האם אי פעם עצרתם לחשוב איך שישה ימים ביוני 1967 שינו את מסלול ההיסטוריה שלנו לעד? ■ זו היתה אחת התקופות הדרמטיות ביותר בתולדות מדינת ישראל, רגע של חרדה קיומית שהפכה לתחושת גאולה לאומית. ■ממבצע ההונאה בסיני ועד לעלייה הדרמטית לרמת הגולן, זהו סיפור על גבורה, תבוסה ושינוי גבולות שמעצב את המציאות שלנו גם היום, עשורים אחרי.
קרב בשלוש חזיתות
בבוקר ה-5 ביוני 1967, בשעה 7:45, רעדו שמי המזרח התיכון כאשר מדינת ישראל, נתונה בטבעת חנק צבאית ומדינית, בחרה להלום במבצע אווירי נועז שהכריע את המערכה עוד לפני שחייל הרגלים הראשון דרך על אדמת האויב. זו מלחמת ששת הימים שפרצה ב-5 ביוני ונמשכה עד 10 ביוני 1967 (כ"ו באייר עד ב' בסיוון ה'תשכ"ז). המלחמה התנהלה בין ישראל לבין צבאות מצרים, ירדן וסוריה, שזכו לסיוע ממדינות ערביות נוספות כמו עיראק, לבנון וערב הסעודית והסתיימה בניצחון ישראלי מוחץ ששינה את גבולות המדינה ואת ההיסטוריה העולמית.
הדרך למלחמה הייתה רצופה בצעדים תוקפניים מצד מדינות ערב. מצרים ושותפותיה ביצעו מהלכים שאיימו על ביטחונה וכלכלתה של ישראל, כמו גירוש כוח החירום של האו"ם מסיני, חסימת מצרי טיראן לשיט ישראלי והכפפת צבאות סוריה וירדן לפיקוד מצרי. ריכוז הכוחות המצריים בסיני אילץ את ישראל לגייס מילואים שפגע קשות במשק, בעוד כוחות עיראקיים בירדן איימו לחתוך את "מותניה הצרות" של ישראל באזור נתניה. תקופת ההמתנה המתוחה לוותה בחרדה ציבורית גדולה. למרות ניסיונות דיפלומטיים של ארצות הברית לארגן שיירה ימית לפריצת המצור, רק בריטניה והולנד הסכימו להשתתף, מה שהוביל את האמריקאים להעניק לישראל הסכמה שבשתיקה לפעול. ואכן, ב-1 ביוני הוקמה ממשלה לאומית רחבה עם משה דיין כשר הביטחון, במהלך שהרגיע את הרוחות בציבור ובצבא.
המאבק האזורי היה חלק בלתי נפרד מהמלחמה הקרה. ברית המועצות שאפה להקים בסיסים ימיים בים התיכון וראתה במתיחות אמצעי להידוק יחסיה עם מצרים וסוריה. ב-13 במאי 1967 העבירו הסובייטים דיווח כוזב למצרים על ריכוז כוחות ישראליים בגבול סוריה. אף שישראל הזמינה את השגריר הסובייטי לסייר בגבול ולהיווכח שאין כוחות, הוא סירב והדיווח שימש עילה לנאצר להזרים כוחות לסיני. במישור הגרעיני, ישראל עמדה בכוננות עליונה. פרסומים זרים חשפו את "מבצע שמשון" שהיתה היערכות ממשית להפעלת יכולת גרעינית כמוצא אחרון. במקביל, מטוסי מיג (ככל הנראה סובייטיים מדגם מיג 25) ביצעו גיחות צילום מעל הכור בדימונה במאי 1967, מה שהגביר את תחושת הדחיפות בירושלים.
כך, ב-15 במאי הכריזה קהיר על מצב חירום. שתי דיוויזיות טנקים, לאחר שרעמו בשדרות הבירה, יצאו לעבר הגבול הישראלי. למחרת דרש נאצר ממפקד כוחות האו"ם בסיני, הגנרל ההודי ריחייה, לעזוב עמדות מסוימות. כיוון שחשש שהמהלך המצרי יעורר מלחמה, הוא סירב לעשות זאת ללא פקודה מאו ת'אנט, מזכ"ל האו"ם, שבתורו הצהיר: אנחנו, כביכול, לא יכולים לנקוט בחצי דרך – או שכל שומרי השלום יישארו בעמדותיהם, או שהם יעזבו את סיני בכלל.
לאחר התייעצות החליטו נאצר ופילדמרשל עאמר לקבל את האתגר: שילכו לעזאזל! ואו ת'אנט הסכים בקלות מפתיעה שהרי ציפו שהוא לפחות ינסה להרוויח זמן. לא נותר מרחב תמרון: הקסדות הכחולות עזבו, חיילים מצריים, בעליצות, תפסו את עמדותיהם.
כך, מבלי לירות ירייה אחת, השיג נאצר ניצחון פוליטי נוסף. חצי האי סיני ומצרי טיראן שוב היו תחת שליטה מלאה של המצרים. ומכאן – מסקנה ברורה, שהושמעה בקרוב על ידי פילדמרשל עאמר: "איך יכולים חיילים בשארם א-שייח', כשהם רואים ספינה ישראלית, לתת לה לעבור בשלווה? זה בלתי אפשרי לחלוטין! ואם ישראל תפתח במלחמה, הרי שזה גרוע יותר עבורה: הצבא שלנו יביס בקלות כל יריב!"
ב-22 במאי הוכרז שוב מצור על מצרי טיראן, והמוצא היחיד לישראל לים האדום נסגר שוב. שתיקת ישראל פורשה על ידי הערבים כסימן לחולשה. הביטחון בניצחון קל נתן כנפיים לעולם הערבי: "אם היהודים רוצים מלחמה, אנחנו אומרים להם: 'ברוכים הבאים!' שייבואו וייווכחו כמה חזקה מצרים!", הצהיר נאצר בפני קהל של אלפים. "לאחר שננצח, נעזור ליהודים השורדים לחזור חזרה לאירופה. אם כי, אני מטיל ספק בכך שמישהו ישרוד", הבטיח בעצרת אחרת יו"ר הוועד הפועל של הארגון לשחרור פלסטין אחמד שוקיירי.
שני צעדים מאבדון
לקראת סוף מאי הלולאה סביב צווארה של ישראל התהדקה סופית. אחד מאויביו המושבעים של נאצר, מלך ירדן חוסיין, הגיע בחשאי לקהיר וחתם עמו על הסכם עזרה צבאית הדדית, ובכך הצטרף לברית המצרית-סורית. גנרל ריאד, קצין מוכשר ומנוסה מחופי הנילוס, יצא לעמאן, שם לקח על עצמו את הפיקוד על הלגיון הערבי הירדני.
המדינה היהודית הקטנה הייתה מוקפת מכל הצדדים, ונראה היה שאף דבר, פרט אולי להתערבות צבאית ישירה של ארצות הברית, לא יציל אותה. עם זאת, הערבים שציפו לניצחון לא פחדו במילים אפילו מהאמריקאים. עאמר הצהיר בביטחון עצמי: צבאו, כביכול, יסתדר עם הצי הים-תיכוני השישי תוך שנייה, וברית המועצות בהכרח תבוא לעזרה, אם יהיה צורך.
בנכונותה של ברית המועצות להתערבות, המצרים והסורים, אגב, לא הטילו ספק, תוך פירוש שגוי של התבטאויות לוחמניות כלליות של בכירים כמו פודגורני, אלכסיי קוסיגין וגרצ'קו. דבריהם של דיפלומטים מנוסים, שהרוסים לא יילחמו במרחק כזה מגבולותיהם, טבעו במצעדי ה"ניצחון הקרוב".
בישראל בינתיים ההכנות לקרב האחרון והמכריע היו בעיצומן, אם כי אשכול, מצדו, ניסה בכל כוחו להימנע משפיכות דמים, תוך דחייה נחרצת של הרעיון של רבין לבצע מכה מקדימה. הרמטכ"ל ניסה כל הזמן לכפות זאת על ראש הממשלה, אך כתגובה שמע "לא" נחרץ ומפי בעל הברית הזר המשפיע ביותר, שארל דה גול, אפילו שמע כי "ישראל בשום פנים ואופן לא צריכה לירות ראשונה!"
אליו הצטרף גם נשיא ארצות הברית לינדון ג'ונסון: "אתם לא תישארו לבד, רק אם תחליטו לא לפעול לבד". עם זאת, הוא לא יכול היה להציע אף עזרה ממשית אז כי האמריקאים התקועים בווייטנאם לא ששו להיכנס למלחמה מקומית נוספת עם תוצאה מפוקפקת. הקונגרס לעולם לא היה מאשר "אירוע" זה.
אף על פי כן, אשכול הכריז על גיוס חלקי של מילואים עוד ב-19 במאי, מיד לאחר הוצאת כוחות האו"ם מסיני. הפיקוד הצבאי ובראשו רבין וראש אגף המבצעים במטה הכללי עזר ויצמן לא הטילו ספק בניצחון וששו אלי קרב באותו להט כאויביהם (עניין אחר הוא שאסרו עליהם להפגין זאת בפומבי).
ויצמן, אחיינו של הנשיא הראשון של ישראל ובעצמו נשיא לעתיד, חווה את מלחמת העולם השנייה כטייס קרב בחיל האוויר הבריטי והקדיש את חייו להפיכת התעופה הישראלית למכונה עוצמתית ומתואמת. הוא לא משמועה ידע את המצב לאשורו "בזמן המלחמה לעיתים קרובות אמרנו: 'הגרמנים שוב כיתרו אותנו… מסכנים'. עכשיו ניתן לומר את אותו הדבר על הערבים". אך הממשלה לא מיהרה לפעול.
יצחק רבין עבר התמוטטות עצבים, ראש הממשלה היה קרוב להתקף לב והאומה חשה חוסר ביטחון כזה של המנהיגים ודרשה שינויים: ב-1 ביוני בלחץ מצדדים שונים הוקמה ממשלת אחדות לאומית, אליה הצטרפו מפלגות האופוזיציה: "גח"ל" בהנהגת מנחם בגין ו"רפ"י" הקטנה אך המשפיעה, שהוקמה עוד על ידי בן-גוריון. נציגה, הגנרל בעל העין האחת המפורסם משה דיין, לשעבר רמטכ"ל ומנצח נאצר ב-1956, מונה לשר הביטחון. הגיע זמן הפעולות.
הישראלים ריכזו את עיקר תשומת הלב, כמובן, בסיני. מפקדי החזיתות הצפונית והמרכזית דוד אלעזר ועוזי נרקיס קיבלו פקודה שלא להגיב לפרובוקציות הסוריות והירדניות ולא לבקש תגבורת. דיין הדריך את נרקיס שעליו להתאפק ולהחזיק מעמד. בינתיים אשכול, שנשאר ראש ממשלה, העביר באמצעות האמריקאים למלך חוסיין מכתב, שבו שכנע אותו לא להסתבך במלחמה, שהשלכות המלחמה יהיו הרסניות עבור ירדן. ולהסביר משהו לסורים נראה חסר טעם.
לבסוף, בסודיות מוחלטת, בלילה שבין ה-3 ל-4 ביוני הצביעו חברי הקבינט הישראלי בעד יציאה למלחמה. לצורך הטעיית האויב ניתנו לרבים מהמילואימניקים באותו יום חופשות. זה יצא כל כך משכנע, שכתבים זרים, שכבר היו מותשים מהמתנה עקרה, עזבו בשקט את המדינה, מתוך חשיבה שישראל השלימה עם המצור. הערבים גם האמינו שהם שוב ניצחו ללא קרב. ובבוקר למחרת קרה מה שהתחלנו איתו סיפור זה…
״הר הבית בידינו.״
המכה המקדימה: מבצע מוקד והמשך המערכה
ב-5 ביוני בשעה 7:45 בבוקר יצא לדרך מבצע מוקד. בשעה 8:15 בבוקר, ראה מפעיל תחנת מכ"ם ירדנית בעג'לון על המסך נחיל של נקודות מהבהבות. אלו היו מטוסים עם מגן דוד על גופם… לרגע הוא היסס. ואז העביר למטה מילה אחת בלבד – "ענבים". אות מוסכם שפירושו היה – "מלחמה".
במרחק כמה מאות קילומטרים מעג'לון, במטה חיל האוויר בתל אביב, שר הביטחון משה דיין, הרמטכ"ל יצחק רבין ומפקד חיל האוויר מוטי הוד המתינו בדריכות לדיווחים מהטייסים שלהם. המטוסים, לאחר שחלפו מעל הקרקע בטיסה נמוכה, החלו לצבור גובה. ובשדות התעופה המצריים, בדיוק בשעה זו, סיימו ה"מיגים" את סיור הבוקר שלהם והטייסים פנו בעייפות לעבר רחבת החניה. בשמיים שמעל סיני ונהר הנילוס היו רק כמה מטוסי אימון.
מנגנון המודיעין המצרי, בינתיים, החזיק בנתונים על כך שבתחילת יוני תפרוץ מלחמה, אך מפקד כוחות היבשה פילדמרשל עאמר התברר באופן בלתי מובן כמי שאינו מודע לנתונים אלו. ושר ההגנה באדרן, לאחר שנודע לו על קבלת מברק דחוף מירדן, הלך לישון והורה שלא להפריע לו! המברק נותר מונח על שולחנו מבלי שמישהו יקרא בו ובשעה 8:30 בבוקר למחרת, המטוסים הישראליים הראשונים כבר פגעו במטרות שסומנו.
עבור שירותי הביטחון של המדינה היהודית זה היה ניצחון: עד לרגע תחילת פעולות האיבה הם ידעו לא רק את מקומות החניה של כל מטוס מצרי, אלא גם את השמות והדרגות של כל הטייסים. בשעה 10:35 דיווח הגנרל הוד לרבין: "חיל האוויר של האויב חדל מלהתקיים".
בתוך שעה וחצי הושמדו יותר מ-300 מתוך 420 מטוסי הקרב של מצרים, בעוד שהתוקפים איבדו רק תשעה. מיד בעקבות תבוסה זו חצו את הגבול בסיני האוגדות של הגנרלים טל, יופה ואריאל שרון. רק עשור הפריד בין מלחמת ההתשה (1956) למלחמת ששת הימים, מדינת ישראל פרחה במלוא מובן המילה. כוחות האו"ם תמכו עד זמן מסוים בשקט בגבולותיה הדרום-מערביים ה"בעייתיים", והסרת המצור על מצרי טיראן הבטיחה למדינה גישה לשווקי אפריקה ודרום-מזרח אסיה.
הכלכלה צמחה בקצב שיא, לאלפי מהגרים החיים הפכו ל"טובים ושמחים יותר", נפתחו אוניברסיטאות ומרכזי מחקר חדשים. שיתוף פעולה מדעי וצבאי הדוק עם צרפת איפשר לישראל לפתח תוכנית גרעין עצמאית ובשנת 1963, לאחר סדרה של שערוריות פוליטיות, ראש הממשלה דוד בן-גוריון נאלץ לעזוב את תפקידו. את מקומו תפס לוי אשכול (שנולד בשם לב שקולניק מהכפר אורטוב שבפלך קייב), איש כספים וביורוקרט מוכשר, אך חסר כריזמה לחלוטין: ביישנותו הפכה למשל. אך דווקא אדם שקט, צנוע ונוטה לפשרות זה נועד להנהיג את ישראל בימים הקריטיים של 1967.
חיל האוויר הישראלי, תחת פיקודו של מרדכי הוד, שלח כמעט את כל מטוסיו (למעט 12 שנשארו להגנת השמיים) לתקיפת שדות התעופה במצרים. המטוסים טסו בדממת אלחוט ובגובה נמוך מתחת למכ"ם וההצלחה הייתה, כמובן מוחלטת: 11 שדות תעופה הותקפו בגל הראשון, וחיל האוויר המצרי שותק על הקרקע. נעשה שימוש ב"נשק סודי" – פצצות לפיצוח מסלולי בטון. לאחר מכן הושמדו גם חילות האוויר של ירדן וסוריה ופגיעה קשה ב-H-3 בעיראק. בסך הכל הושמדו ביום הראשון 451 מטוסי אויב, רובם על הקרקע.
פיקוד הדרום, בראשות ישעיהו גביש, הפעיל שלוש אוגדות בסיני. אוגדת ישראל טל פרצה בציר הצפוני, אוגדת אריאל שרון ניהלה קרב הבקעה מזהיר באום-כתף, ואוגדת אברהם יפה נעה דרך הדיונות שנחשבו בלתי עבירות.
מבצע ההונאה "לשון אדומה" גרם למצרים להאמין שהמתקפה תגיע מהדרום, מה שיצר אי-סדר לוגיסטי אצלם. ב-6 ביוני נתן המטכ"ל המצרי פקודת נסיגה כללית שהפכה למנוסה. צה"ל דהר לעבר המעברים – המיתלה והגידי – כדי לחסום את האויב והגיע לתעלת סואץ תוך ארבעה ימים. במזרח סיני וברצועת עזה בינתיים החלו קרבות יבשה. הדיוויזיה של הגנרל ישראל טל עם אבדות כבדות, אך פרצה את הגנת האויב באזור רפיח וח׳אן יונס, בהתקדמות אל עזה עצמה.
המצרים שהצטרפו אליהם התגוננו בייאוש, אולם עד הצהריים למחרת עזה נפלה. אז טל הניע מיד את כוחותיו העיקריים לעבר המרכז האדמיניסטרטיבי של סיני – אל-עריש, ובפני אריאל שרון בינתיים עמדה משימה לא פחות קשה – לפצח את ההגנה במרכז חצי האי ולהוציא את היחידות המצריות מקו אבו עגילה – אום כאתף הידוע בחוסר חדירותו. לאחר שכיתר לאחר סדרה של מהלכי הטעיה עמדה זו, ראש הממשלה לעתיד החליט לצאת להתקפה בחושך. הוא האמין שלוחמיו מאומנים לקרב לילה הרבה יותר טוב מהערבים, ולא טעה: עד הבוקר האויב נסוג. אריאל שרון עצמו אחר כך כל חייו החשיב את כיבוש הביצורים המצריים למבצע המורכב ביותר מכל אלו שבוצעו על ידי צה"ל.
לבסוף, הדיוויזיה השלישית של הגנרל אברהם יפה, המורכבת כולה ממילואימניקים (יפה עצמו "באזרחות" עמד בראש החברה להגנת הטבע), תקפה באזור ג'בל ליבני. יפה, שלחם עוד נגד קורפוס אפריקה הגרמני של רומל, השתדל בכל כוחו לא לפגר אחרי אנשי צבא סדירים. "המצרים – חיילים נפלאים: ממושמעים, עמידים, אולם הקצינים שלהם לא שווים כלום", נזכר שרון אחרי המלחמה. האחרונים באמת נודעו ביחס מתנשא כלפי הכפופים להם וביחס מתרפס כלפי בכירים בדרגה. לאחר שנתקלו במצב לא מוכר, לא צפוי בתוכנית ובהנחיות, הם אבדו לחלוטין, המתינו בפסיביות להוראות, וכשהבינו את חוסר התקווה של המצב, לעיתים קרובות נמלטו, תוך זניחת חייליהם לגורלם.
בצה״ל, לעומת זאת, טופחו יוזמה, עצמאות, תושייה ויחסים מכבדים בין כל הדרגות. קציני צה"ל, לפי ביטוי ציורי של אחד מהם, לא פקדו "קדימה!", אלא "אחריי!". מסיבה זו, אחוז הקצינים בין ההרוגים והפצועים היה משמעותית גבוה יותר מאשר אצל הערבים המובסים. מובסים, למרות העובדה ש"לא הייתה לנו תוכנית כללית – כפי שהודה ויצמן – היו המון תוכניות לכל מקרה ומקרה, אפילו תוכנית כיבוש הקוטב הצפוני… תוכניות הן כמו לבנים, שמהן אנחנו והקצינים בשדה הקרב בנינו בניין בהתאם למה שקורה בחזיתות".
בנוסף, חיילי צה״ל בכל זאת חשו אמונה חזקה יותר על מה הם נלחמים. הרי על קיומן של המדינות הערביות שום דבר לא איים, והיהודים ידעו היטב: במקרה של תבוסה לא יצליחו להינצל לא הם ולא יקיריהם. וכך, לאחר שזינקו לקרב אחרון זה, הם "בחום" נטרלו את האויב. אם המצרים יכלו להתארגן מחדש ולתפוס קו הגנה שני, הרי שבתקיפת נגד נקודתית הם נסוגו והמתינו להתערבות הקהילה הבינלאומית והפסקת אש.
אחרי הכל מפקדי הכוחות הנסוגים בסיני ניסו לארגן הגנה מקומית, אך לא נתמכו כלל. הגנרל המצרי עאמר, שאיבד סופית את ראשו ותקוותו, הורה לכולם לסגת בחיפזון מעבר לתעלת סואץ, ובכך שלל ממדינתו את הסיכוי האחרון. הדיוויזיות של נאצר מיהרו לתעלה זו, תוך זניחת ציוד סובייטי יקר ועדיין כשיר לקרב בדרך. במקביל הם לא ידעו: מעברי מיתלה וגידי, נתיבי התחבורה העיקריים לסואץ, כבר נכבשו על ידי צנחנים ישראלים. שתי דיוויזיות של צה"ל, שהושלכו באומץ בצורה כזו לעורף האויב, הכינו למצרים מלכודת מוות, בעוד השלישית רדפה אותם לתוך המלכודת. מהר מאוד הגישות למעברים הפכו עבור המצרים ל"עמק המוות" חדש. מאות טנקים עלו באש ואלפי חיילים נהרגו, נפצעו ונשבו בידי צה״ל.
כך, בדיוק בארבעה ימים הצליחו היהודים לנצח שבע דיוויזיות מצריות – צבא של 100 אלף איש. עכשיו, כשהם במרחק כמה קילומטרים מהתעלה, הם בהחלט יכלו להתקדם לקהיר, מבלי להיתקל בשום התנגדות. גמאל עבד אל-נאצר עצמו הודה בכך אחר כך.
אפילו בשעות קריטיות אלו התעמולה, שעבדה אצל המצרים הרבה יותר טוב מהמכונה הצבאית, המשיכה להאכיל את האומה המצרית בדיווחים צבעוניים מזויפים, אך זה לא הקל על הנשיא. נאצר, בדומה לפרנסיס הראשון לאחר פאביה, הבין: "הכל אבוד, מלבד הכבוד".
במקביל, יחידה 8200 יירט שיחה קריטית עם חוסיין. המנהיגים התייעצו על מי להפיל את האחריות להצלחות האויב ה"חלש", ובסופו של דבר החליטו להצהיר שהתעופה אמריקאית ובריטית נלחמת לצד ישראל. שנים אחר כך יודה מלך ירדן בשקר המכוון ויתנצל, בעוד נאצר התעקש על כך עד סוף חייו. יתרה מכך, בכל האמצעים הזמינים הוא ניסה לשכנע בדמיונו את ברית המועצות, ברצונו לגרור אותה למלחמה, אך, ללא הועיל: למוסקבה, כמובן, היו גם מקורות מידע משלה.
שחרור ירושלים
כידוע, ב-1948, בעת תכנית החלוקה, ישראל לא הצליחה להחזיק תחת שליטתה את החלק המזרחי של הבירה העתיקה, שכלל גם את העיר העתיקה עם המקומות הקדושים ביותר לשלוש הדתות. בתיווך בינלאומי ירושלים חולקה בין המדינה היהודית לירדן ואיבדנו גישה לקודש הקודשים: הכותל המערבי. אובדן זה היה מוחשי. חלום החזרה לירושלים נותר על כנו. החשש ממלחמה בשתי חזיתות הורגש היטב ובישראל קיוו בכנות שירדן תסתפק רק בביטוי סמלי של סולידריות לחובה צבאית כל-ערבית.
ברם, המלך חוסיין החליט מראש להילחם והורה להתחיל הפגזה ארטילרית על החלק המערבי של העיר ועל כל עמק החוף של ישראל. רוחבו בנקודה הצרה ביותר הגיע רק ל-15 קילומטרים – בתקיפה, הירדנים בהחלט יכלו לחתוך את שטח האויב לשניים. כך, למרות מסרי הרגעה מישראל, ירדן פתחה באש ב-5 ביוני בשעה 9:40. הירדנים הפגיזו את ירושלים המערבית, תל אביב ובסיס רמת דוד. הנזק הרב שנגרם לחיל האוויר הירדני, כמובן, צינן את להט ה"נצים" בעמאן, אך כבר היה מאוחר מדי לשחק ב"נסיגה". הלגיון הערבי תחת פיקודו של גנרל ריאד כבר פתח בקמפיין מלא. בתחילת הקרבות, כשכל תשומת הלב הייתה מרותקת לסיני, מפקד חזית המרכז עוזי נרקיס פעל בהתאם לפקודה המקורית, שניתנה אז, כשעוד אשכול ודיין קיוו להימנע ממלחמה: לרסן את הלחץ של התוקפים ולא לעבור למתקפת נגד, גם אם זה ייראה אפשרי.
אולם מיד, ברגע שהניצחון על מצרים הפך למובן מאליו, הוחלט לשנות את ההנחה מהיסוד: לרשות נרקיס עברה חטיבת צנחנים שהועברה מחצי האי סיני בפיקודו של מוטה גור, וטנקיסטים ישראלים תקפו את הירדנים ביהודה ושומרון. חיל המצב של ירושלים, בראשות הגנרל עטא עלי, התגונן בצורה מיומנת למדי ובייאוש רב הנחילו אבדות כבדות לצה״ל. אולם אימון טוב יותר ושליטה מלאה באוויר עשו את שלהם וכל התגבורות, שבאו לעזרת הנצורים, הושמדו עוד בגישות לעיר.
לאחר קרבות קשים על בית הספר לשוטרים וגבעת התחמושת, שהפכו לקרבות עיקשים מאוד במהלך מלחמת ששת הימים, כיתרו הצנחנים של גור את העיר העתיקה. לבסוף, בקול רועד מהתרגשות יכול היה גור לדווח לנרקיס: "הר הבית בידינו". לאחר הפסקה של 19 שנים היהודים שוב היו בכותל.
בכיכר שלפניו עוד לא שככה הירי, והרב הראשי של צה"ל כבר מיהר לכותל לקרוא קדיש – תפילת אזכרה על ההרוגים, לתקוע לכבוד הניצחון בשופרף קרן ריטואלית מקרן איל – ולהכריז ל"עיר ולעולם": "אני, גנרל שלמה גורן, הרב הראשי של הצבא הישראלי, באתי למקום זה כדי לא לעזוב אותו עוד לעולם". ולמרות שהקרבות העיקריים של מלחמת ששת הימים רעמו בסיני, ההיסטוריה שלה, ללא ספק, נעשתה כאן. באותו יום סיימו כוחות ישראלים את כיבוש הגדה המערבית, בהוצאת הירדנים מבית לחם, חברון ושכם. לאחר מכן הצדדים הסכימו על הפסקת אש.
כאמור, הקרב הקשה ביותר נערך בגבעת התחמושת, שם נלחמו צנחני חטיבה 55 בפיקוד מוטה גור בקרב פנים אל פנים. במקביל, חטיבת הראל כבשה את גבעת המבתר וחטיבת ירושלים כבשה את ארמון הנציב. ב-7 ביוני (כ"ח באייר) פרצו הצנחנים דרך שער האריות. מוטה גור הכריז בקשר: "הר הבית בידינו!". קול השופר של הרב שלמה גורן בכותל המערבי הפך לאחד הרגעים המכוננים בתולדות הציונות.
החזית הסורית: העלייה לרמה
במאי 1967, ממש שבועיים לפני תחילת המלחמה, הגיעה למוסקבה משלחת מצרית בראשות יו"ר הפרלמנט אנואר סאדאת. הצד הסובייטי, "בין היתר", העביר למצרים מידע על ריכוז כוחות ישראליים גדולים בגבול הסורי. למצרים היה הסכם הגנה עם סוריה, ובמקרה של תקיפה על אחת המדינות, השנייה התחייבה לבוא לעזרתה.
בפועל לא היה כל ריכוז כוחות – הרמטכ"ל המצרי גנרל פאוזי, שנשלח בדחיפות לדמשק, יכול היה לוודא זאת אישית. כך הצהירו גם משקיפי האו"ם. לוי אשכול אף הציע לשגריר הסובייטי דמיטרי צ'ובאקין לנסוע בעצמו לצפון המדינה ולוודא: שום דבר מיוחד לא קורה שם. צ'ובאקין סירב.
ומה גרם למודיעין הסובייטי להטעות את המצרים, עדיין לא ברור. דאגה מיוחדת לביטחון סוריה? רצון להעביר לכתפיים זרות את האחריות למשטר דמשק הרעוע? יהיה אשר יהיה, למרות הפרכות אובייקטיביות, נאצר האמין בדיוק לאזהרה הכוזבת והחליט לפעול. הנשיא לא הטיל ספק: על ידי קירוב כוחותיו "בתגובה" למהלך הישראלי בצפון לגבול בסיני, הוא יעשה רושם על ישראל. האם לו, "מנצח בריטניה וצרפת", להתחבא בפחד מאחורי הכומתות הכחולות של אנשי האו"ם?
על כל פנים, במשך ארבעה ימים הסתפקו הסורים בהפגזות על יישובי הגליל ובניסיון התקפה כושל על קיבוץ דן. אחרי הכל, למרות שסוריה יותר ממדינות אחרות הייתה אחראית לתחילת המלחמה, דמשק עצמה לא מיהרה להסתבך בקרב. בימים הראשונים הסורים הסתפקו רק בהפגזות ארטילריות על אזור הגבול ובפשיטות מקומיות, שנהדפו בקלות. ישראל, מצדה, עדיין מתוך חשש מסכסוך מזוין עם ברית המועצות, חששה להתקדם בנחישות. אולם כאשר נודע היקף ההצלחות של הישראלים בזירות פעולות צבאיות אחרות, מפקד החזית הצפונית דוד ״דדו״ אלעזר ניסה לשכנע את הממשלה לסיים אחת ולתמיד עם ה"שד" הסורי. אשכול, הגם שבעצמו היה חבר קיבוץ צפוני דגניה, שסבל מהשוד הזה, כמנהגו, היסס. בסופו של דבר השרים הגיעו למסקנה משותפת שאף פעם לא יזדמן מקרה כזה, ומשה דיין נתן פקודה לתקוף, אחרי שהיסס בתחילה.
בבוקר ה-9 ביוני תחת השמש הקופחת וגשם של כדורים נעים הישראלים נעו אל רמת הגולן במעלה מדרונות הבזלת החשופים. רבים מהחיילים גדלו ביישובים הצפוניים ועברו יותר מהפגזה סורית אחת, כך שלא היה צורך לדאוג לרוח הקרב שלהם. סוללות סוריות המשיכו בעקשנות לירות על תשתיות אזרחיות ולא על כוחות הצבא, אולם כבר עד הערב הגנת הערבים נפרצה. ב-19:30 ביממה הבאה הם נאלצו לסגת מרמת הגולן. האויב האחרון של המדינה היהודית חתם על חוסר כשירותו הצבאית.
כך, תחת פיקודו של דוד אלעזר (דדו), פרצו כוחות חטיבה 8 וחטיבת גולני (בקרב העקוב מדם בתל פאחר) אל רמת הגולן. ב-10 ביוני נכבשה קונייטרה והושגה הפסקת אש, כאשר החרמון נכבש סופית ב-12 ביוני. זה היה ניצחון מוחלט.
בזירה הימית, חיל הים הגן על החופים וביצע פשיטות בנמלי אלכסנדריה ופורט סעיד. אירוע טרגי נרשם ב-8 ביוני 1967, כאשר צה"ל תקף בשגגה את ספינת הביון האמריקאית USS Liberty, אירוע שבו נהרגו 34 מלחים אמריקאים ו-170 נפצעו, זאת משום שבחיל הים טעו לחשוב שמדובר היה בספינה המצרית ״אל-קוסייר״. ישראל פיצתה עבורו בהמשך ב-13 מיליון דולר. בנוסף, מדינות כמו לבנון, עיראק ומרוקו שלחו כוחות או ביצעו גיחות, אך השפעתן הייתה מוגבלת. עיראק שלחה חיל משלוח וטייסות, ומטוס טופולב עיראקי אף הפציץ את נתניה לפני שהתרסק ליד עפולה.
מניין האבידות
המלחמה הסתיימה כשישראל מחזיקה בשטח הגדול פי שלושה משטחה המקורי: סיני, רצועת עזה, הגדה המערבית, מזרח ירושלים ורמת הגולן. המחיר לישראל היה כבד: 779 חללים וכ-2,590 פצועים. צבאות ערב ספגו עשרות אלפי אבדות (יותר מ-15,000) והצבא המצרי אף איבד 80% מכלל החימוש שלו והעולם הערבי עבר הלם ושקע בדיכאון רב-שנים, כשמאזן הכוחות באזור השתנה משמעותית. השלכות המלחמה מעצבות את פני המדינה עד היום. ועידת חרטום ("שלושת הלאווים") קיבעה את הסרבנות הערבית, בעוד שבישראל החל ויכוח פוליטי עמוק על עתיד השטחים. המלחמה הפכה את ישראל ממעצמה אזורית צבאית למדינה המתמודדת עם סוגיות מורכבות של שלטון על אוכלוסייה אחרת ובידוד בינלאומי גובר.
השתנו גם המטרות העתידיות של הצדדים. אם עד 1967 הערבים שאפו ללא פשרות להשמיד את מדינת ישראל, הרי שכעת היה צריך לחשוב רק על החזרת השטחים שאבדו במלחמה. המדינה היהודית בתורה החלה לדאוג להחזקתם אצלה, ואם החזירה אותם, זה קרה רק תמורת הכרה בזכותה לקיום. המלחמה זכורה במידה רבה, בהיותה פרק של מלחמה אחרת, גלובלית – "המלחמה קרה", שבה כל מעצמת-על תמכה במדינות אחרות ודאגה לאינטרסים שלהם. שדות הקרב במזרח התיכון שימשו כשטח ניסוי מצוין לבדיקות נשק סובייטי ואמריקאי.
תעלת סואץ נסגרה לכמה שנים לשיט, מה שהוביל לעליית מחירי הנפט העולמיים. מהר מאוד באזור זה שוב החלו התנגשויות בין ישראל למצרים ומאוחר יותר היסטוריונים "איחדו" אותן למלחמת ההתשה. מתוך ייאוש להחזיר את סיני בכוח הנשק, חתמה קהיר עם תל אביב על הסכם שלום. חצי האי חזר לידיים מצריות. רמת הגולן והגדה המערבית נשלטות על ידינו (ובשנת 2019 ארה"ב אף הכירה רשמית ברמת הגולן כשטח ישראלי). המאבק בין היהודים לערבים על מדבריות יהודה, הרי השומרון וקודשי ירושלים לא שכך מאותם ימים גורליים של יוני 1967.
חומר מעשיר לקריאה
- אביעזר גולן, ״שישה ימי תהילה – מלחמת 1967״, הוצאת דקל, 1967.
- שמעון גולן, ״מלחמה בשלוש חזיתות״, הוצאת מערכות, 2007.
- מיכאל אורן, ״שישה ימים של מלחמה״, הוצאת דביר, 2002.
- עמי גלוסקא, ״אשכול, תן פקודה!״, הוצאת מערכות, 2004.
- שבתי טבת, ״חשופים בצריח״, הוצאת שוקן, 1968.
חומר מעשיר לצפייה
"סדין אדום – מלחמת ששת הימים", ארכיון צה"ל.
ראיון עם אלוף שייקה גביש על חזית סיני.
תיעוד שחרור העיר העתיקה וקולו של מוטה גור (ארכיון המדינה).
ירושלים '67 (2026) הוא סרט מלחמה ישראלי המתמקד במערכה על ירושלים בימי מלחמת ששת הימים.
אנחנו ב-HistoryIsTold מאמינים שהבנת העבר היא המפתח להבנת ההווה. הניצחון המזהיר של יוני 1967 הוא עדות לעוצמתו של צה"ל ולרוח העם בימי מבחן, אז כך גם היום… הצטרפו לקהילה שלנו והירשמו לניוזלטר שלנו כדי לקבל עוד פנינים היסטוריות שיאירו לכם את המציאות של היום.
