בעזרת משאביו המקומיים המוגבלים, להפיק מספר יצירות ראויות לציון. אך חובב הקולנוע המושבע צפה בייאוש כיצד צרות האופקים הנושאית שכפה, לצד העצלנות הביורוקרטית של פקודיו בתעשיית הסרטים, דחקו את ארצו הרחק מאחורי הסטנדרטים העולמיים.
ספר הזיכרונות של שין סאנג-אוק וצ'וי און-הי (2001) נכתב על ידי הבמאי שין והשחקנית צ'וי, הוא כולל את התיאורים והעדויות היחידות הקיימות כיום בנוגע לפרשת חטיפתם ובריחתם. הספר משמש כמקור העיקרי לכל מחקר בנושא.
חומר מעשיר לצפייה
האוהבים והרודן (The Lovers and the Despot) הוא סרט תעודה בריטי משנת 2016 שנכתב ובוים על ידי רוברט קאנון ורוס אדם. הוא מגולל לפרטי פרטים את השתלשלות הפרשה. הסרט הוא יצירת חובה משום שהוא כולל קטעי ארכיון נדירים ביותר ואף משלב את הקלטות הקוליות האמיתיות והסודיות שצ'וי הקליטה ובהן נשמע קולו של קים ג'ונג-איל. הצפייה בסרט מעניקה רובד נוסף של מציאות מצמררת לסיפור הלא-יאומן הזה. למרות ביקורות מעורבות באשר לרמת התובנות שהוא מספק, הסרט מהווה תיעוד נדיר של אחת מפרשיות החטיפה הביזאריות ביותר.
ההיסטוריה מלאה בסודות שנקברו תחת מעטה של תעמולה ושקרים, ובאנשים שקולם הושתק רק כדי לפרוץ מחדש כעבור שנים. אם המסע הזה אל מאחורי מסך הברזל הקוריאני ריתק אתכם ואתם צמאים לעוד תעלומות שהזמן כמעט השכיח, אתם מוזמנים להצטרף לניוזלטר שלנו.
