היא כונתה מלכת הגנבים וסוניה יד הזהב ושלטה ביד רמה על עולם הפשע במחוזות המזרח הרחוק ברוסיה הצארית של סוף המאה ה-19, אז מי היא הייתה, אותה פושעת מפורסמת?
״סוניה יד הזהב״ היא ללא ספק הפושעת המפורסמת ביותר של האימפריה הרוסית. סופרו עליה אגדות רבות, ספרים נכתבו ונעשו עליה סרטי קולנוע. אם המחצית הראשונה של חייה של סוניה עטופה במסתורין, אפשר לשחזר את שנותיה האחרונות ברמה גבוהה של ודאות, שכן מסמכים ועדויות רבות נשמרו.
לידתה של אגדה
לפי תיק חקירה של משטרת הצאר משנת 1872, שמה האמיתי של סוניה בלידתה היה שיינדלא ליבובנה סולומוניק. היא נולדה בשנת 1846 למשפחתו של סוחר קטן בעיירה היהודית פובונצקי (Powązki) בפרברי ורשה. במהלך חייה שינתה את שמה מספר פעמים והתפרסמה בעיקר בשם סופיה בְּלוּבְשְׁטֵיין.
שיינדלא סולומוניק גדלה בסביבה עבריינית — אביה היה סוחר שנהג לרכוש סחורות גנובות ואחותה פייגה הייתה כייסת מיומנת (שהמומחיות הפלילית שלב התבססה על השתכרות עם הקורבן ואז כייסה אותו). שיינדלא עצמה גם החלה את קריירת הפשע שלה ככייסת מוכשרת ואז הפכה ליצאנית גנבת, היא שלטה במקצועות פליליים נוספים ופעלה בבתי מלון, בתחנות רכבת וברכבות ואז עלתה בסולם הפשע כשהתמחתה בגניבת תכשיטים. בשנות ה-70 של מאה ה-19 (1870) היא הצטרפה לכנופיית ״הלבנים האדומים״ והשתתפה במזימות כה מסובכות שהדהימו אפילו את הפושעים המתוחכמים ביותרואך היא קיבלה את הכינוי ״יד הזהב״.
על דרך פעולתה ניתן ללמוד מהמקרה שבו היתה מעורבת בגניבת התכשיטים מהצורף קארל פון מהל. יום אחד היא הגיעה לפסיכיאטר מפורסם והכריזה שבעלה השתגע: כי הוא ממש אובססיבי לתכשיטים. האישה הנסערת ביקשה רשות להביאו להתייעצות. הפסיכיאטר קבע לה תור. לאחר מכן, היא הגיעה לחנות של קארל פון מהל, בחרה טבעות וסיכה עם יהלומים, אך אמרה שאינה יכולה לשלם עליהם מיד, מכיוון שכל הכסף נמצא אצל בעלה, וביקשה ממנו להביא את התכשיטים הביתה לכתובתו של הפסיכיאטר. כשקרל פון מהל הגיע לביתו של הפסיכיאטר, סוניה חיכתה לו בכניסה. היא לקחה את התכשיטים וביקשה מהצורף ללכת למשרדו של בעלה כדי לקבל את הכסף. קרל פון מהל נכנס למשרד והחל לדרוש כסף עבור הסחורה. אך סוניה נעלמה והתכשיטן שדרש תשלום נחשב כלא שפוי, נכפת ונשלח לבית חולים לחולי נפש.
סוניה נישאה מספר פעמים ובעלה החוקי האחרון היה אזרח רומני בשם מיכאל בלושטיין, איתו ילדה שתי בנות. בשנות 1860 ו-1870 היא נתפסה על ידי מחלקת המשטרה של הצאר מספר פעמים, אך בכל פעם הצליחה לחמוק ממאסר.
היא הייתה מעורבת במספר שודים ידועים. באוקטובר 1884, בקפה "פנקוני" באודסה, הבחין הבנקאי מר דוגמרוב באישה יפהפייה למדי שהציגה את עצמה כגברת סופיה סן דונטו. לאחר שיחה נעימה מסוימת ביקשה ממנו להחליף שטר של אלף רובל. זמן קצר לאחר מכן נודע לבנקאי שהיא עוזבת ברכבת למוסקבה. הבנקאי הציע ללוות אותה. בקרון השינה הם שוחחו בנימוס, צחקו ואכלו ממתקי שוקולד. בבוקר, לאחר שינה טובה, הבנקאי לא מצא את כספו או את ניירות הערך שלו בסך 43,000 רובל.
מקרה נוסף במעורבותה היה שוד חנות התכשיטים של חלבניקוב ברחוב פטרובקה. באוגוסט 1885 המליץ מנהל חנות תכשיטים, ט', על אוסף תכשיטים בסך 22,300 רובל לברונית בשם סופיה בוקסהובן. כאשר נבחרו האוצרות ונארזו יפה, נזכרה הגברת המכובדת ששכחה את כל כספה בבית. היא לקחה את התכשיטים ועזבה במהירות לאחר הסכום המבוקש והשאירה כערבון את קרוביה, אב זקן וילדה קטנה בידי המטפלת. היא הבטיחה שתשוב בקרוב מאוד ותשלם עבור התכשיטים. כאשר חלפו שעתיים לאחר מכן דיווח בעל החנות על השוד לתחנת המשטרה והתברר להם כי "קרובי המשפחה" נשכרו משוק חיטרובקה על פי מודעה שהתפרסמה בעיתון על ידה…
הציבור התרגש מהטריקים של סוניה. הפופולריות של "יד הזהב" בקרב העם הייתה כה גדולה, שבזמן שלא היו ידיעות טלוויזיונית, הכירו בה ברחוב. בתחילה זה אפילו עזר לה, ההמון המתרגש יכול היה לדחוף הצידה את המשטרה בעת מרדף אחריה. אך עד מהרה החל המוניטין שלה להתערב באופן רציני בעסקיה הצלולים של סוניה. יתר על כן, עם השנים הפכה סופיה בליושטיין סנטימנטלית. היא החזירה 5,000 רובל לאלמנה שנשדדה על ידה, שהיו לה שתי בנות. לשחקן של תיאטרון קטן, מתוך דחף רגשי, שלחה לבמה שעון זהב שגנבה זה עתה ממישהו בלובי התיאטרון. לאחר שראתה בחדר המלון צעיר ישן ולידו אקדח ומכתב לאמו עם הודאה על הוצאת 300 רובל שניתנו לטיפול באחותו, הוציאה סוניה שטר של 500 רובל מהארנק שלה, הניחה אותו בידי הצעיר והחליקה החוצה מהחדר. יתר על כן, היא הוציאה סכום כסף עצום על חינוך שתי בנותיה, שירשו את כישרונה האמנותי של האם ופצחו בקריירת משחק בהמשך על במת הקומדיה המוזיקלית, אך הסתירו היטב את מוצאן.
לבסוף, קריירת הפשיעה של סוניה הגיעה לסיומה בשנת 1880, כאשר נעצרה יחד עם שותפיה באודסה והועברה למוסקבה, שם החל משפט גדול, שסוקר בפירוט נרחב בעיתונות התקופה. על יד הזהב נגזר שיש להגלותה לכפר הנידח לוז'קי שבמחוז אירקוטסק בסיביר. בקיץ 1885 היא נמלטה, אך בדצמבר אותה שנה נתפסה בסמולנסק. במשפט חדש נגזר עליה שלוש שנות עבודת פרך וארבעים מלקות, אך ב-30 ביוני 1886 היא השתתפה בבריחה נועזת מהכלא סמולנסק, ועשתה זאת כשהיא הקסימה את הסוהר שעזר לה להימלט.
עבודות פרך
שלושה חודשים לאחר מכן, היא נעצרה בניז'ני נובגורוד על ידי משטרת הצאר והתנהל משפט חדש, שלישי במספר. הוחלט כי על בריחתה ופשעים חדשים יש לגזור עליה 10 שנות עבודת פרך באי סחלין, שבמזרח ברחוק, סמוך לגבול עם יפן. בשנת 1888 הועלתה לאוניית הקיטור דוברופלוט מאודסה למוצב העונשין אלכסנדרובסקי (שבעיר אלכסנדרובסק-סחלינסקי). שנה לאחר מכן, היא ניסתה להימלט, אך נכשלה והיא נכלאה לשנתיים. בתקופה ההיא הגיע לשם גם הסופר והעיתונאי אנטון צ'כוב בקיץ 1890.
צ'כוב תיאר את סוניה בת ה-45 כך: "היא אישה קטנה, רזה, כבר מאפירה עם פנים מקומטות של אישה זקנה, יש לה אזיקים על הידיים: על הדרגש רק מעיל מעור כבש אפור. היא הולכת בתאה מפינה לפינה, ונראה שהיא מרחרחת כל הזמן את האוויר, כמו עכבר במלכודת עכברים שקשה היה להאמין שלפני זמן לא רב היא הייתה כל כך יפה שהיא הקסימה את ה"סוהרים" שלה.״
שבע שנים אחרי צ'כוב, ביקר בסחלין העיתונאי והסופר ולאס דורושביץ', שהקדיש פרק שלם לסוניה יד הזהב בספרו "עבודת פרך". הוא תיאר אותה כ"זקנה קטנה עם פרצוף מחוספס, מקומט, כמו תפוח אפוי, פנים, בגרבי רשת, בחלוק ישן, עם שיער צבוע מסולסל. היא הייתה מעוררת רחמים. עם ׳המותרות העלובה של הלבוש והזיוף׳ שלה עם צבע על הלחיים. שיער אפור ולחיים צהובות וצמודות שלא עשו רושם כזה. למה כל זה? לידה עמד גבוה, בריא, צפוף, נאה – כמו חיה חזקה שיכולה להיות נאה – בן זוגה, המתיישב הגולה בוגדנוב… על סחלין, יש הרבה אגדות לגביה שהיא מרצה עונש בזמן שידי הזהב האמיתיות ממשיכות בפעילותה החמקמקה ברוסיה".
החזרה מהכלא
סוניה ריצתה בדיוק 10 שנים בכלא. בשנת 1897, זמן קצר לאחר השבעתו של הקיסר ניקולאי השני, היא שוחררה והפכה לגולה. לטענת דורושביץ', חלומה היקר היה לחזור לרוסיה ולראות את בנותיה, אך נאסר עליה לצאת לרוסיה האירופית וכך נסעה סוניה לעיר הגדולה ביותר בה הורשתה לגור: ולדיווסטוק. היא הגיעה לעיר הנמל הראשית של רוסיה באוקיינוס השקט עם אוניית הקיטור דוברופלוט.
ב-20 במאי 1898 נכתב בעיתון "ולדיווסטוק": "הפושעת המפורסמת סוניה יד הזהב הגיעה לוולדיווסטוק מסחלין באוניית הקיטור "יארוסלבל"… הידוענית הרוסייה היא כעת אישה זקנה, ומי שרצה לראות אותה הייתה מתאכזב מאוד מהופעתה האמיתית."
הפושעת המפורסמת הגיעה לולדיווסטוק בתחילת הקיץ, כאשר ערפל שולט בעיר וגשם קל יורד במשך היום ובעיקר טפטופים. ייתכן שהייחוד הזה של האקלים המקומי, שיכול להימשך חצי קיץ, לא מצא חן בעיני סוניה, שאחרי שלושה חודשים עזבה את העיר שליד הים ונסעה לחלק היבשתי של חבל אוסורי: הכפר אימאן ( כיום העיר דלנרצ'נסק). ב-23 באוגוסט 1898 דיווח העיתון "ולדיווסטוק": "האסירה לשעבר, הידועה בכינוי יד הזהב, התיישבה באימאן, מוקפת בפמליה של כמה אנשים, גולים לשעבר".
הכפר אימאן נוסד בשנת 1894 כתחנה על מסילת הרכבת של אוסורי. לאחר מכן, הכפר החל להתפתח במהירות, ועד שהגיעה לכאן סוניה היה זה יישוב משגשג, שבו היו "יותר מ-40 חנויות וכחמישה פאבים וטברנות". באימאן פתחה סונקה חנות קְווַאס שבה מכרה קוואס מתוצרתה (מעין משקה מוגז עם אחוזי אלכוהול נמוכים בדרך כלל).
ב-23 בנובמבר 1898 קיבל מושל מחוז פרימורסקי סובוטיץ׳ מברק שסומן כ"סודי" מהמושל הכללי של חבל אמור ופרימורסק גרודקוב: "לפי מידע שהגיע אליי, אימאן, שם הפושעת הגולה הידועה בשם יד הזהב, התיישבה, הפך למקלט לנוודים, גנבים ופושעים אחרים, שעליהם כבר היו דיווחים בעיתונות. אני מבקש בהכנעה מכבודו לשים לב לנקודה זו ולדאוג לנקות אותה מגורמים לא אמינים על ידי ארגון פשיטות או נקיטת אמצעים מתאימים אחרים במידת הצורך, בבקשה בקש את סיוע הכוחות "גדוד החזית המזרחי הסיבירי".
עם זאת, לא היה צורך בעזרת הצבא. נפתח תיק "אודות הקמת מעקב משטרתי עירני אחר שיידה בליובשטיין, הידועה בשם "סונקה יד הזהב", המתגוררת בתחנת אימאן". כבר מהדיווח הראשון עולה שהיא חיה כחוק "עם דרכון שהונפק ע"י ראש מחוז טימובסקי מס' 2998/1898. הדרכון האמור מאפשר ל"יד הזהב" לחיות בערים וכפרים שונים ברחבי סיביר למעט האזורים: סמירצ'נסק, סמיפלטינסק ואקמולה."
סוניה הושמה תחת מעקב סמוי של משטרת הצאר בניסיון לתפוס אותה במכירה בלתי חוקית של וודקה וברכישת סחורה גנובה, אך ללא הועיל. סוכן המעקב, המפקד הקוזאק פיגלוב, כתב באחד הדו״חות שלו: "יש לי הכבוד לדווח להוד מעלתך שפיקחתי על יד הזהב למטרות סיור ודיברתי איתה בזמנים שונים מספר פעמים ומעולם לא הבחנתי במשהו חשוד. הקציתי סיור לגבי אדם זה לאנשים אמינים – וגם התוצאות היו שליליות … הזקנה מוכרת קוואס בביתה וכמה פעמים נאלצתי למצוא מגויסים במילואים וכאלה בשירות הרכבת, יושבים בשקט ושותים את מנות הקוואס שלהם, באים אליה, אבל הם משתכרים או בבית או בבתי משקאות, ולא נראה נוח להאשים בכך את יד הזהב". מדיווח אחר: "לפי מה ששמתי לב, אין לה ידידות עם אף אחד, כי היא חשדנית, מעוררת בגלוי בוז ושנאה כלפיה, ולאחרונה פירות השנאה הזו הניבו גניבת עצי הסקה ושבירת חלון בדירתה… יותר מדי דובר בין האנשים על הטריקים השונים של האדם הזה, אבל איש לא ראה את העובדה עצמה; ובעיתונות נותנים לזה יותר מדי מקום, אבל שוב אין עובדה".
תושבי אימאן התייחסו לסוניה בחשדנות וראו את ידה בכל פשע שבוצע בכפר. הדעה הקדומה והעוינות הזו של האוכלוסייה המקומית מילאו תפקיד בהחלטתה של סוניה לעזוב את אימאן ולחזור לסחלין, שם זכתה לכבוד ונהנתה מסמכות. שנה לאחר הופעתה באימאן, כתב סוכן מעקב: "נכון לעכשיו, הפרט הנ"ל מוכר את ביתו ורוצה לעזוב את המקום לחלוטין, מסבירה זאת בכמיהתה לשותפה, האיכר קיריל בוגדן, השוהה בסחלין והיעדר אמצעי קיום". הדיווח האחרון מהמעקב אחר סוניה באימאן הוא מיום 17 ביוני 1899: "הפושעת סופיה בליובשטיין (יד הזהב), שהתגוררה באימאן, מכרה את ביתה ועברה לחברובסק. אני מדווח על כך לכבודו".
בחזרה לאי סחלין
משלא הצליחה למצוא את עצמה בחיים ביבשת, חזרה סוניה לסחלין, שם בילתה את שארית חייה הסוררים. מיד לאחר שובה, ב-10 ביולי 1899, המירה את דתה לנצרות אורתודוקסית. רישום בכתב ידה נשמר בספר הקהילה של הכנסייה: "ב-10 ביולי 1899, האישה החתומה ממחוז טימובסקי באי סחלין, שיינדלא בליובשטיין, מעידה כדלקמן שנולדה בעיר ורשה להורים בורגנים מלידה יש לי בת 48 לפני הגלות לסחלין, בעל חוקי, מיכאיל יאקובלב בליובשטיין, שיש לי ממנו שתי בנות – סופיה, 24, ואנטונינה, 20. הן חיות במוסקבה וסבלו 12 שנים בגלות ולפעמים קוראת את הבשורה הקדושה, אני משוכנעת לחלוטין שהאדון ישוע המשיח הוא המושיע האמיתי ושישועת הנשמה אפשרית רק בחיק הכנסייה האורתודוקסית. אני מאשרת בזאת שלא למען הטבות עולמיות ומתוך שכנוע כנה ברצוני להצטרף לכנסייה האורתודוקסית… 1899, 10 ביולי. חתימה: שיינדלא בלושטיין".
בערך בזמן זה, סוניה המציאה אגדה נוספת על עצמה, המציינת את הגיל והמקום הלא נכונים של לידתה. במציאות היא כבר הייתה בת 53. גם המידע על הבנות מוזר כאן. בשנת 1897, כשסוניה שוחחה עם ולאס דורושביץ', היא לא ידעה עליהן דבר וביקשה לברר את גורל הבנות. אולי הוא מילא את בקשתה ושלח לה מכתב. לפי כמה מקורות, בנותיה של סוניה היו שחקניות באופרטה המוסקבאית.
הסוד האחרון
במשך זמן רב לא היה ידוע דבר על הזמן ומקום מותה של סוניה. היו שמועות שהיא ברחה למוסקבה והסתתרה שם עם בנותיה. על פי סיפורים אחרים, היא נראתה באודסה. הייתה גם גרסה לפיה היא נמלטה לארצות הברית ועל כך שהיא סיימה את ימיה בברודוויי בניו יורק, אבל הכל התברר כהרבה יותר פרוזאי.
בשנת 1902 ביקר ולאס דורשביץ' בסחלין בפעם השנייה ולאחר מכן השלים את הערותיו בסחלין תחת הפרשנות הבאה: "למחלקת הכלא הגיעו ידיעות כי הגנבת המפורסמת בעבר סופיה בליובשטיין נפטרה לאחרונה בסחלין, שם התגוררה ביישוב. מותה של סופיה בליובשטיין, הידועה יותר בכינוי סוניה יד הזהב, נגרם כתוצאה מהצטננות."
בשנת 1902 פרצה אחת ממגיפות השפעת הראשונות בעולם, שלא דילגה על סחלין. ואחת הקורבנות הראשונים שלו הייתה סוניה יד הזהב.
קברה של סוניה אבד ולא ידוע היכן נקברה, אבל ישנה אנדרטה לזכרה בבית הקברות וגאנקובסקויה במוסקבה עם פסל מוזהב. לא ידוע מי ומתי טרחו להציב את האנדרטה הזו, לאחר שנרכשה חלקת אדמה באחד מבתי הקברות היוקרתיים של הבירה, אך מרגע הופעת האנדרטה החלה כאן עלייה לרגל אמיתית של נציגי עולם הפשע. למרות השלט המבקש שלא לרשום דבר על האנדרטה, היא מכוסה בכתובות ופניות לסוניה מהחבורה עם בקשות להתעשרות, עזרה בפרשיות אהבים, לתת "מזל" ועוד. רבים כותבים שירים לסוניה, משאירים פתקים ופרחים. כך נראה ש"מלכת הגנבים" אולי מתה, אבל האגדה שלה ממשיכה לחיות עד ימינו, גם ברוסיה של פוטין.
