לשתף?

שוגון. בין בדיה למציאות

סדרת הטלוויזיה "שוגון", סדרת סמוראים בכיכובו של הירויוקי סנאדה, עושה רעש כמקבילה ל"משחקי הכס" האייקונית, למרות שאינה מוגדרת כסדרת פנטזיה, אם כי בהחלט מתבססת למעשה על סיפור אמיתי…

ההשראה מאחורי "שוגון" היא סיפור אמיתי מרתק מהתקופה הפיאודלית של יפן. "שוגון" היא סדרת דרמה היסטורית שנוצרה על ידי רייצ'ל קונדו וג'סטין מרקס והוא אחד הפרויקטים המצופים ביותר של שנת 2024. הסדרה מתרחשת במהלך שנות ה-1600 והיא מביאה מספר התייחסויות לאירועים ההיסטוריים שהגדירו את תרבות יפן במהלך התקופה ההיא.

הסדרה

כאמור, "שוגון" מבוססת באופן רופף על סיפור אמיתי. הסדרה היא עיבוד לספר ההיסטורי של הסופר ג'יימס קלאוול מ-1975 באותו שם. הרומן הוא הראשון בסדרת ספרי הסאגה האסייאתית של המחבר. למרות שהספר הוא בעיקרו יצירה בדיונית, הוא שואב השראה מההיסטוריה האמיתית של יפן בתקופה הפיאודלית.

עם זאת, מספר אירועים נדונו כדי להתאים לנרטיב של הספר. בסדרה, הירויוקי סנאדה מגלם את התפקיד של לורד יושי טורנאגה. הדמות מבוססת על טוֹקוּגאווה אִיֶאיָאסוּ, שהיה לאדם הראשון שמחזיק בתואר "שוֹגוּן" והקים את שוגונות טוקוגאווה של יפן, ששלטה במדינה במשך כמעט שלוש מאות שנים.

הרומן (וגם הסדרה) מציג את עלייתו של טורנאגה לדרגת שוגון מנקודת מבטו של הימאי האנגלי ג'ון בלקתורן. הדמות מבוססת על הנווט וויליאם אדמס, האנגלי הראשון שביקר ביפן שהפך לסמוראי תחת שלטונו של טוקוגאווה איאיאסו. מספר דמויות נוספות בספר ובסדרת הטלוויזיה מבוססות אף הן על דמויות היסטוריות אמיתיות. לכן, למרות היותו סיפור בדיוני, "שוגון" נטועה בהיסטוריה האמיתית של העידן הפיאודלי של יפן.

העונה הראשונה של "שוגון" תשודר בשירות הסטרימינג דיסני פלוס החל מה-27 בפברואר 2024. שני הפרקים הראשונים של עונת הבכורה בת עשרה פרקים ייצאו באותו היום, כאשר שאר הפרקים ישוחררו מדי שבוע.

שוגון מגוללת את סיפורו של הימאי האנגלי ג'ון בלקתורן, שנשטף לחופי יפן. גורלו משתלב מבלי משים בגורלו של לורד יושי טורנאגה, שמוצא עצמו במלחמת אזרחים. שני הגברים השאפתניים בעלי רקע תרבותי שונה מסתבכים גם עם סמוראי מסתורי. בסדרה, סנאדה מככב בתור לורד יושי טורנאגה. אליו מצטרפים קוסמו ג'רוויס בתור מייג'ור ג'ון בלקתורן ואנה סוואי בתור טודה מאריקו.

השראה

המילה "שוגון" היא תואר שהעניק הקיסר למפקד הצבאי העליון של המדינה. בתקופת הייאן (794-1185) הפכו אנשי הצבא בהדרגה לחזקים יותר מפקידי החצר, ובסופו של דבר הם השתלטו על השלטון כולו. בשנת 1192, מנהיג צבאי בשם מינאמוטו יוריטומו גרם לקיסר למנות אותו לשוגון; הוא הקים בירה משלו בקמאקורה, הרחק ממזרח לבירת הקיסר בקיוטו, ליד טוקיו של היום.

במשך כמעט 700 שנה לאחר מכן, יפן נשלטה בעיקר על ידי רצף של שוגונים, שתואריהם הועברו בדרך כלל מאב לבן. לפעמים משפחתו של השוגון הייתה נחלשת, ומנהיג מורדים היה תופס מהם את השלטון, ולאחר מכן הוא נקרא שוגון והקים משפחה שלטת חדשה.

השוגונים האחרונים היו אלה של שבט טוקוגאווה, שעלו לשלטון בשנת 1603 ושלטו עד 1867. טוקוגאווה איאיאסו, מייסד השושלת, בנה בירה חדשה באדו, העיר שהיא כיום טוקיו. נכדו אימיצו השלים את מדיניות הבידוד הלאומית. השוגונים גם כפו שיטת מעמדות קפדנית, עם הסמוראים (הלוחמים) בראשם, ואחריהם איכרים, בעלי מלאכה וסוחרים. מתחת לשוגונים היו לורדים בעלי התואר דאימיו, שכל אחד מהם שלט בחלק מיפן. השוגונים של טוקוגאווה נותרו בפיקוד איתן על הממשלה במהלך שלטונם, בניגוד למשפחות שוגון קודמות שכוחן היה חלש יותר.

בשנת 1867 נאלץ השוגון החמישה עשר של טוקוגאווה, יושינובו, לוותר על תפקידו ולהחזיר את כוחו לחצר הקיסר. הקיסר עבר מקיוטו לאדו בשנה שלאחר מכן וממשלתו סחפה את רוב המערכות שהוקמו על ידי השוגונים.

החיים תחת השוגון

החיים תחת השוגונים היו מגוונים ביותר, כאשר האוכלוסייה נפלה למעמדות שונים המבוססים בעיקר על תפקידיה הכלכליים או הפוליטיים. ניתן לתאר את המערכת כבעלת שלושה מעמדות נפרדים: האליטה השלטת, מעמדות הלוחמים ומעמדות האיכרים. כמערכת פיאודלית, כל מעמד נשבע אמונים, למי שמעליו בתמורה להגנה, מזון וזכות לעבוד.

מעמדות האיכרים. עבור המעמדות הנמוכים בחברה, המעמדות הפועלים שהיוו כ-90% מהאוכלוסייה, החיים היו מחזור מתמיד של הכנסת מזון על השולחן, תשלום מסים ובאופן כללי ניסיון לשגשג בין התסיסה האזרחית המתמדת. מעמדות הפועלים רובדו עוד יותר ביחס לתפקוד הכלכלי.

חקלאים. חקלאים ויצרנים ראשוניים אחרים כגון דייגים החזיקו בדרגה הגבוהה ביותר של מעמד הפועלים, שכן הם נתפסו כנשמת החיים של המדינה, מספקים אורז, דגים וירקות למזון, ומשאבים אחרים כגון עצים לבנייה.

בעלי מלאכה. האומנים, בעלי מלאכה מיומנים, הלכו בעקבותיהם. אלה היו האנשים שייצרו סחורות, כלים וחפצים לשימוש יומיומי ולמלחמה. אומנים רבים זכו לתהילה בזכות מיומנותם בתחום מסוים כגון חישול חרב או יצירת כלי חרס.

סוחרים. בתחתית הפירמידה החברתית היו הסוחרים. הביטו בהם בזלזול כשהם מרוויחים מעבודתם של אחרים מבלי לייצר דבר. עם זאת, מהמאה הארבע עשרה, השווקים המקומיים והאזוריים היו נשמת אפם של קהילות רבות והיוו מקור הכנסה יקר לרשויות המקומיות עבור הכנסות ממסים שהן יכלו לייצר.

הינין. היה גם מעמד של אנשים שלא נחשבו ראויים להיות חלק מהחברה. האנשים האלה היו ההינין (非人, לא-אנשים) או האטה (穢多, מטונפים). אנשים אלו עסקו בעבודות שנחשבו מלוכלכות ולא מתורבתות (אם כי לעיתים הכרחיות) כמו משחק, התחייבות, חיתוך בשק, שיזוף ואיסוף דשן לשימוש בחקלאות.

הלוחמים. מעל מעמד האיכרים היה מעמד הלוחמים, שהרכיב את צבא יפן מחיילי רגלים ועד לאדוני המלחמה החזקים ששלטו במחוזות השונים ברחבי המדינה.

חיילים. בדרך כלל כמי שנשאבו ממעמדות האיכרים, חיילי הרגלים (אשיגארו) היוו את עיקר הצבא היפני. הצבא כלל גם קשתים ופרשים, ואחר כך רובאים ותותחנים. החיילים קיבלו תשלום עבור שירותם מהדאימיו שלהם (אדון המלחמה במחוז בו התגוררו).

רונין. רונין (浪人) היה סמוראי ללא אדון. ללוחמים רבים היה אדון או אדון שהם נאמנים לו; עם זאת, עם מותו של אדונם או החרמת רכושו או תאריו של אדונם, רונין ייאלץ לשוטט באזור הכפרי בחיפוש אחר תעסוקה כשכיר חרב. מעסיקים רבים לקחו אותם לשמש כמאבטחים, או שומרי ראש.

סמוראי. אולי אחת הקבוצות המפורסמות ביותר בהיסטוריה היפנית היא הסמוראים (武士), לוחמים עזים בשריון משוכלל המשרתים את אדונם בנאמנות. הסמוראי דורג מעל הרונין מבחינת מעמד חברתי. בעוד ששניהם נחשבו ללוחמים מיומנים, הסמוראים היו לוחמים עם אדון שאליו הם נשבעו אמונים. להיות מחובר לאדון רב עוצמה ובעל השפעה הביאה עימה משקל וזכות חברתית.

סמוראים קיבלו תשלום עבור שירותם לאדוניהם וייתכן שקיבלו אדמה או אחוזות לחווה. הסמוראים היו חיילי העילית בצבא הדאימיו שלהם, כאשר סמוראים רבים זכו לתהילה רחבה בזכות כישוריהם בלחימה וכטקטיקנים צבאיים. הסמוראים פעלו כמפקדים עבור מרבית הכוחות הצבאיים במחוז. הסמוראים היו המעמד המשפיע ביותר במערכת הפיאודלית, בשל מספרם ובשל השליטה שהחזיקו בצבא. ככל שהתקדמו מאות השנים, מעמד הסמוראים הפך יותר ויותר מעורב בפוליטיקה ובביורוקרטיה של ניהול המחוזות בהם שירתו במקום להיות לוחמים, אם כי מסורות הלוחמים דבקו בהם לעתים קרובות.

דאימיו. הדאימיו, מצביאים רבי עוצמה, ניהלו שטחים גדולים של אדמות שהוענקו להם (או לשושלת המשפחה שלהם) על ידי השוגון. הטריטוריות הגדולות הללו היו ידועות בשם האן (藩 – מחוז).

הדאימיו, בעודם נאמנים באופן נומינלי לקיסר, פעלו בסמכות השלטון המרכזי, עם השוגון ופעלו באוטונומיה כמעט מוחלטת במחוזותיהם. הם ניהלו את גביית המסים, תפעול התחבורה וניהול תשתיות ובעיקר פיקדו על כוחות הצבא שלהם. לאורך מאות שנות שלטון השוגון ביפן, ממשלת השוגון הסתמכה על נאמנותם ותמיכתם של הדאימיו הן מבחינה פוליטית והן מבחינה צבאית כדי להישאר בשלטון.

השוגונים. שוגון הוא התכווצות של התואר טיישוגון וסיי (征夷大将軍, מפקד צבאי בכיר, לפעמים מתורגם לאנגלית כגנרליסימו). השוגון היה המפקד הצבאי והמנהיג הפוליטי העליון ביפן. במשך כמעט 700 שנה, השוגונים היו ראשי המדינה בפועל, תוך שהם מנהלים את המסחר, מדיניות הפנים והחוץ וחותמים על חוקים.

השוגון וממשלתו טענו שהם שואבים את כוחם מהקיסר שמינה אותם לשלוט. השוגונים שמרו על היומרה הזו תוך יצירת תעמולה פוליטית לטובתם. להלכה, הטענה הזאת הייתה נכונה; הקיסר היה השליט העליון של יפן וכל אלה שמתחתיו פעלו והתקיימו לטובתו. עם זאת, במציאות, הקיסר היה דמות טקסית: הוא ואנשי החצר החזיקו בכוח קטן מאוד והייתה להם מעט מאוד אמירה באשר לענייני ניהול האומה. היה זה השוגון שהחזיק במושכות השלטון.

על ידי הכרזת הקשר הזה לקיסר האלוהי, השוגונים שמרו בכך על הלגיטימציה לשלטונם בעיני האוכלוסייה. מערכת היחסים בין השוגונים לקיסר השתנתה ללא הרף, בהתבסס על תככים בחצר, מלחמה שפרצה, מדיניות חדשה שהוכנסה ורגשות אישיים של שוגונים בודדים כלפי השלטון המרכזי. בסופו של דבר, השוגון לא היה תפקיד נבחר; לאוכלוסייה לא הייתה שום השפעה באשר להחלטה מי הפך לשוגון לאחר מותו של שוגון מכהן.

הקיסר. בראש הסדר החברתי עמד הקיסר. תפקידו היה תפקיד תורשתי. תחת השוגונים, כוחו והשפעתו של הקיסר היפני הוגבלו מאוד לניהול הדאגות הטקסיות והדתיות של יפן מתוך הארמון הקיסרי בקיוטו. למרות ריסון הסמכות הזה, ההשפעה שהחזיק הקיסר על הבמה הפוליטית עלתה וירדה לאורך ההיסטוריה, כאשר חלק מהקיסרים היו קולניים יותר ועסקו יותר בפוליטיקה בהשוואה לאחרים. בעוד חלק מהקיסרים היו בני משפחה של שוגון, או נתמכו על ידי דאימיו רבי עוצמה, בניגוד לשוגון, שיכלו לתמוך בהם ובזכותם לשלטון בלעדי. רק לאחר מלחמת בושין, הקיסר הוחזר לשלוט באופן סמכותני, בשנים 1868–1869 והיה לשליט הבלעדי ביפן וראש המדינה בפועל.