בתוך חודשים ספורים בשנת 1898, הצליחה ארצות הברית להשמיד את מה שנותר מהאימפריה הספרדית. המצור על סנטיאגו הניח את היסודות לעידן חדש של עוצמה עולמית.
כיצד הציתה טביעת ה״מיין״ את המערכה בקובה?
במשך העשורים שלאחר מלחמת האזרחים, מנהיגי המערכת הפוליטית בארה"ב נשאו את עיניהם לקובה כנכס אסטרטגי חיוני. ספרד שלטה באי מאז שכריסטופר קולומבוס תבע אותו עבור הכתר הספרדי ב-1492.
לאחר אובדן השטחים ביבשת אמריקה הלטינית, קובה הפכה לנכס המרכזי של ספרד ביבשת. מטעי הסוכר והנמלים שלה הפכו אותה ליעד מפתה עבור קובעי המדיניות האמריקאים שקיוו להשיג שליטה באי.
המהומות בהוואנה והלחץ הציבורי
בינואר 1898, נאמני השלטון הספרדי בהוואנה פתחו במהומות בשל החשש שהממשלה הליברלית במדריד תעניק לקובה עצמאות. המהומות הללו הובילו את הקונסוליה האמריקאית לדרוש הגנה על אזרחי ארה"ב בעיר.
מחלקת הצי הסכימה לשלוח את ספינת המלחמה ״מיין״ (USS Maine) לנמל הוואנה למקרה שיהיה צורך לפנות את האזרחים האמריקאים, למרות שהממשל של ויליאם מקינלי התנגד תחילה ליציאה למלחמה.
הפיצוץ שהצית מלחמה
בפברואר, בזמן שה"מיין" עגנה בנמל, אירע פיצוץ אדיר בספינה ומאות מלחים נהרגו. חקירת הצי טענה כי מוקש ימי ספרדי השמיד את הספינה, אם כי רוב ההיסטוריונים מאמינים כיום שמדובר בפיצוץ פנימי.
באפריל, הקונגרס האמריקאי הציב אולטימטום לספרד להתפנות מקובה. כשמדריד סירבה, האמריקאים הכריזו מלחמה והחלו בגיוס כוחות.
מדוע הייתה סנטיאגו דה קובה היעד המרכזי לפלישה?
באופן מפתיע, התוכנית האמריקאית המקורית כלל לא כללה פלישה יבשתית מסיבית. המטה הכללי האמריקאי העדיף להסתמך על כוחו של הצי: הרעיון היה להטיל מצור ימי נוקשה על קובה, לנתק אותה ממעוז האם במדריד, ולספק נשק ותחמושת למורדים המקומיים. האמריקאים חששו, ובצדק, מלוחמת ג'ונגלים וממגפות כמו הקדחת הצהובה שעמדו לאיים על כל חייל שידרוך על האי.
אך המציאות בשטח טרפה את הקלפים. בחודש מאי, השייטת הספרדית בפיקודו של תת-אדמירל פסקואל סרוורה הצליחה לחמוק מעיני האמריקאים ומצאה מקלט בנמל המוגן היטב של סנטיאגו דה קובה. הנמל היה מבוצר במוקשים ימיים וסוללות תותחים לאורך החוף, מה שהפך כל ניסיון של הצי האמריקאי, בפיקודו של אדמירל ויליאם סמפסון, לפרוץ פנימה להתאבדות צבאית.
נוצר מצב של קיפאון, וכתוצאה מכך שונתה האסטרטגיה לחלוטין: במקום להילחם בים הפתוח, וושינגטון החליטה לשלוח את כוחות היבשה, הגיס החמישי בפיקודו של גנרל ויליאם שפטר. המטרה הייתה פשוטה אך מסוכנת: לנחות בחופים שמזרחית לעיר, לפלס דרך בג'ונגלים הסבוכים, לכבוש את הרכסים השולטים על הנמל, ולהשתמש בארטילריה כדי להפגיז את הצי הספרדי. הלחץ הזה יאלץ את סרוורה לצאת מהנמל הבטוח ולהתמודד מול השייטת האמריקאית שממתינה לו בחוץ.
המסע הלוגיסטי לשם היה בגדר סיוט. למעלה מ-15,000 חיילים אמריקאים נדחסו לספינות תובלה בטמפה, פלורידה, ונחתו בעיירות החוף הקטנות דאיקירי וסיבוני בתנאים כאוטיים. למרבה המזל, הספרדים לא ניצלו את חולשת האמריקאים ברגעי הנחיתה ונסוגו לעבר קווי ההגנה הפנימיים סביב סנטיאגו, מה שהניח את הבמה לקרב היבשתי הגדול של המלחמה.
הרוכבים הקשוחים וחיילי הבאפלו בגבעת סן חואן
לאחר שנחתו בקובה, הכוחות האמריקאים הדפו את קווי ההגנה הספרדיים והגיעו לפאתי סנטיאגו. אחת הגבעות המרכזיות שבשליטת הספרדים הייתה גבעת סן חואן, שכיבושה יאפשר לארטילריה האמריקאית להפגיז ישירות את העיר.
אולי יעניין אותך
גנרל שפטר הורה לפרשים לרדת מסוסיהם ולכבוש את הגבעה ברגל. הספרדים היו מחופרים היטב, אך נחותים מספרית ובכוח האש שלהם לעומת האמריקאים המסתערים.
ההסתערות של תאודור רוזוולט והיחידות השחורות
תאודור רוזוולט, שהתפטר מתפקידו כסגן מזכיר הצי כדי להילחם, פיקד על גדוד הפרשים המתנדבים הראשון, שזכה לכינוי "הרוכבים הקשוחים" (Rough Riders).
אליהם הצטרפו רגימנטים 9 ו-10 של חיל הפרשים, שהיו יחידות שחורות ברובן, "חיילי הבאפלו". שלוש היחידות הללו הסתערו יחד על גבעת קטל תחת מטר אש כבד. רוזוולט זכה לתהילה תקשורתית עצומה, בעוד שחיילי הבאפלו זכו להתעלמות רבה בשל הגזענות שאפיינה את התקופה.
תפקידם המכריע והנשכח של המורדים הקובנים
הנרטיב האמריקאי המסורתי נוטה להציג את המלחמה כמבצע בזק של הצבא והצי של ארה"ב שחילץ את קובה מידי האימפריה הספרדית. אך האמת מורכבת הרבה יותר: זמן רב לפני שחייל אמריקאי אחד הניח את רגלו על אדמת קובה, מורדים קובנים כבר ניהלו מלחמת חורמה עצמאית נגד הספרדים. במשך שלוש שנים, לוחמי "צבא השחרור הקובני" ניהלו לוחמת גרילה עיקשת, החלישו את הכלכלה הקולוניאלית הספרדית, ושרדו את מחנות הריכוז האכזריים שהקים הגנרל הספרדי ולריאנו ויילר, שגבו את חייהם של מאות אלפי קובנים.
כשהאמריקאים פלשו לבסוף לסנטיאגו, תמיכתו של הגנרל הקובני קליקסטו גרסיה ו-5,000 לוחמיו הייתה לא פחות מקריטית. הקובנים שימשו כעיניים והאוזניים של הצבא האמריקאי בסביבת ג'ונגל עוינת ומלאת מחלות, בעיקר המלריה והקדחת הצהובה. הם אבטחו את ראשי החוף לפני הנחיתה, שרטטו את מפות ההתקדמות, וניהלו קרבות הסחה שאפשרו לאמריקאים להתקדם לעבר יעדיהם.
ההישג האסטרטגי החשוב ביותר של צבא השחרור הקובני באותם ימים היה בידוד סנטיאגו. המורדים תקפו חילות מצב ספרדיים לאורך כל מזרח קובה, חסמו כבישים ומנעו מאלפי חיילים ספרדיים, שהיו פזורים ברחבי האי, להגיע ולתגבר את הנצורים בעיר. ללא המאמץ הזה, צבאו של שפטר עלול היה למצוא את עצמו מוקף ומובס.
למרבה הטרגדיה, חרף ההקרבה העצומה שלהם, קצינים ופוליטיקאים אמריקאים רבים התייחסו לקובנים בפטרונות גזענית ותפסו אותם כלוחמים בלתי ממושמעים. הניתוק הגיע לשיאו הצורם ביום נפילת סנטיאגו: הפיקוד האמריקאי מנע מהכוחות הקובנים להיכנס לעיר המשוחררת ואסר עליהם להשתתף בטקס הכניעה הרשמי של הספרדים, צעד שהותיר פצע פתוח וצלקת ביחסי ארה"ב-קובה לשנים רבות קדימה.
הקרב הימי וקץ האימפריה הספרדית
ברגע שהאמריקאים החלו להתבצר על הגבעות המשקיפות על סנטיאגו, אדמירל סרוורה הבין שהארטילריה האמריקאית תשמיד את ספינותיו בתוך הנמל, והחליט להוביל את השייטת שלו אל הים הפתוח.
הספינות הספרדיות המתוחזקות באופן לקוי היו איטיות ונטו להתלקח בקלות. הצי האמריקאי המתין להן בחוץ והחל במרדף ימי צמוד.
תבוסה מוחצת במחיר אפסי
בתוך שעות ספורות, הספינות האמריקאיות הכתמו את הצי הספרדי. כל הספינות הספרדיות הושמדו או עלו באש. 323 ספרדים נהרגו וכ-1,700 נלקחו בשבי, בעוד שמצד האמריקאים נרשמו הרוג אחד ופצוע אחד בלבד.
השמדת הצי חרצה את גורל הכוחות הספרדיים בקריביים. ללא יכולת לקבל אספקה ממדריד על פני האוקיינוס האטלנטי, לא נותרה לספרד ברירה אלא לבקש הסכם שלום שסימן את קץ האימפריה מעבר לים.
כיצד הפכה שנת 1898 את ארה"ב לאימפריה גלובלית
הניצחון על ספרד אפשר לארצות הברית להפוך למעצמת על באמריקה ובאוקיינוס השקט. עם השגת השליטה על גואם, הפיליפינים ופורטו ריקו, היא הציגה יכולת מרשימה לניהול מלחמות משלוח מעבר לים.
על ידי סילוק השרידים האחרונים של האימפריה הספרדית, הפכה ארה"ב את הים הקריבי ל"אגם אמריקאי" סגור. המהלך הזה סלל בהמשך את הדרך לכריית תעלת פנמה והבטיח את הדומיננטיות האסטרטגית המוחלטת של וושינגטון בחצי הכדור המערבי למשך המאה הבאה.
אך לניצחון הזה היה גם מחיר כבד עבור קובה: בעוד המקומיים חגגו את סילוק הספרדים, ארה"ב מיהרה לכפות עליהם את "תיקון פלאט", חוק שאפשר לאמריקאים להתערב בענייניה הפנימיים של קובה בכל עת, ואף חייב אותם להחכיר לארה"ב את הבסיס הימי במפרץ גואנטנמו לצמיתות. ההתערבות החונקת הזו תזרע ברבות הימים את זרעי הזעם שיובילו למהפכה הקובנית של פידל קסטרו, חצי מאה מאוחר יותר.
אם משתמשים בתוכן כלשהו מתוך HistoryIsTold, באופן חלקי או מלא, יש לספק תמיד קישור לחומר המקור.
הצטרפו לאלפי קוראים וקבלו את הכתבות המרתקות ביותר ישירות לתיבת הדואר שלכם.
