סקנדרבג – הנסיך שלחם באימפריה העות'מאנית והפך לאגדה אירופית

מעטים האנשים בהיסטוריה שהצליחו לעכב את גלגל הכיבוש של מעצמה אימפריאלית בשיאה במשך למעלה משני עשורים. גיורג קסטריוטי, הידוע בכינויו סקנדרבג (איסקנדר ביי – "הלורד אלכסנדר"), הוא אחד מהם. סיפורו הוא שיעור מאלף על מנהיגות צבאית יוצאת דופן, על הקרבה ועל מאבק עיקש שהפך אותו לגיבור לאומי שדמותו מהדהדת עד היום.

ילדותו בשבי: לידתו של "הלורד אלכסנדר"

גיורג קסטריוטי נולד בסביבות 1405, ככל הנראה בסינֶה שבנסיכות קסטריוטי, לאביו ג'ון קסטריוטי ולאמו ווֹיסאבָה. בתקופה סוערת זו, אביו, שהיה שליט מקומי, נאלץ לשנות בריתות ודתות (אורתודוקסי וקתולי) בהתאם לנסיבות הגיאופוליטיות. ג'ון קסטריוטי אף הפך לווסאל של הסולטאן העות'מאני, מוראד השני, וכמנהג התקופה, נשלח גיורג הצעיר כבן ערובה לחצר הסולטאן באדריאנופול (אדירנה).

הרחק מלהיות אסיר, גיורג זכה לחינוך צבאי מקיף בבית הספר אֶנדֶרוּן היוקרתי. הוא התאסלם (שם שונה לו ל'איסקנדר ביי', כלומר 'הלורד אלכסנדר', בשל כישוריו הצבאיים שהושוו לאלכסנדר הגדול) וטפס בסולם הדרגות של הצבא העות'מאני. במשך כעשרים שנה שירת את הסולטאן, והגיע לשיא כשמונה לסאנג'אק ביי של סנג'ק דיברה ב-1440, כשהוא מפקד על יחידת פרשים של 5,000 איש. הידע המעמיק שרכש על הטקטיקות, המבנה והחולשות של הצבא העות'מאני עתיד היה להפוך לנכסו הגדול ביותר.

הבגידה המפוארת: הקמת ליגת לֶזֶ'ה

נקודת המפנה הדרמטית התרחשה בנובמבר 1443. במהלך קרב ניש, בעודו נלחם לצד הכוחות העות'מאניים נגד הצלבנים של יאנוש הוניאדי, סקנדרבג ערק מהצבא העות'מאני יחד עם 300 אלבנים נוספים. הוא מיהר לכרויה, מעוז משפחתו לשעבר, והשתלט על העיר באמצעות מכתב מזויף בשם הסולטאן. ב-28 בנובמבר 1443, היום בו הגיע לכרויה, הניף סקנדרבג נס אדום ועליו נשר דו-ראשי שחור, שהפך מאז לסמל הלאומי האלבני.

מיד לאחר מכן, סקנדרבג נטש את האסלאם ושב לחיק הנצרות (הקתולית), והורה לתושבים המוסלמים להתנצר או לעזוב, מעשה שהקנה לו את הכינוי העות'מאני "חַאין איסקנדר" (הבוגד איסקנדר).

במרץ 1444, בחסות הרפובליקה של ונציה, כינס סקנדרבג את האצילים האלבנים המקומיים בעיר לֶזֶ'ה (Lezhë) להקמת "ליגת לז'ה", ברית צבאית שאיחדה לראשונה את נסיכויות אלבניה תחת מנהיג אחד. זה היה האיחוד האלבני הגדול הראשון, וסיפק לסֶקַנדֶרבֶּג צבא של כ-10,000–15,000 חיילים.

ההתנגדות העיקשת: לוחמת גרילה אלבנית

במשך 25 שנה, מ-1443 ועד מותו ב-1468, הוביל סקנדרבג את כוחותיו הקטנים לניצחונות מזהירים מול צבאות עות'מאניים גדולים ומצוידים בהרבה. הניצחון הראשון והמהדהד ביותר התרחש בקיץ 1444 במישור טורוויול, שם הביסו 15,000 לוחמיו צבא עות'מאני של 25,000, כשהם משתמשים בטקטיקות הסתערות מהירות (hit-and-run) וניצול מעולה של השטח ההררי.

השיא הגיע במצור הראשון על כרויה (1450). הסולטאן מוראד השני בכבודו ובעצמו, יחד עם בנו מֶחְמֶד השני, הטיל מצור על העיר עם צבא של כ-100,000 חיילים. סקנדרבג השאיר חיל מצב של 1,500 איש תחת פיקודו של ורנה קונטי, ויצא עם עיקר כוחותיו לנהל מלחמת התשה ופשיטות על שיירות האספקה העות'מאניות. חיל המצב הדף שלוש הסתערויות ישירות, והמצור נכשל. מוראד השני הודה בתבוסה, הרים את המצור באוקטובר 1450 ונסוג לאדירנה, תוך ספיגת 20,000 אבדות, במה שהיווה כישלון מביך לסולטאן המכהן.

בריתות אסטרטגיות

סקנדרבג הבין כי לא יוכל להחזיק מעמד לבדו. הוא חתם על ברית גאֶטָה (1451) עם אלפונסו החמישי, מלך נאפולי, שהפך אותו לווסאל רשמי (אם כי עצמאי בפועל) וסיפק לו סיוע צבאי ופיננסי נחוץ. הוא גם חיזק את קשריו עם האצולה האלבנית בנישואין לאנדרוניקה אריאנטי, בתו של האציל המשפיע ג'רג' אריאנטי, ב-1451.

במהלך שנות ה-50 של המאה ה-15 המשיך סקנדרבג לנצח סדרה של קרבות מול הצבאות העות'מאניים (כמו קרב פּוֹלוֹג ב-1453 וקרב אוּיֶיבּרְדָה ב-1457). הצלחתו המרשימה מול הכיבוש המוסלמי הקנתה לו הערכה עצומה באירופה הנוצרית. ב-1457, האפיפיור קליקסטוס השלישי העניק לו את התואר המכובד "Athleta Christi" (אתלט של ישו), תואר שניתן למגינים הגדולים של האמונה, כהוקרה על תפקידו כמעכב העיקרי של ההתפשטות העות'מאנית מערבה.

אחד המהלכים האסטרטגיים ביותר שלו היה המשלחת לאיטליה (1460–1462), שם סייע לפרדיננד הראשון, מלך נאפולי במלחמתו נגד מורדים אנג'ווינים. סקנדרבג עגן בפּוּליָה עם 3,000 לוחמים, סייע להביס את יריבי המלך והבטיח את כסאו של פרדיננד.

סיום המאבק: המצור השני והמורשת הנצחית

בשנותיו האחרונות חזר סקנדרבג להתמודד עם התקפות עות'מאניות מחודשות. בשנת 1466, הסולטאן מחמד השני ("הכובש" של קונסטנטינופול) הטיל את המצור השני על כרויה. בדומה למצור הראשון, גם הפעם כרויה עמדה איתנה. סקנדרבג הצליח לשבור את המצור ב-1467, ובמהלך הקרב נהרג מפקד הכוחות הצרים, בָּאלָאבָּן פאשה, על ידי קשת אלבני. ב-17 בינואר 1468, כשהוא בן 62, מת סקנדרבג ממחלה (כנראה מלריה) במעוז הוונציאני לֶזֶ'ה, שם כינס את האצילים האלבנים בפעם האחרונה כדי לדון באסטרטגיית המלחמה.

מותו סימן את תחילת הסוף להתנגדות המאוחדת. לאחר מותו, ליגת לז'ה התפרקה. כרויה החזיקה מעמד במצור רביעי עד 1478, אז נכנעה סופית. אלבניה נפלה לידי העות'מאנים, אך זכרו של סקנדרבג – הגיבור שהתנגד למעצמה הגדולה של זמנו – נשמר. הוא הפך לגיבור הלאומי המרכזי של אלבניה, דמות שהעניקה השראה להתחייה הלאומית האלבנית במאה ה-19 וסימל את הקשר התרבותי של אלבניה למערב.

האימפריה העות'מאנית הכירה בגדולתו הצבאית: כשמצאו העות'מאנים את קברו בכנסיית סנט ניקולס בלז'ה, הם פתחו אותו והפכו את עצמותיו לקמעות, מתוך אמונה שיעניקו אומץ למי שישא אותם. סקנדרבג זכה לשבחים מגדולי ההיסטוריונים והמפקדים באירופה, ביניהם ג'יימס וולף, שראה בו מודל לחיקוי בניהול צבא הגנתי קטן.