"האיש החולה של אירופה" היה מונח ששימש לתיאור האימפריה העות׳ומאנית במהלך מאתיים השנים האחרונות לקיומה, מהמאה ה־18 עד המאה ה־20. אלה היו שנים ארוכות אך מעצבות, כאלה שסימנו את שקיעתה של האימפריה העות'ומאנית.

האימפריה העות'ומאנית הייתה מדינה אסלאמית, אשר בשיא כוחה במאות ה־16 וה־16 שלטה ברוב דרום מזרח אירופה, עיראק, סוריה, ישראל, מצרים, חלקים מצפון אפריקה וחצי האי ערב. מאמירות גבול במאה ה־13, האימפריה גדלה והפכה למדינה אסלאמית רבת עוצמה, לאחר כיבוש ארצות ערב.

לאחר מסעותיו של סולימאן המפואר, ממרכז אירופה ועד האוקיינוס ​​ההודי, היא הפכה למעצמה הים תיכונית והאירופית הגדולה ביותר. אבל, כמו בכל אימפריה, היא החלה לדעוך עם הזמן, ונודע בכינוי ״האיש החולה של אירופה״.

המשבר

בסוף המאה ה־18, המשבר של האימפריה העות'ומאנית התבטא במשבר במערכת הצבאית שלה. הצבא העות'ומאני, (במידת הארגון וההצטיידות בנשק) עדיין פיגר משמעותית אחרי צבאות המעצמות האירופיות הגדולות. בנוסף, לשרירותיות של האדונים המקומיים היו השלכות כלכליות וחברתיות קשות. המדינה נבלעה בהדרגה בתוהו ובוהו וכספי המדינה הידלדלו. לראשי האימפריה החכמים והמפוכחים ביותר היה ברור שדרושות רפורמות מקיפות ויסודיות.

עם זאת, כל ניסיון לרפורמה יסכן מספר רב של אינטרסים ויכול לפגוע בזכויות ופריבילגיות רבות שנרכשו לאורך השנים. רעיון הרפורמה עורר מיד התנגדות עזה מצד כוחות רבים בחברה העות׳ומאנית.

השאלה המזרחית

השורשים העמוקים ביותר של המשבר באימפריה העות'ומאנית נעוצים בהידרדרות ההדרגתית של יסודותיה. האימפריה התבססה על השיטה הפיאודלית, שיטה שעליה נשען החוסן הצבאי והכלכלי של המדינה. בהשפעת שני הגורמים הפנימיים והן חדירתן האיטית אך המתמשכת של השפעות כלכליות מאירופה, החלה מערכת זו להשתבש כבר בסוף המאה ה־16.

התפרקות "האיש החולה של אירופה" נראתה קרובה. אבל היו כמה כוחות גדולים שרצו גם את חלקם בעוגייה. לכן השאלה המזרחית (כפי שמכונה בדרך כלל חלוקת האימפריה העות'ומאנית) סימנה את הפוליטיקה של המאה ה־19. לאימפריה הרוסית היה עניין מיוחד בשאלה המזרחית. במהלך חוזה השלום משנת 1774, רוסיה קיבלה את הזכות להגן על נוצרים אורתודוקסים שחיו בשטחי האימפריה העות'ומאנית. בריטניה וצרפת, לעומת זאת, דגלו בהישרדות האימפריה בשל האינטרסים הכלכליים שלהן בים התיכון.

העות'ומאנים, שנחלשו מתבוסות צבאיות ומרידות נוצריות, פתחו בשורה של רפורמות גדולות בתחילת המאה ה־19. מי שתמך ברעיונות הרפורמה הללו היה הסולטאן סלים השלישי, שעלה על כס המלוכה בשנה בה החלה המהפכה הצרפתית (1789). מלכתחילה כוונו מאמציו הגדולים ביותר להשבת כספים לקופת המדינה ולרפורמה בצבא. מטרתו העיקרית הייתה לארגן מחדש את הצבא על פי מודלים מערביים — וזו הסיבה שהיה צורך לחסל את הסדר האייקוני של היאניצ׳רים (יחידות העילית בצבא הסדיר), כמו גם את חיל הפרשים, כדי להכניס שירות קבע בצבא. יחד עם זה, היה צורך בארגון חדש של מינהל וכספים.

אבל האיש החולה של אירופה לא יכול היה להתרפא כל כך בקלות. הסולטאן החדש מחמוד השני הצליח לפתור את שאלת היאניצ׳רים על ידי חיסולם וביטולם כליל בשנת 1826. מחמוד השני גם הכניס שורה של צעדים פרוגרסיביים באימפריה, בכל הנוגע לארגון המדינה, הצבא והמנהל. הוא זכור בהיסטוריה העות'ומאנית כרפורמטור גדול בכל תחומי החיים. הוא היה מודרניסט גדול ונתן דוגמה אישית בכך שלבש חליפות אירופאיות והשתתף בקונצרטים, אופרות ובלט בשגרירויות זרות. השפה הצרפתית באיסטנבול הפכה לאות תרבות. אבל כל זה פגע במוסלמים דתיים רבים ומוסדות הדת נותרו מחוץ לרפורמות.

לא משנה עד כמה הרפורמות החדשות היו מתקדמות, תמיד היה משהו שעצר את האימפריה העות'ומאנית. אפילו שליטים מוכשרים, כמו מחמוד השני, לא יכלו למנוע את מה שעומד להתרחש. האיש החולה של אירופה גסס ממחלה חשוכת מרפא.

מהפכות הבלקן

במשך מאות שנים, מדינות הבלקן שמרו על זהותן האתנית והרוחנית והאינדיבידואלית וחיו תחת שלטון עות'ומאני. המחסומים החברתיים והדתיים שהיו בין האדונים המוסלמים הפיאודליים לבין המשותף הנוצרי מנעו את התקרבותם והשתלבותם הפוליטית. זו הסיבה שאנשי הבלקן התערבו בפתרון השאלה המזרחית במאה ה־19.

כך, המהפכה הראשונה פרצה בסרביה ואחריה מהפכות ביוון, רומניה ומדינות נוספות, שנמשכו עד 1878.

השאלה המזרחית הפכה שוב למרכז הפוליטיקה האירופית, כאשר פרץ מרד גדול של איכרים בהרצגובינה בשנת 1875. המרד התפשט עד מהרה לכל בוסניה. סרביה ומונטנגרו יצאו לסייע לבוסניה במאבק נגד העות'ומאנים, וכתוצאה מכך גדלה המלחמה לסוגיה אירופית ממדרגה ראשונה — המשבר המזרחי. במלחמה זו החזירו סרביה ומונטנגרו כמה ערים חשובות והגדילו את שטחן. רוסיה, כמנצחת במלחמה במרץ 1878, כפתה את חוזה סן סטפנו על העות'ומאנים. סעיפי החוזה סיפקו הקמת מדינה בולגרית גדולה שבאמצעותה תמשיך רוסיה לשלוט בבלקן.

קונגרס ברלין

אבל המעצמות הגדולות לא היו מרוצות מההחלטות שהתקבלו בסן סטפנו. נחתם הסכם שלום חדש, הפעם בברלין. קונגרס ברלין נערך בין ה־13 ביוני ל־13 ביולי 1878, והשתתפו בו נציגים מגרמניה, אוסטרו-הונגריה, צרפת, בריטניה, איטליה, רוסיה והאימפריה העות'ומאנית. ההחלטות של קונגרס ברלין סיימו את המשבר המזרחי הגדול, קטע משמעותי בפתרון ארוך הטווח לשאלה המזרחית.

על אף שהסוגיות העיקריות, במונחים הרחבים ביותר, נפתרו על ידי הקונגרס, מסלולו היה שזור בקשיים. למרות שהוראות מסוימות שונו, המצב לא השתפר הרבה עבור האימפריה העות'ומאנית. רוב שטחיה אבדו ועיקר השפעתה נעלמה. האימפריה הלכה ונעלמה לאט — ואף אחד לא יכול היה למנוע זאת.

מה הלאה?

הסולטן החדש, עבדול חמיד השני, מחה נגד ההחלטות הללו, אך ללא הועיל. חמיד הפך לפרנואיד ואיבד אמון באנשיו. הוא הציף את המדינה במרגלים. מדי יום נגזרו עונשי מוות והמצב במדינה אילץ צעירים פרוגרסיביים לצאת את המדינה, מחוצה לה הם הקימו את ועדת הטורקים הצעירים. עבדול חמיד התמודד עם שורה של שאלות שעלו.

המדינה העות'ומאנית טבעה בבעיות, אחת הגדולות הייתה חובותיה לנושים זרים, שאפשרו את התערבותן המלאה של מעצמות אירופה בכלכלת טורקיה, שהפכה למדינה חצי-קולוניאלית. עבדול חמיד שלט בצורה רודנית ויותר ויותר באכזריות וההתנגדות של האנשים בראשות הנוער הפרוגרסיבי הלכה והתחזקה.

עד 1891, קבוצה של אינטלקטואלים וקצינים טורקים הקימה את הוועדה לאיחוד וקידמה בז'נבה, בראשה הייתה המשימה להוביל את המאבק להפלת הסולטן ולהחדיר סדר דמוקרטי במדינה. אל הוועדה פנו קצינים צעירים שהוצבו בעיקר במקדוניה והופיעו גם נציגים ממדינות מדוכאות נוספות, כמו המקדונים, הארמנים והערבים. המרד הידוע בשם מהפכת הטורקים הצעירים הוביל להפלת הסולטן.

מלחמות חדשות, בעיות ישנות

האימפריה העות'ומאנית הפכה למונרכיה חוקתית. הסולטן שזה עתה מונה היה צריך להישבע בפני הפרלמנט ולכבד את החוקה, לעבוד בהתאם לחוק השריעה ולהיות נאמן למולדת ולעמהּ. אולם כל זה לא הביא לתוצאה הרצויה, כי העמים שחיו בשלטון הטורקי לא רצו להיות מוכפפים. סרבים, בולגרים, ערבים, ארמנים ואלבנים עדיין לא קיבלו את המדינה העות'ומאנית.

מרד הציף את אלבניה, שהפכה לעצמאית. מלחמת הבלקן הראשונה הביאה אז צרות חדשות לאימפריה, מכיוון שצבאות סרביה, בולגריה, יוון ומונטנגרו איחדו כוחות. מטרות הברית הזו כללו את חלוקת מקדוניה, שחרור תרקיה ותקיפת אדירנה ואיסטנבול עצמן. האבדות לצבא הטורקי נמדדו באלפים. הבולגרים כבשו את אדירנה וטבחו באוכלוסייה המוסלמית בתרקיה. המדינה הייתה שקועה בכאוס והסולטן היה חסר אונים לחלוטין.

זה כבר לא ישתפר

מלחמת העולם הראשונה הביאה לקשיים ואיומים חדשים. התבוסה באותה מלחמה הראתה דבר אחד — האימפריה כבר לא יכולה להתקיים. בתום מלחמת העולם הראשונה, "האיש החולה של אירופה" היה במחנה המפסיד והמעצמות המנצחות קבעו את גורל הטורקים. האימפריה העות'ומאנית הייתה עדה לכיבוש איסטנבול על ידי הצבאות הצרפתיים והבריטים. בנוסף, הוכרז כי העיר וכל אזור המיצרים יילקחו מהמדינה ויועברו למינהל בינלאומי.

בגלל הסכם השלום, רוב האימפריה העות'ומאנית נבזזה על ידי צרפת ובריטניה. עבור האימפריה העות'מאנית, כל זה היה משפיל מאוד ובמילה אחת, העתיד היה עגום. כוחות האימפריה העות'ומאנית שהתמוטטה, שלא היו מוכנים להשלים עם התבוסה וההרס המוחלט של ארצם הגדולה של פעם, החליטו להתנגד לסדר החדש, שהפתיע וייאש הן את המנצחים והן את המובסים.

מאימפריה לרפובליקה

ב־1920 פרצה מלחמת אזרחים, שבה תמך פלג אחד בסולטאן, שבתורו נתמך על ידי בריטניה הגדולה. מהצד השני היו הלאומנים ובראשם מוסטפא כמאל אטאטורק.

ב־23 באפריל 1920, האספה הלאומית הגדולה באנקרה בחרה במוסטפא כמאל לנשיא ואנקרה הפכה מאז לבירת האומה הטורקית. בסיוע רוסיה הבולשביקית שסיפקה נשק, מוסטפא כמאל עצר את צבא הסולטאן.

ברם, שיטת ממשל חדשה זו לא יכלה לתפקד כל עוד הייתה ממשלה מקבילה באיסטנבול, בראשות הסולטן העות'ומאני מחמט השישי. שתי הממשלות, באנקרה ובאיסטנבול, טענו לריבונות על המדינה, עם מטרות סותרות בגלוי. אטאטורק חיסל בעיה זו ב־1 בנובמבר 1922, ביטל את האימפריה העות'ומאנית, שהייתה קיימת מאז 1299 והעביר רשמית את השלטון לידי אסיפה הלאומית הגדולה. כל נולדה רפובליקת טורקיה.

והאיש החולה של אירופה חדל מלהתקיים.

אם משתמשים בתוכן כלשהו מתוך HistoryIsTold, באופן חלקי או מלא, יש לספק קישור לחומר המקור.