בתוך חודשים ספורים בשנת 1898, הצליחה ארצות הברית להשמיד את מה שנותר מהאימפריה הספרדית. ■ המצור על סנטיאגו הניח את היסודות לעידן חדש של עוצמה עולמית.
במשך העשורים שלאחר מלחמת האזרחים, מנהיגי המערכת הפוליטית בארה"ב נשאו את עיניהם לקובה כנכס אסטרטגי חיוני. ספרד שלטה באי מאז שכריסטופר קולומבוס תבע אותו עבור הכתר הספרדי ב-1492.
לאחר אובדן השטחים ביבשת אמריקה הלטינית, קובה הפכה לנכס המרכזי של ספרד ביבשת. מטעי הסוכר והנמלים שלה הפכו אותה ליעד מפתה עבור קובעי המדיניות האמריקאים שקיוו להשיג שליטה באי.
בינואר 1898, נאמני השלטון הספרדי בהוואנה פתחו במהומות בשל החשש שהממשלה הליברלית במדריד תעניק לקובה עצמאות. המהומות הללו הובילו את הקונסוליה האמריקאית לדרוש הגנה על אזרחי ארה"ב בעיר.
מחלקת הצי הסכימה לשלוח את ספינת המלחמה ״מיין״ (USS Maine) לנמל הוואנה למקרה שיהיה צורך לפנות את האזרחים האמריקאים, למרות שהממשל של ויליאם מקינלי התנגד תחילה ליציאה למלחמה.
בפברואר, בזמן שה"מיין" עגנה בנמל, אירע פיצוץ אדיר בספינה ומאות מלחים נהרגו. חקירת הצי טענה כי מוקש ימי ספרדי השמיד את הספינה, אם כי רוב ההיסטוריונים מאמינים כיום שמדובר בפיצוץ פנימי.
באפריל, הקונגרס האמריקאי הציב אולטימטום לספרד להתפנות מקובה. כשמדריד סירבה, האמריקאים הכריזו מלחמה והחלו בגיוס כוחות.
התוכנית האמריקאית המקורית הייתה להטיל מצור ימי על קובה ולשלוח נשק למורדים, מתוך שאיפה למוטט את השלטון הספרדי ללא צורך בהכנסת כוחות קרקעיים גדולים של הצבא.
אך התוכניות השתנו כשהשייטת הספרדית בפיקודו של תת-אדמירל פסקואל סרוורה נכנסה לנמל סנטיאגו, שם זכתה להגנה מצד הביצורים של חיל המצב הספרדי. הצי האמריקאי לא יכול היה להיכנס לנמל מבלי לסכן את ספינות המלחמה שלו.
כתוצאה מכך, התוכנית השתנתה לחלוטין: כוחות היבשה האמריקאים ינחתו ליד העיר ויטילו מצור על הביצורים. בדרך זו, הם יאלצו את הצי הספרדי לצאת מהנמל אל הים הפתוח – שם הצי האמריקאי העדיף יוכל להשמיד אותו.
לאחר שנחתו בקובה, הכוחות האמריקאים הדפו את קווי ההגנה הספרדיים והגיעו לפאתי סנטיאגו. אחת הגבעות המרכזיות שבשליטת הספרדים הייתה גבעת סן חואן, שכיבושה יאפשר לארטילריה האמריקאית להפגיז ישירות את העיר.
גנרל שפטר הורה לפרשים לרדת מסוסיהם ולכבוש את הגבעה ברגל. הספרדים היו מחופרים היטב, אך נחותים מספרית ובכוח האש שלהם לעומת האמריקאים המסתערים.
תאודור רוזוולט, שהתפטר מתפקידו כסגן מזכיר הצי כדי להילחם, פיקד על גדוד הפרשים המתנדבים הראשון, שזכה לכינוי "הרוכבים הקשוחים" (Rough Riders).
אליהם הצטרפו רגימנטים 9 ו-10 של חיל הפרשים, שהיו יחידות שחורות ברובן ("חיילי הבאפלו"). שלוש היחידות הללו הסתערו יחד על גבעת קטל תחת מטר אש כבד. רוזוולט זכה לתהילה תקשורתית עצומה, בעוד שחיילי הבאפלו זכו להתעלמות רבה בשל הגזענות שאפיינה את התקופה.
המתקפה האמריקאית הייתה קשה בהרבה לביצוע ללא תמיכת צבא השחרור הקובני בפיקודו של גנרל קליקסטו גרסיה. כ-5,000 קובנים סייעו לאבטח את אגפי האמריקאים וטיהרו את חופי הנחיתה.
לוחמיו של גרסיה החזיקו בניסיון קרבי עשיר מול הספרדים, הכירו את השטח היטב ועזרו לאמריקאים להתמודד עם מגפות הקדחת הצהובה והמלריה שהשתוללו באי.
למרות הסיוע הקריטי, קצינים ופוליטיקאים אמריקאים רבים זלזלו במורדים הקובנים ותפסו אותם כ"פראים". כשהעיר סנטיאגו נכנעה, נאסר על הקובנים להשתתף בטקס הכניעה הרשמי. גנרל גרסיה מחה על כך קשות, אך ללא הועיל.
ברגע שהאמריקאים החלו להתבצר על הגבעות המשקיפות על סנטיאגו, אדמירל סרוורה הבין שהארטילריה האמריקאית תשמיד את ספינותיו בתוך הנמל, והחליט להוביל את השייטת שלו אל הים הפתוח.
הספינות הספרדיות המתוחזקות באופן לקוי היו איטיות ונטו להתלקח בקלות. הצי האמריקאי המתין להן בחוץ והחל במרדף ימי צמוד.
בתוך שעות ספורות, הספינות האמריקאיות הכתמו את הצי הספרדי. כל הספינות הספרדיות הושמדו או עלו באש. 323 ספרדים נהרגו וכ-1,700 נלקחו בשבי, בעוד שמצד האמריקאים נרשמו הרוג אחד ופצוע אחד בלבד.
השמדת הצי חרצה את גורל הכוחות הספרדיים בקריביים. ללא יכולת לקבל אספקה ממדריד על פני האוקיינוס האטלנטי, לא נותרה לספרד ברירה אלא לבקש הסכם שלום שסימן את קץ האימפריה מעבר לים.
הניצחון על ספרד אפשר לארצות הברית להפוך למעצמת על באמריקה ובאוקיינוס השקט. עם השגת השליטה על גואם, הפיליפינים ופורטו ריקו, היא הציגה יכולת מרשימה לניהול מלחמות משולחות מעבר לים.
על ידי סילוק השרידים האחרונים של האימפריה הספרדית, הפכה ארה"ב את הים הקריבי ל"אגם אמריקאי" סגור, מה שסלל בהמשך את הדרך לכריית תעלת פנמה והבטיח את הדומיננטיות האסטרטגית של וושינגטון בחצי הכדור המערבי למשך המאה הבאה.
אם משתמשים בתוכן כלשהו מתוך HistoryIsTold, באופן חלקי או מלא, יש לספק תמיד קישור לחומר המקור.
תאמל״ק לי
