הפרסומאי ובמאי הקליפים לשעבר ביים את סרט הקולנוע הראשון שלו בשנת 2004 וכבר יותר משני עשורים שהוא מביים סרטים, שמשכו את לבם של מעריצים מושבעים אך גם לא שונאים מושבעים לא פחות. אבל אי אפשר להתעלם מסניידר: תחתיו החל היקום הקולנועי של DC שכבר אינו קיים והוא גם עיבד את אחד הקומיקסים המשמעותיים בכל הזמנים, "השומרים" של אלן מור.
סניידר כמעט ולא יצר סרטים קצרים וסרטים דוקומנטריים וסימן ההיכר הבולט שלו הוא סצנות האקשן הסגנוניות שלו והעיבודים השאפתניים שהופכים את זאק סניידר לאחד הבמאים השנויים במחלוקת בהוליווד. אבל כל כמה שהמעריצים חלוקים בדעתם באשר לסגנון שלו, דבר אחד שאי אפשר להתווכח עליו הוא שהבחור אוהב סרטים ונהנה מאוד לעשות אותם.
לאף אחד אין דעה שקולה על זאק סניידר. או שאוהבים את האסתטיקה ההיפר-אינטנסיבית והגברית שלו, או שמתעבים אותה לחלוטין. אין יוצר סרטים שמייצג טוב יותר את קולנוע הפאנבוי מאשר סניידר, בחור שאהב חוברות קומיקס וסרטי ז'אנר כילד ומימש את התשוקות הללו לקריירה מצליחה למדי. החל מ"שחר המתים" משנת 2004, גרסה מחודשת עצבנית לקלאסיקה האהובה של ג'ורג' א. רומרו, הוא היה ילד הפוסטר של סוג של סרט מונחה סנסציות שעולה בהרבה על הקיצוניות הקודמות שמישהו כמו מייקל ביי הפך לכרטיס הביקור שלו. איש מעולם לא תרגם את חיות הרגש והמיידיות של חוברות קומיקס למסך הגדול בצורה כה נחרצת כמו סניידר – וזו מחמאה או עלבון, תלוי איך מרגישים לגבי חוברות קומיקס. אבל אין עוררין על כך שסרטים כמו "300", "שומרים", ״באטמן נגד סופרמן: שחר הצדק״ הם רומנים גרפיים שקמו לחיים. הוא מתעניין בזה ברמה המולקולרית העמוקה…
כמובן, קשה מאוד להפריד בין המטען של קהל המעריצים הנלהב של סניידר באינטרנט לבין הסרטים עצמם. הרעיון של "גרסת סניידר" ל"ליגת הצדק" נראה מגוחך… עד שזה קרה, והרעילות של חלק מעוקביו ברשת הייתה גורמת לכם, באופן מובן, לרצות להכחיש מישהו שמעורר מסירות הגנתית חסרת בושה שכזו. אבל זה לא לגמרי הוגן לבלבל את התנהגות מעריציו עם אלה שלו: לפי כל הדיווחים, סניידר הוא כנראה בחור די נחמד, גם אם הסרטים שלו אכן מנופפים בתחושה לא מפותחת לחלוטין של פמיניזם, למרות מחאותיו נגדו ("תמיד הייתי תומך נלהב במיוחד בזכויות נשים ובזכות האישה לבחור", אמר פעם "ותמיד הייתי מוקף בנשים חזקות").
למרבה הצער, סניידר לא הגיע לכותרות רק בגלל סרטיו המפלגים. התאבדותה של בתו, אוטום, בשנת 2017 גרמה לו לפרוש מבימוי "ליגת הצדק", אך בשנת 2021 הוא חזר לאור הזרקורים והוציא את גרסת ארבע השעות שלו לסאגת גיבורי העל ההיא ואת "צבא המתים" ברצף מהיר, תוך שהוא מדבר בקול נוגע ללב על ההלם ממותה. ברור שסניידר עבר ייסורים עצומים. אבל למרות זאת, האופן שבו הרגשתם לגבי עבודתו לפני הטרגדיה ההיא כנראה לא השתנה. כל אחד מסרטיו רוצה להיות הדבר הגדול, הנועז והאפי ביותר שראיתם אי פעם – המשימה היחידה שלו היא להכניע אתכם.
ירח המרד (2023)
לפני "ירח המרד", היה אפשר למצוא הנאה בפינוק העצמי המטופש של זאק סניידר. אבל אופרת החלל הפסבדו-מלחמת הכוכבים הזו היא המקום שבו האסתטיקה מלאת האדרנלין שלו באמת מגיעה לשפל. בתיאוריה, אתם עומדים על בסיס איתן כשאתם מלהקים את סופיה בוטלה כלוחמת אדירה עם עבר אפל – זה יכול להיות כיף לראות אותה יורה ודוקרת כל נבל שנמצא באופק – אבל המחזה המוגזם והמסחרר שלפחות הפך את סרטיו של סניידר למעניינים ויזואלית נעלם. במקומו נמצאים כמה מנופי ה-CGI המכוערים ביותר שראיתם אי פעם ואוסף של נוכלים וחסרי רצון שהם בדרגות שונות של חסרי שמחה. סניידר התרברב שלאחר שלא הצליח לעניין את לוקאספילם ב"ירח המרד" לפני שנים, הוא הרבה יותר שמח שהוא הצליח לעשות את זה בתנאים שלו. אחרי שסבלתם את הנגזר, האדיש, הפוטנציאלי הזה, ייתכן שפתאום תרגישו ש"אסוקה" לא היתה כל כך גרועה. וגרוע מכך: יצא לזה חלק שני ב-2024.
אולי זה בגלל שהפרק הראשון של "ירח המרד" היה כל כך גרוע בצורה כל כך משתקת – מכוער למראה, חסר השראה, מלא בכל כך הרבה אקספוזיציות מייגעות – שסרט ההמשך שלו, "המצלקת", מרגיש כמו צעד קדימה. יקום המדע הבדיוני המרוחק של סניידר, המבוסס על CGI, עדיין כואב לעין, אבל לפחות ההמשך הזה זז קצת (השעה האחרונה היא בעצם סצנת אקשן ענקית וצעקנית) ובעוד שאף אחת מהדמויות האלה לא מצוירת טוב יותר בסרט ההמשך, היי, הן מדברות קצת פחות בסרט הזה. האם המחווה ל"מלחמת הכוכבים" עדיין בוטחת? כן, אבל יש גם כמה "הנוקמים: סוף המשחק" ו"שבעת הסמוראים" שילכו יחד עם זה (והפעם, הוא לא רק גונב מ"מלחמת הכוכבים" המקורית – יש גם כל כך הרבה גניבה מ"שובו של הג'דיי!") ואם נאבקתם קשה בחלק הראשון הוא התגמול המלא ליריות, הפיצוצים הגדולים והמחזה המטופש. מה שהופך את הסוף למייגע עוד יותר כשמבינים שהוא השאיר את הדלת פתוחה לעוד מהתועבות האלה…
באטמן נגד סופרמן: שחר הצדק (2016)
לפני שאתם שואלים: לא, לא ראינו את גרסת הבמאי, שאנשים מבטיחים לנו שהיא טובה יותר. אנחנו לא יכולים לדמיין שהיא גרועה יותר. באטמן נגד סופרמן היה ויכוח בחדר מעונות שהובא למסך הגדול – היי, איזה גיבור-על אתם חושבים ינצח בקרב?!
הופעת הבכורה של בן אפלק כבאטמן הייתה שונה במכוון מגלגולי השחקנים הקודמים – ברוס וויין הזה מבוגר יותר, מריר יותר – אבל הוא בכל זאת חסר שמחה, בעוד שסופרמן הקודר של הנרי קאוויל הרגיש שונה בגלל המלכודות הכבדות של התסריט. (תודה לאל, "שם קוד מ.ל.א.ך." ו"משימה בלתי אפשרית: התרסקות" רמזו לעולם איזה שחקן ערמומי ומצחיק הוא יכול להיות – לעולם לא הייתם יודעים זאת מצפייה בו בסרטיו של סניידר.) בדיחות "מרתה/מרתה" כותבות את עצמן, והניסיון המסורבל של הסרט לסלול את הדרך ל"ליגת הצדק" – ומכאן כותרת המשנה המביכה – יצר את ההפך מהבאז לקראת הפרק הבא בזיכיון. נכון, "באטמן נגד סופרמן" נראה מגניב – כל סרטיו של סניידר ממלאים את הדרישה הבסיסית הזו. אבל ההגזמות שלו מעולם לא נראו כל כך כואבות.
סאקר פאנץ׳ (2011)
סניידר התעקש שתלבושות הבייבי-דול הסקסיות שהדמויות הנשיות לובשות ב"סאקר פאנץ'" היו סוג של פרשנות. "זה מצחיק כי מישהו שאל אותי למה הלבשתי את הבנות ככה ואמרתי, 'אתה לא מבין את המטאפורה שם?'", הוא אמר. "הבנות נמצאות בבית בושת ומופיעות בפני גברים בחושך. בסצנות הפנטזיה, הגברים בחושך הם אנחנו. הגברים בחושך הם בעצם אני: ילדי מדע בדיוני חנונים".
גם אם "סאקר פאנץ'" הוא סניידר שמתמכר וגם מבקר את חוסר הנוחות של המעריצים, הפגם הגורלי של הסרט הוא שהשפעותיו מסרטי אקשן, סרטי זומבים, משחקי וידאו, סרטי סמוראים, סרטי מלחמה, הארד רוק קודר – מובילות לתבשיל קשה לעיכול שמנסה לעסוק בהעצמה נשית אבל, אתם יודעים, לא ממש מצליח. לחוצפה של החזון הלא מסונן שלו יש את הקסם שלו – זה הגיע מסיפור מקורי של סניידר – אבל "סאקר פאנץ'" הוכה בצדק. רק בבקשה אל תגידו לנו שיש גם גרסת במאי לסרט הזה.
אגדה עם כנפיים (2010)
"אגדה עם כנפיים", הידוע בעיקר בזכות בדיחת "30 רוק" נהדרת ומתמשכת – "אתה חייב להישאר ער, אגלנטין, או שהטהורים ימצמצו לנו בזעם!" – הוא הגיחה היחידה של סניידר לעולם הבידור המשפחתי. תיאורטית, זה אמור לעבוד עבור סניידר: זה לא כאילו הרגישות שלו הוצגה אי פעם ככזו שמתמקדת בדקויות נושאיות בוגרות ומורכבות. אבל למרות כל הכישרון הוויזואלי של סניידר, הבעיה כאן היא, ובכן, זה סרט על ינשופים. הוא רציני מדי בשביל להיות טיפשי וטיפשי מדי בשביל להילקח ברצינות וסניידר בסופו של דבר נסחף. זה לא טיפשי עד חודר מוח כמו חלק מסרטיו האחרים, הגרועים יותר, אבל הוא מרוחק ומשעמם בצורה מוזרה. זה כאילו הלב שלו לא נמצא בזה. מה שסניידר ניסה להוכיח כאן, זה לא הלך.
צבא המתים (2021)
סליחה, אבל האם לא הבטיחו לנו סניידר "מהנה"? אחרי השנים בביצת יקום DC, כל הרעיון של "צבא המתים" היה אמור להסתובב סביב סניידר שנרגע, נשען לאחור ופוצץ כמה זומבים בווגאס, בסגנון של פעם. אז למה זה כל כך משעמם? לסצנות הקרב של הזומבים יש קצת קיק, אנחנו מניחים, והוא שוב מוכיח שאם סרטי עלילה לא יצליחו בשבילו, סניידר יכול להפוך לאמן מבריק של סצנות פתיחה בתשלום. אבל סניידר התסריטאי לא עושה לסניידר הבמאי טובה. הדמויות שלו לא רעות כלל, העלילה עושה כל בחירה ברורה מאליה (ולפעמים עושה זאת פעמיים) וכולם מדברים כאילו שכחו לחזור כדי להכניס את הדיאלוג האמיתי. בנוסף, הסרט הזה ארוך לפחות ב-40% ממה שהוא צריך להיות. זוהי הוכחה חותכת: אין סניידר "מהנה" מצומצם. כבר לא.
300 (2004)
"300" מדגיש את התובנה האופיינית של סניידר, כפי שהייתה. בעיקרון, אפשר פשוט להגביר את המוגזמות של חוברת הקומיקס, לנפח סיפור כל כך עמוק לסטרטוספירה שאפשר להפוך כל דמות לעל-אנושית ולסחוט כל טיפה של דרמה מעוותת מכל פריים…
ואיכשהו להוציא ממנו להיט ענק של ארבעה רבעים. "300" הוא סרט שכל ספורטאי ומתאבק מקצועי סוגד לו, למרות שלפעמים הוא דומה לארוטיקה של סרטי מבוגרים (ואולי הייתה תובנה נוספת). הסרט מגוחך בכל דרך, אבל הוא כן באבסורדיות שלו. צפייה בו תהרוג מיליוני תאי מוח בבת אחת, אבל הוא גם, כמו כלבי וויפט, עדיין יגרום לכם להיות מסטולים.
כשהסרט הזה הוכרז, רבים מחובבי הקומיקס התרגשו מאוד ועוד יותר כשהסרט יצא לאקרנים. זה היה סרט מהפכני, שנעשה עם המון מסך ירוק, CGI והרבה ויזואליה מטורפת שתאמה את דפי הקומיקס. אין ספק שזה היה הסרט שבישר את הגעתו של סניידר לבמה המכובדת של הוליווד.
השומרים (2009)
העיבוד הזה היה מהעיבודים הנאמנים לקומיקס. וללא ספק היה הסרט שהוכיח יותר מכל עד כמה סניידר אוהב קומיקס. המהדורה המורחבת כוללת גם קווי עלילה נוספים שמוסיפים עומק לסרט.
במשך זמן כה רב ניסו יוצרי סרטים להבין כיצד להפוך את יצירת המופת של אלן מור לסרט, אך הטעות שעשו, גילה סניידר, הייתה הניסיון לעבד אותו מלכתחילה. סניידר הופך את המונח "דבקות נאמנה" לממדים חדשים, כאשר חלקים מהסרט בנויים כדי לחקות בדיוק את מה שהקומיקס עשה. האירוניה בכך היא שזה גורם לכם פחות לרצות לקרוא את הרומן הגרפי: אם כבר, הסרט מרגיש כמו ספוילר. עבודתו של מור עדיין כל כך חתרנית וגאונית שחלק ממנה לא יכול שלא להידבק, ועשר הדקות הראשונות מרגישות לזמן קצר מהפכניות, כאילו סניידר באמת פיצח את זה. הוא לא הצליח, והתוספות שלו (כולל שינוי הסוף ורגע הגניחה של ליאונרד כהן) רק מחמירות את המצב. אבל עדיין: במאים נהדרים רבים ניסו ונכשלו ליצור גרסה קולנועית וסניידר ראוי לקרדיט רק על כך שהדבר בכלל הצליח איכשהו.
ליגת הצדק של סניידר (2021)
איך הזמנים משתנים: כשג'וס ווידון הגיע להשלים את האפוס בסגנון הנוקמים הזה, הוא נתפס כגאון עם נגיעה מוזהבת, שבטוח יביא קצת לב והומור לקינה הרטובה והקודרת של סניידר. ובכן, רק כמה שנים לאחר מכן, ווידון הפך לתסריטאי מושפל שהואשם בבריונות כלפי צוות השחקנים של ליגת הצדק, בעוד שסניידר, שסבל מהתאבדות בתו, התקבל כאדם שעמד בטרגדיה ורצה להחיות את חזונו הקולנועי הנועז. ואכן, סיפור הרקע של ליגת הצדק של זאק סניידר מפורט כמעט כמו מה שקורה בתוך הסרט – שאורכו, לעולם אל תשכחו, ארבע שעות. זה לא סרטו הטוב ביותר, אבל זה בהחלט הניסיון הגדול ביותר שלו, שמגביר את כל הדרמה, הפאר, היומרנות וההילוך האיטי ליצירת אקסטרווגנזה של קומיקס כמו שאף אחד לא ראה מעולם. גרסה זו טובה בבירור מזו המרוצפת שווידון שחרר לעולם, במיוחד באופן שבו היא מחזקת את עלילת הסייבורג של ריי פישר. ושאיפות הסרט יכולות להיות מרגשות, יחד עם החגיגיות של הרומן הגרפי והוויזואליה האפלה. אבל בכל אורך, הסיפור עדיין מטופש – קופסאות האם – והאפילוג הממושך משמח אתכם שהוא כנראה לעולם לא יורשה ליצור עוד כאלה…
שחר המתים (2004)
הגרסה המחודשת של סניידר לקלאסיקה האנטי-קפיטליסטית של ג'ורג' א. רומרו אינה מכילה את רוחו החתרנית של רומרו: סניידר, בסופו של דבר, תמיד רוצה למכור משהו. אבל כאן, בסרטו הארוך הראשון באורך מלא, סניידר, בבסיסו, פשוט מוכר את עצמו: את הסגנון שלו, את האנרגיה שלו, את הנכונות שלו להשתגע קצת. הצפייה בו היום היא תזכורת לכך שסניידר, למרות כל ההגזמות שלו, הוא מוכשר ללא ספק, והחלקים הטובים ביותר של "שחר המתים" הם סרטים קצרים מושלמים, אינדיקציות לבמאי שפשוט נואש לפרוץ ולהראות לצופים מה הוא יכול לעשות. (זה גם עוזר, שלגבר שבנה סרטים סביב סופרמן, המלך ליאונידס ודייב באוטיסטה, מעולם לא הייתה לו דמות ראשית מעולה יותר משרה פולי). הסרט מכוון אך ורק לרמת הכיף ולכן עובד טוב יותר מכל דבר שהוא עשה מאז. האם יש חזרה לאותו בחור שוב? האם סניידר בכלל זוכר את סרטו הראשון?
איש הפלדה (2013)
כך החל עידן פוסט-נולאן של יקום DC, כאשר במאי "האביר האפל" שימש כמפיק ופיקח על חזונו של זאק סניידר את סופרמן כגרסה קודרת יותר של גיבור העל ממה שהכרנו בימי כריסטופר ריב. סניידר נשען חזק על בעיות הנטישה של קאל-אל – ראשית, הוא מאבד את כוכב הלכת הביתי שלו, ואז אביו המאמץ (קווין קוסטנר) נשאב על ידי טורנדו – ועל הסבל של היותו אל בין בני האדם. האופן המכובד שבו ירה בהנרי קאוויל היה כמעט מיתי, אבל הרצינות העצמית שלו בולטת וגם מעט מתישה ומכינה את הבמה לכל סרט DC שהוא יעשה לאחר מכן. אף על פי כן, "איש הפלדה" היה הטוב ביותר מבין הניסיונות הללו, כי כאן הוא עדיין הרגיש רענן. בנוסף, לא הזיק שהוא ליהק את מייקל שאנון לתפקיד גנרל זוד המטורף ואת איימי אדמס לתפקיד לויס ליין הרצינית – למרות שחוסר היכולת של סניידר לתת לה מספיק מה לעשות יהיה עד מהרה אחד התסכולים המכרסמים בזיכיון הזה.
סניידר הוא דמות שנויה במחלוקת, אבל הסרטים שלו תמיד נותנים לצופים על מה לדבר, והמעריצים שלו באמת נלהבים. סניידר נוטה להשקיע בסרטים שלו הרבה תשומת לב. אפילו הסרטים הפחות אהובים שלו, המעריצים כי ניכר שסניידר משקיע עבודה רבה בוויזואליה בסרטיו, גם אם לא תמיד העלילה מובנת או קוהרנטית.
