תאמל״ק לי
בשנת 1264, אנגליה החסירה פעימה. המלך הנרי השלישי, ויורש העצר שלו, נשבו בשדה הקרב והובלו פגועים ומושפלים תחת שמירה קפדנית. האיש שעמד מאחורי הפיכת החצר חסרת התקדים הזו לא היה מצביא אנגלי תאב כס, אלא דווקא מהגר צרפתי שהגיע לממלכה שנים קודם לכן כמעט חסר כל – סַיְימוֹן דֶה מוֹנְפוֹר. תוך חודשים ספורים הוא יהפוך לשליט המדינה בפועל, יקרא תיגר על הסדר העולמי הישן, יעצב מחדש את ההיסטוריה האנושית בסדרה של מהלכים מבריקים וגם ירדוף את יהודי הממלכה…
היה זה מהלך פוליטי וצבאי יוצא דופן שהתרחש בלב אנגליה של המאה השלוש עשרה, כאשר אציל ממוצא צרפתי מצא את עצמו מנהיג את השורות כנגד הכתר האנגלי.
סַיְימוֹן דֶה מוֹנְפוֹר (Simon de Montfort), המוכר גם בתור סיימון החמישי דה מונפור, שחי בין השנים 1208 ל-1265, מהווה עד היום את אחת הדמויות המרתקות, המורכבות והמשפיעות ביותר בהיסטוריה של אירופה בימי הביניים. סיפור חייו ומותו הוא מארג סבוך של פוליטיקה, קשרים משפחתיים הדוקים, בגידות פוליטיות מרות, ומהפכה חוקתית אחת ששינתה מן היסוד את פני הדמוקרטיה האנגלית.
ברם, לצד המוניטין ההיסטורי שלו כמחוקק ומחדש, דמותו נושאת עמה גם פרקים אפלים וקשים במיוחד, שכללו רדיפה אכזרית, גירוש ומעשי טבח המוניים ביהודי הממלכה.
אותה תקופה סוערת התאפיינה במאבקי כוח אכזריים והדמויות המרכזיות בדרמה זו הן סיימון דה מונפור עצמו ומולו מלך אנגליה, הנרי השלישי. האירועים התרחשו בעיקרם על אדמת אנגליה וחבל גַסְקוֹנְיָה שבצרפת, במהלך אמצע המאה ה־13. מאבק זה הגדיר מחדש את גבולות הכוח השלטוני באנגליה, הוליד את הפרלמנט במתכונתו המורחבת והציג את המעבר הזמני של השלטון לידיו של שליט בפועל שאינו חובש את הכתר.
מהגר צרפתי בחצר המלוכה האנגלית
כמה מענגת, וכמה בלתי נמנעת היא הסקרנות האנושית, המבקשת תמיד לחטט בעריסתם של אלו שזעזעו קיסרויות. אנו, בני המאה העשרים ואחת, התרגלנו לחשוב שמאחורי כל רודן או מהפכן מסתתרת פסיכולוגיית ילדים מורכבת, טראומת נעורים או לכל הפחות מורה פרטי בעל שיעור קומה שהתווה את הנתיב. אך ההיסטוריה, קורא יקר, אוהבת לעיתים קרובות לחייך אלינו באירוניה קרה מבעד לדפיה המצהיבים, ולשמור את סודותיה הכמוסים ביותר לעצמה.
לו היינו מבקשים לטוות רומן בלשי או ביוגרפיה רחבת יריעה על שנותיו הראשונות של סַיְימוֹן דֶה מוֹנְפוֹר הצעיר – כיצד רץ בין חצרות המצודות בצרפת, מה לחשה על אוזנו אמו האצילה, או מי היה אותו מלומד קפדן שאימץ את מוחו בלטינית ובאסטרטגיה – היינו נאלצים להפעיל את כלי הדמיון השנונים ביותר שלנו. אלא שהתחייבנו לנאמנות מוחלטת ומחמירה למקורות שהותירה לנו אותה תקופה סוערת. והמקורות הללו? הם שותקים שתיקה רועמת, כמעט אריסטוקרטית.
מבעד לערפל הזמן, המקור העובדתי שלפנינו אינו מנדב ולו פירור מידע אחד על אודות אמו, משחקי ילדותו, או המנטורים הרוחניים של הנער שיהפוך ברבות הימים לאבי הפרלמנט הבריטי.
אמו של סיימון הייתה אצילה צרפתייה רבת עוצמה בזכות עצמה: אליס דה מונמורנסי (Alix de Montmorency). היא ליוותה את בעלה, סיימון הרביעי, במסעות הצלב האכזריים שלו בדרום צרפת (כמו מסע הצלב האלביגנזי), וניהלה ביד רמה את העניינים הלוגיסטיים והצבאיים כשהוא נעדר. היא נודעה כאישה דתייה מאוד, קשוחה ובעלת אופי אריסטוקרטי שלא ידע פשרות.
סיימון עצמו גדל באווירה רוויית דם, דת ולוחמה. הוא חיזק את קשריו ואת השכלתו לא רק דרך החרב, אלא גם דרך אנשי דת בכירים. המנטור הרוחני והלימודי הבולט ביותר שלו בבגרותו היה רוברט גְרוֹסְטֶסְט (Robert Grosseteste), שהיה הבישוף של לינקולן ואחד מאנשי הרוח והמדע הגדולים ביותר של המאה ה־13. גרוסטסט הוא זה שהנחיל לסיימון הצעיר רעיונות מתקדמים על צדק, ממשל תקין וחובתו המוסרית של שליט כלפי נתיניו, מה שהשפיע עמוקות על תפיסתו הפוליטית בהמשך. גרוסטסט, שהיה איש מדע, פילוסוף ותאולוג מהשורה הראשונה באירופה, הפך לידידו הקרוב, יועצו ומורו של סיימון. המכתבים שהחליפו ביניהם שרדו עד ימינו והם מוכיחים מעל לכל ספק שהבישוף הטיף לסיימון על כך שסמכותו של מלך או שליט אינה מוחלטת, אלא כפופה לחוק האלוהי ולצדק כלפי נתיניו. הרעיונות הללו הם-הם הזרעים שמהם צמחו מאוחר יותר "תקנות אוקספורד" והפרלמנט של 1265.
באשר לאביו, סיימון הרביעי היה מנהיג צבאי קשוח ומנוסה שהתפרסם כשהוביל מערכות צבאיות במסגרת מסעי הצלב וייתכן שאופיו של האב השתרש גם באופיו של הבן.
סיימון היה למעשה הבן הרביעי במשפחה (מתוך ארבעה בנים ושלוש בנות). סיכוייו לזכות בנחלה בצרפת היו אפסיים, שכן אחיו הבכור, אָמוֹרִי, ירש את הכל. כך, בשנת 1229 החליט סיימון הצעיר להגיע לאנגליה, והמטרה שעמדה לנגד עיניו הייתה ברורה ותכליתית: לתבוע את זכותו החוקית לירושת התואר המשפחתי של רוזן לֶסְטֶר (Leicester).
הוא הגיע לאנגליה כשהוא כמעט "אציל להשכרה" – נחוש, רעב לתואר, ובעל זכויות עקיפות בלבד על רוזנות לסטר דרך סבתו. הוא פשוט ויתר על כל תביעה בצרפת לטובת אחיו, בתמורה לרשות לנסות את מזלו אצל האנגלים. ועם הגעתו לאנגליה, הצליח האציל הצרפתי להשתלב במהירות מרשימה בחצר המלוכה המקומית. הוא הפך תוך זמן קצר לבן טיפוחיו המועדף וחברו הקרוב ביותר של המלך האנגלי, הנרי השלישי.
מערכת היחסים הזו הלכה והתהדקה והגיעה לשיאה כאשר דה מונפור נשא לאישה את אֱלִינוֹר, אחותו של המלך עצמו. השניים נישאו בחשאי, בחדר המלכותי הקטן של המלך, וגרמו לסקנדל אדיר. מדוע? משום שאלינור, שהתאלמנה מבעלה הראשון, נדרה נדר דתי חמור של פרישות וישבה במנזר. הנישואים הבהילו את הכנסייה וסיימון נאלץ לנסוע עד לרומא כדי לשחד ולשכנע את האפיפיור להכשיר את הנישואים. למרות הדרמה והמריבות התכופות ביניהם, השניים היו מסורים זה לזו לחלוטין ונולדו להם שישה ילדים.
אבל הנישואים המלכותיים האלו, שהפכו את המהגר הצרפתי לגיסו הישיר של הריבון, לא עברו חלק אצל שאר חברי מעמד האצולה. למעשה, הצעד עורר את זעמם העמוק של הברונים האנגלים האחרים בממלכה, שראו בסיימון אציל זר לחלוטין שתופס, לדעתם, נפח גדול מדי של כוח והשפעה בחצר השלטון. עובדת היותו צרפתי עוררה בהם תיעוב עמוק.
המשבר הגדול והפילוג מול הכתר
ואכן, היחסים הקרובים והחמים בין דה מונפור לבין המלך הנרי השלישי לא נותרו יציבים, אלה ידעו עליות ומורדות קשות וקיצוניות לאורך השנים.
נקודת מפנה משמעותית נרשמה לאחר שהמלך שלח את גיסו למשול בשמו בחבל גסקוניה, שבצרפת. בהמשך הדרך, המלך הפנה אצבע מאשימה כלפי דה מונפור והאשים אותו ישירות בניהול קשוח מדי של החבל ובעושק של האוכלוסייה המקומית.
באותה התקופה, האצולה האנגלית כולה הייתה שרויה בתסכול עמוק ומתמשך מהמדיניות הכללית של המלך הנרי השלישי, שנתפסה בעיניהם כמדיניות בזבזנית, כושלת והפכפכה במיוחד. דה מונפור, למרות הקרבה המשפחתית ההדוקה שלו למלך כגיסו, הגיע למסקנה שעליו לחצות את הקווים…
הוא בחר להעמיד את עצמו בראש המחנה שהתנגד למלך והוביל את האופוזיציה הלוחמנית של הברונים האנגלים כנגד כס המלוכה. בשנת 1258 הגיע המאבק לשיא חוקתי ראשון, כשהברונים, תחת הנהגתו של דה מונפור, אילצו את המלך הנרי השלישי לחתום על מסמך היסטורי המכונה בשם המעוגן והכמעט אקדמי "תקנות אוקספורד" (Provisions of Oxford). בפשטות, מסמך משפטי זה הגביל בצורה משמעותית ביותר את כוחו האבסולוטי של המלך, והקים מועצה מיוחדת שנועדה לנהל את הממלכה בפועל.
זה היה אחד המהלכים המגושמים והמשעשעים ביותר בהיסטוריה של השלטון. לו הייתם שואלים את המלך הנרי השלישי באותם ימים של שנת 1258 מה הן אותן תקנות, הוא כנראה היה משיב לכם, תוך שהוא מוחה זיעה קרה ממצחו, שמדובר באקדח פוליטי שהוצמד אל רקתו המלכותית. מן העבר האחד, מלך שמשוכנע כי האל בכבודו ובעצמו מינה אותו לבזבז את כספי הממלכה על הרפתקאות כושלות ולשלוט בהפכפכות מוחלטת. מן העבר השני, חבורה של ברונים אנגלים זועמים, חמושים מכף רגל ועד ראש ובראשם לא אחר מאשר גיסו הצרפתי של המלך, סיימון דה מונפור היקר שלנו.
ה"תקנות" הללו כפו על הכתר האנגלי את מה שהמלכים באותה תקופה החשיבו כעלבון הגרוע מכל: הגבלת כוחם האבסולוטי. במחי קולמוס אחד, אולץ המלך הנרי לחתום על הסכם שהפקיע מידיו את הניהול הבלעדי של המדינה. התקנות הקימו מועצה מיוחדת של ברונים, מעין ועדת מפקחת, שקבעה מעתה כי הממלכה אינה עוד הצעצוע הפרטי של הריבון. מעתה, המלך אינו יכול עוד לקבל החלטות גורליות מבלי לקבל את אישורם של האדונים הנכבדים הללו.
האירוניה המופלאה כאן היא שהנרי השלישי, כמו כל שליט אבסולוטי שנאלץ לחתום על מסמך המגביל את כוחו, חתם בעיניים מושפלות ובשפתיים קפוצות, תוך שהוא כבר מחשב בראשו כיצד יתחמק מההסכם ברגע שהברונים יפנו את הגב. וכידוע, החשבון המלכותי הזה הוא בדיוק מה שהוביל, כעבור שנים ספורות, לשפיכות הדמים של מלחמת הברונים השנייה.
מלחמת הברונים והעלייה לשלטון
ואכן, המלך הנרי השלישי לא השלים עם הגזירות שהוטלו עליו, וניסה בכל דרך להתחמק מההסכמים החתומים שעליהם אולץ לחתום במסגרת תקנות אוקספורד. הניסיונות הללו והתנערות הכתר מהתחייבויותיו הובילו בסופו של דבר לפיצוץ פוליטי פתוח, ולפריצתה של מלחמת הברונים השנייה בשנת 1263.
בעימות הצבאי הרחב הזה, דה מונפור הוכיח את עצמו כמצביא מוכשר, טקטיקן בעל שיעור קומה ומנהיג כריזמטי בשדה הקרב. הרגע המכריע ביותר של המלחמה הגיע בקרב לוּאֶס (Battle of Lewes) שנערך בשנת 1264. בקרב זה הצליח דה מונפור להביס לחלוטין את צבא המלך שהתייצב מולו. התוצאות של הקרב היו דרמטיות עבור הממלכה: סיימון דה מונפור שבה במו ידיו וכוחותיו את המלך הנרי השלישי עצמו, ויחד עמו שבה גם את בנו של המלך, הנסיך אדוארד. בעקבות הניצחון המוחץ הזה, תפס דה מונפור את מושכות ההנהגה והפך לשליט המדינה בפועל (De facto), כשהוא מנהל את ענייני הממלכה האנגלית כולה ללא מיצרים.
"אבי הפרלמנט" והולדת הדמוקרטיה האנגלית
לאחר שתפס את השלטון בפועל, נדרש דה מונפור למצוא דרך להעניק לגיטימציה רחבה למשטר החדש שלו, ולזכות בתמיכה ציבורית ופוליטית מקיפה ככל הניתן ברחבי המדינה. לשם כך, הוא החליט לכנס בשנת 1265 את הפרלמנט המפורסם שלו, אירוע שהפך לאבן דרך בתולדות השלטון המודרני. החידוש העצום והרדיקלי של דה מונפור בכינוס זה היה נעוץ בהרכב המשתתפים. הוא לא הסתפק בהזמנת האצילים הגבוהים ביותר ואנשי הדת רמי המעלה, כפי שהיה נהוג עד אז באופן בלעדי, אלא הורה בצורה מפורשת לבחור ולשלוח גם נציגים מתוך המחוזות השונים, שהיו אבירים, וכן נציגים מתוך בני הערים, שהיו הבורגנים ומעמד הסוחרים.
צעד חסר תקדים זה סימן את הפעם הראשונה בהיסטוריה האנגלית שבה נציגים של העם הפשוט, או לכל הפחות של מעמד הביניים של אותם ימים, שולבו באופן רשמי ומעשי בתוך בית המחוקקים של הממלכה. בזכות המהלך החדשני והאמיץ הזה, זכה סיימון דה מונפור ברבות הימים לתואר ההיסטורי המכובד "אבי הפרלמנט הבריטי", שכן הוא הניח את היסודות לשיתוף המעמדות השונים בהחלטות המדינה.
הצד האפל: רדיפת יהודי אנגליה
לצד המוניטין החיובי והמפואר שלו כמקדם של עקרונות הדמוקרטיה והפרלמנטריזם, ההיסטוריה המלאה של סיימון דה מונפור כוללת גם פרקים אלימים, אפלים וקשים מאוד שהופנו באופן ספציפי ושיטתי כלפי הקהילה היהודית שחיה באנגליה. עוד בתקופתו המוקדמת כרוזן לסטר, הוא פעל בנחרצות וגירש את התושבים היהודים מהעיר לסטר עצמה, ולא איפשר להם להמשיך להתקיים בה.
מאוחר יותר, כאשר הניף את נס המרד והנהיג את הברונים נגד המלך, האלימות נגד היהודים עלתה מדרגה והפכה לחלק בלתי נפרד מאסטרטגיית המאבק שלו. דה מונפור ואנשיו ביצעו מעשי טבח המוניים ואכזריים ביהודים בערים מרכזיות רבות, וביניהן לונדון, ווּסְטֶר, דֶרְבִּי וערים נוספות ברחבי הממלכה. המניע מאחורי מעשי הרצח והרדיפה האלו היה אידאולוגי וגם כלכלי מובהק. במסגרת הפרעות והטבח, דה מונפור ואנשיו ביטלו באלימות קשה את כל החובות הכספיים הרבים שהיו לברונים האנגלים כלפי המלווים היהודים. הם השיגו את המטרה הזו באמצעות השמדה שיטתית ופיזית של שטרי החוב הרשמיים, ובכך מחקו את חובותיהם הכלכליים במחיר דמם של חברי הקהילות היהודיות.
לשמחת היהודים, השלטון הריבוני והחזק של סיימון דה מונפור על אנגליה לא האריך ימים, ונמשך בסופו של דבר פחות משנה אחת בלבד. האצילים האחרים בממלכה, שבתחילה שיתפו עמו פעולה, החלו במהרה להתקנא בעוצמתו הרבה ובכוחו הרב. מעבר לכך, הם גם התנגדו באופן נחרץ ושמרני לשילובם של המעמדות הנמוכים והבורגנים בתוך מוסד הפרלמנט וראו בכך פגיעה במעמדם המסורתי.
במקביל לתסיסה זו בקרב האצולה, חלה תפנית צבאית משמעותית כאשר הנסיך אדוארד, בנו של המלך השבוי, הצליח לברוח בצורה נועזת מהשבי שבו הוחזק על ידי הברונים. הנסיך אדוארד פעל במהירות, גייס לצידו צבא גדול ונאמן ובשנת 1265 הצליח לארגן הפתעה טקטית מוחלטת כאשר הפתיע את כוחותיו של דה מונפור בקרב המפורסם, שבו מצא את מותו, זאת הודות לתרגיל הונאה מבריק שיזם הנסיך אדוארד הצעיר — אויבו המר.
בבוקרו של ה־4 באוגוסט 1265, תחת שמיים קודרים שהלכו והתכסו בענני סערה כבדים, מצא את עצמו סיימון דה מונפור לכוד בלולאת חנק טקטית בעיירה הקטנה אָוּשָׁם (Evesham). שלטונו בן השנה הלך והתפורר, והנסיך אדוארד הצעיר – יורש העצר השאפתן שברח משביו של סיימון – הוכיח כי למד היטב את שיעורי האסטרטגיה של גיסו לשעבר.
כאשר צפו כוחותיו של דה מונפור בגדודים המתקרבים מעבר לגבעת גרינהיל, הם הבחינו כי החיילים מניפים אל על את דגליו וסמליו של סיימון הבן (בנו של דה מונפור), שהיה אמור להגיע מהדרום עם כוחות תגבורת חיוניים. דה מונפור, משוכנע שהנה הגיעה ישועתו, נשם לרווחה. אלא שהייתה זו אחיזת עיניים: הנסיך אדוארד הכה את כוחות הבן ימים ספורים קודם לכן, לקח את דגליהם כשלל, והשתמש בהם כדי להתקרב אל האב מבלי לעורר חשד.
כאשר הטווח הצטמצם והדגלים האמיתיים של המלך והנסיך הונפו, הבין דה מונפור כי נלכד במארב מוות וכי יחסי הכוחות נוטים לרעתו באופן מוחלט. מבעד לערפל השבר, הביט המצביא המזדקן על המערך הצבאי הממושמע של הנסיך ומלמל את מילותיו המפורסמות, המשלבות ייאוש אבירי עם קור רוח אופייני: ״האל ירחם על נשמותינו, כי גופנו שייך לאויב.״
הקרב שהתפתח במקום הפך למרחץ דמים קטלני, שמטרתו הייתה אחת: חיסול פיזי של הנהגת המרד. הנסיך אדוארד הקים יחידה מיוחדת של תריסר אבירים שנשבעו שלא לאפשר לדה מונפור לצאת חי מהשדה. כוחות הברונים נמחצו ונשחטו ללא רחם תחת מטר גשם שוטף שהחל לרדת. בעוד דה מונפור לחם בגבורה נואשת, גם כשסוסו נקטל תחתיו, אך הוא המשיך להניף את חרבו בשתי ידיו כשהוא מוקף באויבים. בסופו של דבר, פגיעת רומח בגבו הכריעה אותו אל הקרקע. השנאה העמוקה שרחשו לו האצילים האנגלים התפרצה ברגעי מותו; גופתו לא זכתה לכבוד המקובל לאצילים. אויביו התעללו קשות בגופה, כרתו את ראשו וביתרו את איבריו שפוזרו ברחבי הממלכה כסמל לניצחון הכתר.
למרות מותו המר והטרגי של המנהיג, ולמרות החזרתו המיידית של המלך הנרי השלישי לכס השלטון, הרעיון הפרלמנטרי המהפכני של דה מונפור כבר הכה שורשים עמוקים מכדי שניתן יהיה לעקור אותו. בנו של המלך, כאשר עלה לשלטון ברבות הימים והפך למלך אדוארד הראשון, הבין היטב את היעילות השלטונית והפוליטית של השיטה הזו ובחר להמשיך ולכנס פרלמנטים במתכונת דומה לזו שיזם דה מונפור, מה שסלל בסופו של דבר את הדרך הארוכה לעבר המערכת הדמוקרטית והפרלמנטרית המוכרת לנו כיום.
סיפורו של דה מונפור הוא רק הצצה אחת למאבקי הכוח הגדולים שעיצבו את הדמוקרטיה ואת גורל הקהילות היהודיות באירופה של ימי הביניים. אם הגעתם עד לכאן, כנראה שאתם לא מסתפקים בהיסטוריה שטחית ויבשה.
אהבתם את הכתבה? דרגו אותה כאן למטה (5 כוכבים יעזרו לנו להמשיך לחפור בשבילכם על הסיפורים הכי מרתקים), הצטרפו לניוזלטר שלנו וקבלו ישירות למייל סיפורים היסטוריים עמוקים, חושפניים ובלתי מצונזרים, לפני כולם.
