לפני 71 שנה, ב-5 במרץ 1953, הלך לעולמו המלחין הרוסי הגדול סרגיי פרוקופייב. אלא שהמדינה הענקית לא התייחסה למותו כי פקידיה אילצו את ההמונים להתאבל על ראש המדינה הסובייטית ומזכ"ל המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות, יוסף סטלין, הרודן ששלט בברית המועצות כמעט 30 שנה ומת באותו יום.
כיצד מותו של סטלין התברר כנקודת מפנה בהיסטוריה של ברית המועצות? מדוע מדיניות הדה-סטליניזציה התבררה כבלתי נמנעת והבשילה בחברה הסובייטית גם במהלך חייו של הרודן? מדוע, זמן קצר לפני מותו, ארגן סטלין טיהור חדש בקרב צמרת מערכת הביטחון ומדוע הושאר למות לגמרי לבדו?
אגרוף קפוץ
מצד אחד, לאחר תום מלחמת העולם השנייה, ברית המועצות הפכה למעצמת על עוצמתית עם פוטנציאל צבאי עצום, כולל נשק אטומי. תחום ההשפעה של ברית המועצות השתרע ממזרח אירופה ועד לסין. מצד שני, כוחה של המדינה גרם לא פעם להרס ולעוני של אנשיה ואזרחיה. תושבי ברית המועצות חיו גרוע מאוד בשנים האחרונות לשלטונו של סטלין, בעיקר האוכלוסייה הכפרית וזה נבע לא רק מהמלחמה וממדיניות הקולקטיביזציה הנוראית, אלא גם מניהול כלכלי כושל שהמשיך להסתמך על הקומוניזם כמדיניות.
ולמרות שבשנים שלאחר המלחמה הוכפלה התעשייה למעשה, מאחר שמפעלים שפונו להרי אורל ומזרחה בעת מבצע ברברוסה, לא הוחזרו למיקומם המקורי, יחד עם זאת, נבנה מחדש תוך פרק זמן קצר בסיס תעשייתי חדש בחלק האירופי של ברית המועצות שנהרס במהלך המלחמה. זה הושג בשל התלהבות העבודה של האנשים ומאמץ יתר שהרשויות הפעילו בכוח על האזרחים באמצעות עבודות פרך קשות ומערך הגולאג הישוע לשמצה. לכן, במצב זה של אגרוף קפוץ ביותר, החברה הסובייטית דווקא בירכה את הבשורה על מותו של סטלין.
ברית המועצות ניצבה בפני מבוי סתום: הטרור הסטליניסטי, היה השיטה שלו לביצוע מודרניזציה במדינה אם גם היה מנגנון דיכוי יעיל. אלא שהטרור לא היה דרך יעילה לפתרון בעיות חברתיות ורק הפריע להמשך התפתחותה של המדינה. לאחר המלחמה, חלק מהאליטה והחברה במדינה החלו לקוות לקבל חירויות מורחבות יותר. כך למשל כתב על כך המדינאי הסובייטי אנסטאס מיקויאן בזיכרונותיו. אבל במקום זאת, סטלין, להיפך, הידק את מדיניות הדיכוי שלו.
החל סבב חדש של טרור ממלכתי: פרשת לנינגרד, פרשת הוועדה היהודית האנטי-פשיסטית, פרשת הרופאים. במדינה כזו, משטרים טוטליטריים יכולים להימשך זמן רב, אבל אז צריך לשכוח מהתפתחות החברה. צפון קוריאה היא דוגמה למדינה שלא צומחת והחברה הקפואה אינה חווה כל התפתחות כבר כמה עשורים והיא לגמרי דוגמה לאיך שהייתה נראית ברית המועצות לו סטלין היה ממשיך לנהל אותה עוד כמה עשורים.
האגרוף הטוטליטרי הקפוץ של ברית המועצות מילא את תפקידו במהלך המלחמה ולאחר מכן איבד את משמעותו ההיסטורית. אבל גם לאחר מותו של סטלין, מרכיבי המפתח של משטר הטרור לא פורקו מיד. במשך זמן מה בחוגי השלטון של ברית המועצות נשמרו המסורות הסטליניסטיות של מאבק פוליטי, לפיהן המפסיד נשלח לא רק להתפטר, אלא לירי מול כיתת יורים. עדות חיה לכך היא פרשת לברנטי בריה ו"שותפיו" במשטרה החשאית שנשלחו למאסרים והוצאו להורג במחצית השנייה של 1953.
| פרשת לברנטי בריה. בדצמבר 1953, לברנטי בריה, ששימש בתור השר הממונה על גופי ביטחון הפנים, הורשע בבגידה וארגון קנוניה לתפיסת השלטון בכוח ולאחר מכן נורו עובדיו הקרובים ביותר מסוכנויות הביטחון: סגנו בוגדן קובולוב, ראש מינהל 3 סרגיי גוגלדזה, ראש היחידה לחקירת תיקים חשובים במיוחד לב ולודז'מירסקי, המפקח וסבולוד מרקולוב, שר הפנים באוקראינה הסובייטית פאבל משיק ושר הפנים של גיאורגיה הסובייטית ולדימיר דקאנוזוב. |
המשטר הטוטליטרי מתוכנן בצורה כזו שהוא מאוים על ידי כל תנועה בחברה ולכן הוא שביר מדי. כל סדק ביסוד שלו יכול לעורר פיצול כואב, ולאחר מכן קטסטרופה של ממש, סטלין לא היה מוכן לעמוד בציפיות החברה וחלק ניכר מהנומנקלטורה (האליטה השלטונית) ובמקום להחליש את מדיניות הדיכוי הוא דווקא חיזק אותה.
עוד בשנות השלושים של המאה ה-20, סטלין מצא את עצמו במצב בעייתי: לאחר שאסר על קיומן של סיעות אופוזיציה, הוא לא ידע מי תמך בו בכנות, ומי רק מעמיד פנים. משכך, הוא לא ראה מוצא אחר מלבד חשש להדחתו מהשלטון או אפילו חיסולו בידי מתנגדים. בעידן שבו דיון פתוח על מהלך פוליטי היה לבלתי אפשרי, סטלין עדיין הרגיש צורך לבצר את שלטונו המבוצר במילא.
לאחר שיצר מערכת ניהול מרכזית ואיתנה, סטאלין לא יכול היה פשוט לפטר פקיד משפיע שהיה קשור לפקידים אחרים בקריירה. לא נותר מקום בפירמידה האידיאלית הזו לדמויות שסטלין לא אהב ולא היה מרוצה מהן. כך כל מי שלא נראה לו, גורלו היה אחת: גולאג או מוות בירייה. כדי לשרוד במערכת שהוא עצמו בנה, סטלין עקר כל העת כל קבוצה שעלולה הייתה להתפתח ולהפוך לאופוזיציה.
לכן, פעולות תגמול לאחר המלחמה היו טבעיות. סטלין תפס כל ניסיון להתנגדות ביישנית אפילו כאיום על כוחו, מטרתו ועל בניית הקומוניזם כחברה ריכוזית והומוגנית. לפי הבנתו, הן הנומנקלטורה המפלגתית והן החברה היו צריכים להיות כל הזמן במתח קובע ותחת משמעת מחמירה ביותר.
לאחר מותו של סטלין, יורשיו פתחו בהדרגה את האגרוף הקפוץ הזה, והחברה הפכה מורכבת ומגוונת יותר, מה שבמהלך שנות ההפשרה של חרושצ'וב איפשר לה דינמיות נוספת ותנופה חדשה לפיתוח יצירתי שבאו לאחר מכן. אבל שנים רבות לאחר מכן, מעריצי "שמש העמים" האמינו שדחיית ריכוזיות היתר הקפדנית של סטלין לאחר 1953 היא שהרסה את השיטה הקומוניסטית. יש בזה מידה של אמת. ואכן, בהגשמת האינטרסים החברתיים בנפרד מהרשויות, החברה נאלצה במוקדם או במאוחר להתגבר על אוֹמְנִיפּוֹטֶנְטִיּוּת של מרכז המפלגה-המדינה.
בחודשים האחרונים לחייו סטלין הכין את המדינה למשפטי ראווה גדולים כמו פרשת לנינגרד, או תכנוניו לפעול נגד ויאצ'לסב מולוטוב ואנסטאס מיקויאן, שבוודאי היו מביאות למותם של מאות אנשים, כפי שקרה במהלך מעשי טבח דומים קודמים. בינואר 1953, פולינה ז'מצ'וז'ינה, אשתו של מולוטוב, הובאה למוסקבה מגלות בקזחסטן. לאחר המעצר ובמשך שעות רבות של חקירת אנשי המשטרה החשאית, ניסו החוקרים במטה הארגון בלוביאנקה לייצר קשר בין משפחתה לפרשת הרופאים, שקודמה אז באופן פעיל בהוראת סטלין.
אבל זה לא היה רק דמותו של סטלין, אלא גם מאפייני המשטר. לכן, גם לאחר מותו, נתפר תיק נגד ראש המשטרה החשאית הסובייטית, לברנטי בריה. כדי לזנוח את הנוהג הארכאי המדמם של פתרון סתירות בין קבוצות כוח שונות באופן זה, נאלצו מנהיגי ברית המועצות להחליט על סטייה קיצונית ממודל הטרור וזה רק במסגרת "הנאם הסודי" של חרושצ'וב במהלך הקונגרס ה-20 של המפלגה בפברואר 1956.
טיהורים במשטרה החשאית
מנהיג ברית המועצות לאחר מותו של סטלין, ניקיטה חרושצ'וב, הוקיע בפומבי את הנוהג הסטליניסטי לחסל יריבים פוליטיים, מעל לדוכן הקונגרס ה-20 של המפלגה. עם זאת, ב-1957, כמה מחברי "הקבוצה האנטי-מפלגתית", שהתנגדו בגלוי לחרושצ'וב, שציפו למעצרים לאחר תבוסתם, נשלחו לגלות. כאשר חרושצ'וב עצמו הודח ב-1964, גם חבריו לשעבר לא נגעו בו, הם שלחו אותו למעצר בית במעון הקיץ שלו, שם הכתיב את זיכרונותיו לסופר צללים. זה, כמובן, היה שינוי איכותי בתפקוד המערכת הפוליטית הסובייטית.
| "הקבוצה האנטי-מפלגתית", היה השם הרשמי בברית המועצות לקבוצה של מנהיגי מפלגה בכירים (גאורגי מלנקוב, לזר קגנוביץ', ויאצ'סלב מולוטוב, ניקולאי בולגאנין ואחרים), כמו גם שר החוץ של ברית המועצות דמיטרי שפילוב, ש"הצטרף אליהם", שניסו להדיח את ניקיטה חרושצ'וב מתפקידו ביוני 1957 . הודות לתמיכת שר ההגנה ומרשל ברית המועצות גאורגי ז'וקוב, הצליח בשנת 1957 ניקיטה חרושצ'וב להביס את מתנגדיו במאבק על השלטון, להדיחם מתפקידים בכירים במפלגה ובממשלה ולשלוח אותם לגלות. |
אלא שמנגנון הדיכוי לא בוטל לגמרי ושירותי הביון והמשטרה החשאית המשיכו לשמש את המדינה גם הלאה. ובכל זאת, רמת הדיכוי הפוליטי תחת חרושצ'וב הייתה גבוהה יותר מאשר תחת לאוניד ברז'נייב אחריו, שתקופתו נודעה בתור תקופה של קיפאון כללי, אף שרוסים רבים כיום רואים בה כתקופה של יציבות כלכלית.
אחרי סטלין
כידוע, סטלין לא הותיר אחריו יורש רשמי. כיצד, לאחר מותו של הדיקטטור הזקן, הצליח החוג הפנימי שלו לחלק מחדש את השלטון במדינה הענקית בצורה שלווה יחסית (מלבד אירוע המעצר וההוצאה להורג של בריה, שקרה מעט מאוחר יותר)?
סטלין לא היה חייב להשאיר מאחור יורש, המערכת הפוליטית הסובייטית לא הייתה מלוכנית או נשיאותית באופן רשמי. סטלין שילב שני תפקידים בכירים: יו"ר מועצת השרים ומזכ"ל הוועד המרכזי של המפלגה, שלא הייתה בעיה בהמשכיותם. העבודה השוטפת בכל תחום בוצעה על ידי מקורבים.
ביום הלווייתו של סטלין, עקב ארגון לקוי של הליך האבל, נוצרה מחאה, במיוחד בכיכר טרובניה במוסקבה. המספר המדויק של קורבנותיה לא ידוע, אך מדובר לפחות בכמה מאות הרוגים ופצועים.
ידוע כי במליאת הוועד המרכזי של המפלגה, שהתקיימה מיד לאחר הקונגרס ה-19, באוקטובר 1952, סטלין ביקש בפומבי להתפטר, בטענה לזקנה ומצבו הבריאותי. מאמינים שלמעשה סטלין ביקש לבדוק בצורה זו את תגובת הפמליה שלו ומקורביו. אבל העניין הוא לא באילו עמדות מילא סטלין, אלא העובדה שבמערכת הפוליטית שנוצרה תחתיו, הוא שימש כבורר עליון – האדם שתמיד הייתה לו את המילה האחרונה בכל דיון.
ולמרות שעמדותיו של סטלין הופצו מחדש במהירות על ידי מקורביו מיד לאחר מותו, באביב 1953 איש לא קיבל את התפקיד של בורר כזה. ממרץ 1953 ועד לתבוסתה של "הקבוצה האנטי-מפלגתית" ביוני 1957, המדינה נשלטה על ידי הנהגה קולקטיבית, שחלוקת התפקידים בה השתנתה מעת לעת. זה ההבדל העיקרי בין השיטה הפוליטית הסטליניסטית לבין זו שצמחה אחריו.
בתחילה, ראו בגאורגי מלנקוב את היורש הטבעי של סטלין, במיוחד מכיוון שהיה זה שמילא את תפקיד ראש הממשלה. אחר כך הדיחה ההנהגה הקולקטיבית את מלנקוב לתפקיד משני ותפקידו של חרושצ'וב, שהסתמך על המנגנון המפלגתי, גדל. כשהחל לתבוע יותר מתפקיד של ראשון בין השווים, חרושצ'וב הצליח בקושי להביס את "הקבוצה האנטי-מפלגתית". ורק בשנת 1958, חרושצ'וב, כמו סטלין בתקופתו, שילב שני תפקידים בכירים במפלגה ובממשלה: כעת אדם אחד החזיק במשרת המזכיר הראשון של הוועד המרכזי במפלגה ויו"ר מועצת השרים.
הישגים חשובים במדיניות החוץ מהתקופה שלאחר סטלין הוכנו לפני מותו. שביתת הנשק במלחמת קוריאה הושגה ביולי 1953, אך המשא ומתן החל כבר ב-1951. הוויתור הרשמי על דרישות ברית המועצות מטורקיה בעניין מיצר הבוספורוס התרחש במאי 1953, אך הפוליטביורו, ביוזמת מולוטוב, קיבל החלטה על כך עוד בשנת 1951.
התנאים המוקדמים לתמורות החברתיות בברית המועצות היו קיימים לפני מותו של סטלין, אך הדה-סטליניזציה התבררה כתהליך בלתי הפיך רק לאחר הקונגרס ה-20 של המפלגה, כאשר הכחשת מדיניות הטרור הפכה לפומבית ורשמית. וללא הטרור, שאר הקשרים של המערכת הזו החלו בהדרגה להיחלש ולהתפורר. יתרה מכך, היה זה תהליך פירוק בלתי הפיך שנמשך גם לאחר התפטרותו של חרושצ'וב.
עוד במרץ 1952 ניהלה ברית המועצות התכתבות דיפלומטית ערה עם בעלי ברית לשעבר בקואליציה נגד היטלר על הצורך לאחד את גרמניה. אז לא ניתן היה להגיע להסכמה. אבל ב-1955, חבריו לשעבר של סטלין, למעט בריה, הצליחו להסכים עם המערב על השבתה של אוסטריה למעמד נייטרלי, כך ברית המועצות הסיגה ממנה את חייליה במהרה והוקמה הרפובליקה האוסטרית. כך, לגבי מעמדה העתידי של גרמניה המאוחדת, ההנהגה הסובייטית החדשה הייתה מוכנה לפשרות מקובלות. אך לא הבשיל לכדי יישום עד למדיניות הגלסנוסט והפרסטרויקה של גורבצ'וב.
אבל, תהליך הדה-סטליניזציה שהחל חרושצ'וב מעולם לא הושלם. בעוד ספרד כיום אסור מבחינה חוקית לשבח את הדיקטטורה של פרנקו, ברוסיה רבים ממשיכים להלל ולזכור לטובה את שנות שלטונו של סטלין.
ואומנם אף אחד לא הכריז רשמית על פרנקו כפושע; הוא פשוט נקבר מחדש. סטלין הוסר מהמאוזוליאום ואפילו נקבר מחדש מהר יותר. ועדיין יש בספרד מי שמצדיק את פרנקו. וברור שהמשטר הסטליניסטי הוביל לפשעים רבים, אבל כעת אין דרך לארגן משפטים של דמויות היסטוריות שמתו זה מכבר.
אך עלינו להבין שדה-סטליניזציה אמיתית היא חיסולם של אותם מנגנוני תפקוד הכוח שהיו טבועים בתקופה הסטליניסטית בהיסטוריה. במובן זה, דה-סטליניזציה הושלמה במהלך הפרסטרויקה: במידה שלמערכת של סטאלין היו פרטים ספציפיים בהשוואה לצורות אחרות של מדינה אוטוריטרית. יש צורך ללמוד לקחים היסטוריים כדי שטרגדיות העבר לא יחזרו על עצמן. אלא שרוסיה שכחה את ההיסטוריה ולכן נידונה לחוות אותה שוב, בדמות פוטיניזם, שמזמן שיש ורואים בו סוג של סטליניזם מרוכך.
אם משתמשים בתוכן כלשהו מתוך HistoryIsTold, באופן חלקי או מלא, יש לספק תמיד קישור לחומר המקור.
