מערכות סימון באמצעות מחוות היו ידועות כבר מימי קדם, והן שימשו, בין היתר, לתקשורת של חירשים-אילמים. במאה ה-18, מערכות אלו הפכו לבסיס של שפות הסימנים שפותחו על ידי שָׁארְל-מִישֶׁל דֶה ל'אֶפֶּה (Charles-Michel de l'Épée) בצרפת וסָמוּאֶל הַיְינִיקֶה (Samuel Heinicke) בגרמניה.
ממפעליהם של הַיְינִיקֶה ודֶה ל'אֶפֶּה נובעות רוב שפות הסימנים המודרניות. בדרך כלל, חירשים-אילמים ממדינות שונות יכולים להבין אחד את השני אם הם משתמשים באותה שפת סימנים. אך קורה גם ההפך: במדינות שבהן משתמשים בשפות סימנים שונות, דובריהן, השייכים לאותו לאום, עשויים שלא להבין אחד את השני. סיפורם של חלוצים בתחום שפת הסימנים.
על שארל-מישל דה ל'אפה
שארל-מישל דה ל'אפה, שנודע בתור האב דה ל'אפה (Abbé de L'Épée), נולד בשם שארל-מישל לֶסְפֶּה ב-24 בנובמבר 1712 בוורסאי והלך לעולמו ב-23 בדצמבר 1789 בפריז (בקהילת סן-רוק). הוא היה כומר צרפתי ואחד מחלוצי החינוך המיוחד לחירשים. הוא ייסד בית ספר לחירשים, שהפך לאחר מותו למכון הלאומי לנוער חירש בפריז (Institut national des jeunes sourds de Paris) שהוא אחד המוסדות הוותיקים והמשפיעים ביותר בעולם עבור חירשים.
הוא היה בנם של שארל-פרנסואה דה ל'אפה ופרנסואז מרגריט וריניון. הוא הוטבל לנצרות ב-26 בנובמבר 1712 בכנסיית נוטרדאם שבוורסאי: סנדקו היה דודו מצד אמו, מישל וריניון, והסנדקית שלו הייתה קתרין פורטייה, אלמנת תומא וָלְרָאן, שהיה קבלן בניין של המלך.
אביו, שהיה אדריכל מומחה של המלך לואי ה-14, רצה שבנו יירש אותו. עם זאת, לאחר לימודי תיאולוגיה ומשפטים, שארל-מישל בחר בכנסייה ובכמורה. כשעמד לקבל הסמכה לכמורה, התבקש שארל-מישל דה ל'אפה על ידי הארכיבישוף של פריז לחוות דעה על היאנסניזם (גישה בקתוליות המדגישה את החטא הקדמון, את מוסריות האדם הפגומה, ואת תלותו המוחלטת בחסד האל); מכיוון ששארל-מישל לא רצה לנקוט עמדה, נשללה ממנו ההסמכה. אז הוא פנה לעריכת דין, שם רכש מוניטין רב כעורך דין. הבישוף בוסואה הציע לשארל-מישל להצטרף אליו ללשכת הדיוקסיה שלו. הצעיר עזב את קריירת עריכת הדין, הוסמך לכמורה בטרואה בשנת 1736 וחזר לפריז בשנת 1739. לאחר מותו של הבישוף בוסואה, האב דה ל'אפה התיידד עם תומך בגישה יאנסניסטית וכתוצאה מכך נאסר עליו שוב לכהן ככומר על ידי הארכיבישוף של פריז, הבישוף דה וָונטימִיָי.
מכיוון שהיה בעל הון אישי, החליט האב להקדיש את זמנו למעשי צדקה. בשנים 1760 ל-1762, הוא גילה שתי אחיות חירשות ברחוב פוֹסֶה-סן-ויקטור, שהתקשרו ביניהן באמצעות סימנים. לאחר שהמחנך הקודם שלהן, האב ואנין, הלך לעולמו ב-1759, הוא הסכים להחליף אותו וללמד את התאומות. האב דה ל'אפה למד את הסימנים שבהם השתמשו הבנות. ביתו הפך לבית ספר פתוח לכל החירשים, בו קיבל 60 תלמידים חירשים. אז עלה בדעתו לפתח אלפבית דו-ידני שבאמצעותו יוכלו החירשים לתקשר.
במהלך השנים, ל'אפה הכשיר 19 תלמידים שהקימו מאוחר יותר 17 בתי ספר לחירשים, ביניהם רנה דוּנָאן בנאנט. לבסוף, ב-23 בדצמבר 1789, שארל-מישל מת בגיל 77, לאחר שהפך עני וחולה בעקבות חודשים שבהם לא טיפל בעצמו כדי לשרת את תלמידיו האהובים בצורה הטובה ביותר. הוא נקבר בכנסיית סן-רוק, במרתף הקבורה של קפלת סן-ניקולא, שהייתה שייכת למשפחת דה לה רוש. האב דה ל'אפה היה אחיו של ז'אק-פרנסואה דה ל'אפה, שאשתו נולדה למשפחת לה רוש.
הוראת שפת הסימנים הצרפתית (LSF)
ל'אפה יזם מחקר על שפת סימנים שיטתית שבה יוכלו החירשים להשתמש, במטרה לקשר סימנים אלו לשפה הצרפתית הכתובה. אך טעותו הייתה הרצון להטמיע את המבנה התחבירי של הצרפתית במבנה המחוות של החירשים. בניגוד למה שרבים עדיין מאמינים, לא האב דה ל'אפה הוא שחינך את החירשים, אפילו לא באמצעות מחוות. להפך, הוא למד אותה מחירשים-אילמים.
לעומת זאת, ריכוז התלמידים החירשים במוסד שלו והצורך שלהם לתקשר זה עם זה, הם שקידמו ושכללו את שפת הסימנים הצרפתית (LSF). כישלון שיטת הוראת שפת הסימנים השיטתית של האב דה ל'אפה מראה כי הרצון ללמד חירשים מבלי להתחשב בזהותם התרבותית אינו מספיק. הוא עסק גם בטכניקות של הסרת האילמות ועיבד לצרפתית את הטכניקות שפותחו בספרד על ידי חואן דה פאבלו בּוֹנֶט, באנגליה על ידי ג'ון ווליס ובהולנד על ידי יוהאן קונרד אָמָן. הוא התנגד לשיטה שלו לעומת שיטותיהם של שני מחנכי חירשים אחרים: סמואל הייניקה בגרמניה ויאקוב רודריג פריירה בצרפת, כשהאחרון השתמש בשיטות הנחשבות היום ארכאיות: דיבור מלאכותי המבוסס על תצפית הפונטיזציה "הטבעית" (התאמה בין הכתיבה לתנועות השפתיים של השומעים) במטרה לשלב חירשים (תוך הטמעה) בתרבות הדיבור של השומעים. גם הסימנים השיטתיים אינם קרובים למה שאפשר לכנות "שפת הסימנים הצרפתית", מכיוון שהם נוצרו באופן מלאכותי.
"תגליותיו של אַמַּן הן ללא ספק בעלות ערך נעלה יותר; הוא משך אנשים מהדחף העיוור שלכאורה נידונו לו; הוא העניק להם רעיונות, רוח, ובמילה אחת, נשמה, שאחרת לא הייתה להם. איזו יכולת ראויה להערכה גבוהה יותר!"
יוהאן קונרד אָמָן
יוהאן קונרד אַמַּן (Johann Konrad Amman) היה רופא ומחנך חירשים שוויצרי. הוא נולד ב-1669 והוטבל לנצרות ב-7 בפברואר אותה שנה. הוא קיבל את תואר הדוקטור שלו בבאזל בשנת 1687, ונחשב לאחד הכותבים הראשונים של הנחיות לחינוך "חירשים-אילמים". הוא פרסם את יצירתו Surdus loquens (החירש המדבר) באמסטרדם ב-1692. ב-1700 יצא לאור חיבורו Dissertatio de loquela (מסה על יכולת הדיבור); שתי היצירות תורגמו לשפות מודרניות רבות. הצעותיו של אַמַּן לחינוך "חירשים-אילמים" כללו הסטת תשומת לב התלמידים אל תנועות השפתיים והגרון של הדובר, ולאחר מכן גרימתם לחקות תנועות אלה, עד שהן התגבשו לאותיות, הברות ומילים ניתנות לזיהוי. משערים כי הספר Surdus loquens שימש כבסיס לשיטת ההוראה של סמואל הייניקה בגרמניה. לאַמַּן מיוחסת האמירה ש"נשימת האל המקראית, שניתנה לאדם הראשון, אדם, מייצגת את היכולת לדבר". מכך נגזרה חשיבות הדיבור כמאפיין האנושי המהותי ביותר, ושפת הסימנים נדחתה כבלתי אנושית. זה סיפק את הבסיס הפילוסופי שבו השתמשו מאוחר יותר האוראליסטים (תומכי הדיבור) כדי לבסס את התנגדותם לשפת הסימנים בחינוך ילדים חירשים. ספרו של אַמַּן Surdus loquens מוזכר על ידי איש הדת והמתמטיקאי האנגלי ג'ון ווליס בכתב העת Philosophical Transactions of the Royal Society בשנת 1698. קיימות וריאציות רבות באיות של שם משפחתו ושמותיו הפרטיים של יוהאן קונרד אַמַּן ("Amman", "Amann", "Johannes Conradus" וכו') במסמכים שונים, וכן בלבולים עם רופא אחר בשם יוהאן קונרד אַמַּן, שנולד בשפהאוזן ב-1724 ולפי מסמכים היסטוריים התגורר זמנית בליידן. יוהאן קונרד אַמַּן היה נשוי למריה בּירִיוּס (או בּירִיס) באמסטרדם מאז 1694. הוא מת ב-1724. |
מורשת דה ל'אפה
בשנת 1791, שנתיים לאחר מותו, האספה הלאומית הכירה בו באמצעות צו שקבע כי שמו יירשם כמיטיב האנושות, וכי החירשים ייהנו מזכויות האדם. המכון שהקים קיים עד היום, אך הוא השתנה. הוא מספק הוראה בשפת הסימנים הצרפתית (LSF) וזהו אחד מארבעת המכונים הלאומיים לנוער חירש, הממוקם ברחוב סן-ז'אק בפריז, כשהאחרים נמצאים במץ, שאמברי (המכון הלאומי לנוער חירש בשאמברי) ובבורדו (המכון הלאומי לנוער חירש בבורדו-גרדיניאן).
בערים רבות בצרפת יש רחובות הנקראים רחוב האב דה ל'אפה (Rue de l'Abbé-de-L'Épée), במיוחד בוורסאי עיר הולדתו וכן בנאנט, בורדו, מונפלייה, שטרסבורג, מרסיי וגם בפריז, ליד המכון לנוער חירש.
ב-24 בנובמבר 2018, מנוע החיפוש גוגל הקדיש לו את ציור הגוגל דודל שלו בדף הבית לרגל יום הולדתו ה-306.
האב הוא דמות ברומן ״אנטול״ של סופי ניקול דה לה ולט, שנכתב בשנת 1815: "אין לה עוד סודות ממנו, והיא מוצאת עונג בכך שהיא מתוודה בפניו שמאז שלושה חודשים שיעוריו של האב דה ל'אפה הפכו אותה לבקיאה מאוד בשפתו של אנטול."
על סמואל הייניקה
סָמוּאֶל הַיְינִיקֶה (10 באפריל 1727 – 30 באפריל 1790), שיזם בגרמניה את החינוך השיטתי לחירשים, נולד בנויטשוץ, גרמניה. לאחר שהצטרף למשמר הראש של הנסיך בדרזדן, הוא התפרנס לאחר מכן מהוראה. בסביבות שנת 1754, הוא קיבל את התלמיד החירש הראשון שלו. הצלחתו בלימוד תלמיד זה הייתה כה גדולה, עד שהחליט להקדיש את עצמו לחלוטין לעבודה זו. הייניקה קידם שיטת הוראה שהייתה בעיקרה אוראלית (דיבורית)/שמיעתית, אף כי השתמש גם בצורה מסוימת של אלפבית ידני. הוא האמין ששפה מדוברת חיונית לחינוך ראוי ושהיא מהווה את הבסיס להסקה ולמחשבה אינטלקטואלית. הוא מת לפני שתרומתו לחינוך החירשים הפכה נפוצה, אך ג'ון בפטיסט גראסר (John Baptist Graser, 1766–1841) ופרידריך מוריץ היל (Friedrich Moritz Hill, 1805–1874) המשיכו לתמוך בשיטה האוראלית ולפתח את שפת הסימנים הגרמנית.
חייו של פדגוג
סמואל הייניקה נולד ב-10 באפריל 1727 בנויטשוץ (Nautschütz) שליד צ'ורגולה (Zschorgula), בנסיכות סקסוניה ונודע כ"ממציא" השיטה הגרמנית בלימוד חירשים. הוא היה בנם של סמואל הייניקה (1697–1752), שהיה חוואי ושופט מחוזי ושל רוזינה תימא (1707–1770). הייתה לו אחות צעירה בשם רגינה (נולדה ב-1733). בגיל 23 עזב הייניקה את בית הוריו, מכיוון שכבן המיועד לרשת את האחוזה, נמנע ממנו ללמוד באוניברסיטה והלך לדרזדן, שם שירת במשמר הראש של הנסיך הבוחר פרידריך אוגוסט השני מסקסוניה. בשנת 1754 נישא ליוהנה מריה אליזבת קראכט.
בדרזדן השתלם הייניקה כאוטודידקט ועסק, לצד שירותו, כמוזיקאי וכמורה לכתיבה ומוזיקה. במסגרת זו, ב-1768 קיבל גם ילד חירש, אותו לימד שפה מדוברת על פי ספר הלימוד Surdus loquens (החירש המדבר) שפורסם בשנת 1692 על ידי הרופא ההולנדי יוֹהָאן קוֹנְרָד אַמַּן (Johann Konrad Ammann), שמוצאו משפהאוזן. הייניקה הסתמך על שיטות שנקבעו על ידי אָמָן , אך הוא שיפר אותן. הוא נקרא בחזרה לארצו על ידי הנסיך הבוחר של סקסוניה ופתח את המוסד הראשון לחירשים בלייפציג, גרמניה, בשנת 1778. הוא ניהל את בית הספר הזה עד מותו והיה המחבר של ספרים שונים בנושא הוראת החירשים. שאיפתו של הייניקה להקדיש את עצמו לחלוטין להוראה סוכלה עם פרוץ מלחמת שבע השנים ב-1756, כאשר סורבה בקשתו לשחרור משירות צבאי.
תבוסת הצבא הסקסוני בּפִּירְנָה הובילה לכך שהייניקה נפל בשבי הפרוסי. מכיוון שאיימו עליו בגיוס לצבא הפרוסי, הוא ברח לינה ולמד שם פילוסופיה, מתמטיקה ומדעי הטבע באוניברסיטה המקומית. בשנת 1758 עבר עם אשתו ובנו להמבורג. בין 1760 ל-1768 שירת הייניקה אצל הסוחר הפומרני, יועץ פיננסי מלכותי דני וסוחר עבדים בשם היינריך קרל פון שימלמן, כאומן ומזכיר פרטי.
בשנת 1768 השיג שימלמן להייניקה את משרת המשמש (כּוּסְטֶר), האורגניסט, מנצח המקהלה והמנהל של בית הספר סנט יוהאניס באפנדורף ליד המבורג. בבית הספר הכפרי לימד הייניקה עד מהרה גם את בנו החירש של הטוחן החוכר המקומי. הוא לימד ילד זה שפה בצורתה הכתובה, וכתוצאה ממאמציו של הייניקה, הילד היה יכול לגשת לקונפירמציה (טקס אישור הדת הפרוטסטנטי) בכתב. לאחר הצלחה זו, היו להייניקה כבר חמישה תלמידים חירשים ב-1774, שהתגוררו עמו במגורים. הצלחתה של הברונית דורותיאה פון ויטינגהוף (1761–1839), אחותה של יוליאנה פון קרודנר ובתו של אחד האנשים העשירים ברוסיה, משכה תשומת לב ציבורית רחבה, שכן היא בלטה בכוח התפיסה המהיר ובאינטליגנציה שלה. כתוצאה מכך זכה בית הספר של הייניקה לתשומת לב גדולה יותר, והייניקה ניצל זאת לפרסום שיטת ההוראה שלו. מטרת ההוראה, על פי שיטתו, לא הייתה איות ושינון טקסטים קשים (כמו הקטכיזם) שהיו נהוגים אז, אלא הכרת הברות ומילים והבנת טקסטים פשוטים תחילה. בנוסף, ניסה הייניקה להנגיש לתלמידיו החירשים את המושגים הקשורים למילים באמצעות התבוננות ישירה, תמונות וכן מחוות יד. עם זאת, הוא ראה במחוות רק ככלי עזר נחות, שאותו אין לתלמידיו להרבות להשתמש. מכיוון שאימון ההגייה דרש זמן רב, חומר הלימוד נאלץ להיות מוגבל לחומר חיוני ביותר. חיסרון לפיתוח מקיף יותר היה גם העובדה שהתלמידים נשארו בבית הספר לרוב לזמן קצר בלבד, כשנתיים עד ארבע שנים. אף על פי כן, שיטתו של הייניקה היתה פופולרית והוכיחה את יעילותה.
החל משנת 1777 עסק הייניקה אך ורק בהוראת חירשים-אילמים. לאחר מכן, רצה לחזור לנסיכות סקסוניה. בפנייה בכתב אל הנסיך הבוחר פרידריך אוגוסט השלישי, הוא קיבל אישור להעביר את המכון שלו ללייפציג. ב-1778 עבר עם משפחתו ותשעה תלמידים הגיע ללייפציג וייסד שם בבית "הסוס הלבן" ברחבת רוספלאץ את "המכון הסקסוני לנסיכות לאילמים ולאנשים אחרים עם מומים בדיבור", שזכה לתמיכה ופיקוח ממשלתי. בית הספר הראשון הזה לחירשים-אילמים בגרמניה קיים עד היום כ"בית הספר הממלכתי של סקסוניה ללקויי שמיעה, מרכז תמיכה על שם סמואל הייניקה". במהלך חייו, לימד הייניקה באופן אישי כמאהתלמידים.
ממשיכי דרך
בתו של סמואל הייניקה מנישואיו הראשונים, יוליה קרולינה, נישאה לארנסט אדולף אשקה (1766–1811), שהפך לימים למפקח ראשי על בתי הספר ולמנהל "מכון החירשים-אילמים" הראשון בברלין, כיום בית הספר ע"ש ארנסט-אדולף-אשקה. ב-1778 נישא הייניקה בהמבורג בשנית לאנה קתרינה אליזבת קלוּדט, האלמנה מוֹרִין (1757–1840), שאת שני אחיה החירשים-אילמים הוא לימד. לאחר מותו, היא המשיכה לנהל את המכון בלייפציג. נולדו להם בן ושתי בנות, שאחת מהן, אָמָלִיֶה רֶגִינָה, נישאה לקרל גוטלוב רייך (1782–1852), שהיה לימים מנהל "מכון החירשים-אילמים" בלייפציג.
מורשת הייניקה
בשנת 1881 הוצבה בלייפציג, ליד בית הספר שייסד, אנדרטה עם פסל ראש בדמותו. האנדרטה נפלה קורבן ל"תרומת המתכת של העם הגרמני" ב-1942, במהלך מלחמת העולם השנייה. ב-1907 נקרא בלייפציג רחוב על שמו: הייניקסשטראסה (Heinickestraße).
לרגל יום הולדתו ה-200 בשנת 1927, הוקמה לכבודו מצבת זיכרון במקום הולדתו. בנוסף, משנת 1901 מנציחה לוחית את הפדגוג בבית הולדתו. הלוחית הראשונה הוצבה ביוזמת אגודת המורים מִשְׁטוֹסֶן, ובשנת 1952 היא הוחלפה בלוחית חדשה במסגרת טקס לציון יום הולדתו ה-225 של הייניקה. גם הקואופרטיב החקלאי של נויטשוץ (Landwirtschaftliche Produktionsgenossenschaft), שנוסד באפריל בשנה שלאחר מכן, נשא את שמו.
בכנסיית סנט יוהאניס בהמבורג-אפנדורף תלוי ציור עם דיוקנו, שצייר אנטון קאולבאך ב-1890. פסל הברונזה של הייניקה על בסיס גרניט אדום-חום, שהוקם ב-1896, הוצב ב-1969 בפארק זילמן ליד הכנסייה. הרחוב המוביל מכנסיית יוהאניס לכיכר השוק של אפנדורף נושא את שמו. כמו כן, נקראו על שמו בתי הספר במינכן – בית הספר הריאלי הפרטי המוכר על ידי המדינה לתלמידים עם צורכי תמיכה בשמיעה "סמואל-הייניקה-ריאלשולה" ו"סמואל-הייניקה-פאכובֶּרשולֶה". בנוסף, נקרא על שמו ב-1894 בווינה רחוב הייניקֶגָאסֶה (Heinickegasse), ובפרנקנטאל (פפאלץ) רחוב סמואל-הייניקה-שטראסה ליד "מכון פפאלץ לשמיעה ותקשורת" וכן רחוב סמואל-הייניקה ב"בית הרמן-גוכט" בצְוִויקָאוּ. גם ברובע אֶבֶּרהָרְדְסהוֹף שבנירנברג נושאים הכיכר (Heinickeplatz) והרחוב (Heinickestraße) את שמו של המורה המוערך.
חומר מעשיר לקריאה
יוהאן קונרד אַמַּן כתב כמה ספרים חשובים בתחום הוראת החירשים
- "החירש המדבר, או: השיטה שבאמצעותה יכול מי שנולד חירש ללמוד לדבר" (Surdus loquens seu Methodus qua, qui surdus natus est, loqui discere possit). אמסטרדם: ווטסטניוס, 1692. קראו בטקסט האלקטרוני באנגלית של פרויקט גוטנברג.
- "מסה על יכולת הדיבור, שבה לא רק קול האדם ואמנות הדיבור מוסקים ממקורותיהם, אלא גם מוצגות הדרכים שבהן אלה שהיו חירשים-אילמים מלידה יכולים לרכוש דיבור…" (Dissertatio de loquela, qua non solum vox humana, et loquendi artificium ex originibus suis eruuntur, sed et traduntur media, quibus ii, qui ab incunabulis surdi et muti fuerunt, loquelam adipisci … possint). אמסטרדם: וולטרס, 1700.
- "קורס יסודי לחינוך חירשים-אילמים, עם מסה על הדיבור" (Cours elementaire d'education des sourds-muets, suivi d'une Dissertation sur la parole). פריז, 1879.
שָׁארְל-מִישֶׁל דֶה ל'אֶפֶּה כתב 5 ספרים חשובים על חינוך חירשים ולימוד שפת סימנים:
- ארבעת המכתבים על חינוך החירשים (Les Quatre Lettres sur l'éducation des sourds), פריז, 1774.
- הקמת החירשים-אילמים באמצעות סימנים שיטתיים (Institution des sourds et muets par la voie des signes méthodiques), פריז, 1776.
- הדרך האמיתית ללמד חירשים-אילמים, שאושרה על ידי ניסיון רב (La Véritable Manière d'instruire les sourds et muets, confirmée par une longue expérience), פריז, 1784.
- האמנות ללמד חירשים-אילמים מלידה לדבר (L'Art d'enseigner à parler aux sourds et muets de naissance), פריז, 1820.
- מילון החירשים (Dictionnaire des sourds), פריז, 1896.
סָמוּאֶל הַיְינִיקֶה כתב 2 ספרים בולטים ובהם
- ״תצפיות על אילמים והשפה האנושית״ (Beobachtungen über Stumme u. die menschliche Sprache), שיצא לאור בשנת 1778.
- ״על דרך המחשבה של החירשים-אילמים״ (Ueber die Denkart der Taubstummen), משנת 1780.
חומר מעשיר לצפייה
1996: לעג (Ridicule), סרט של פטריס לקונט, שבו השחקן ז'אק מָאטוּ מגלם את דמותו של האב דה ל'אפה.
2006: ילד הסוד (L'Enfant du secret), סרט של סרז' מֶנָאר, שבו מישל אוֹמוֹן מגלם את דמותו של האב דה ל'אפה.
