בין פסי הרכבת הטרנס-סיבירית לנופי סיביר הקשוחים, שוכנת פטרובסק-זבייקלסקי, עיר קטנה שמסתירה סיפור גדול על כוח, חמלה וזיכרון היסטורי שנשכח ונמצא מחדש. בבית הקברות העתיק שלה, לצד קברי הדקבריסטים ובני משפחותיהם, טמון גם סיפורו החריג של אדם שלא היה מורד אלא מפקד. גנרל-לויטננט סטניסלב לפארסקי, מי שפיקח על גולי מרד 1825, הותיר אחריו מורשת אנושית מפתיעה ואפילו קברו הפך עם השנים לתעלומה של חיפוש, שוד והשבה מאוחרת של כבוד אבוד.
על קו הרכבת הטרנס-סיבירית, כ-330 קילומטרים מהעיר צ'יטה במזרח רוסיה, שוכנת העיר הקטנה פטרובסק-זבייקלסקי. בין האתרים ההיסטוריים המקומיים, ראוי לציון מיוחד הנקרופוליס (בית הקברות העתיק), שבו טמונים כמה מהדקבריסטים ובני משפחותיהם. בבית הקברות השתמר קבר האבנים (הקריפטה) של אשתו של הדקבריסט ניקיטה מוראבייב, אלכסנדרה גריגורייבנה, קברי בת הדקבריסט איוואן אננקוב ובנו של הדקבריסט וסילי איוואשב. מעט הלאה ניצב צלב על קברו של הדקבריסט איוואן גורבצ'בסקי. אך בסמוך לכניסה לבית הקברות נמצא קברו של גנרל-לויטננט סטניסלב לפארסקי, ששימש מפקד מכרות נרצ'ינסק ופיקח על הדקבריסטים הגולים. עם זאת, מעטים יודעים כי אנדרטה זו אבדה במשך זמן רב, וחיפושיה דומים לסיפור בלשי…
מעובד לגנרל
סטניסלב רומנוביץ' לפארסקי נולד בשנת 1754. הוא היה פולני במוצאו, ממשפחת אצולה, ולאחר חלוקת פולין הראשונה עבר השטח לחסות רוסית. הוא למד בבית הספר הישועי בפולוצק, שם רכש שליטה בצרפתית, גרמנית ולטינית ובשנת 1775 התגייס לשירות בצבא הקיסרי כטוראי ברגימנט קרביניירי קרגופול, אך בהמשך עבר לגדוד סיירי-הפרשים של סברסקי.
עלייתו של לפארסקי בסולם הדרגות הזכירה טיפוס איטי אך עקבי במעלה ההר. זמן קצר לאחר תחילת שירותו הוא קודם לדרגת תת-קצין, ובשנת 1779 קיבל לפארסקי, שהיה אז רב-סמל, את דרגת הקצונה הראשונה שלו. הוא עבר מספר מלחמות וב-1790 השתתף בכיבוש המבצר איזמאיל, במבצע שזיכה אותו לימים בעיטור גאורגי הקדוש מדרגה 4. בשנת 1791 ליווה גולים פולנים לסיביר.
ב-1808, בהיותו כבר לויטננט-קולונל, שימש לפארסקי כמפקד העיר יאשי, בה שכנה מפקדת הצבא ולקח חלק במלחמה העות'מאנית-רוסית בשנים 1806–1812. באותה שנה, סטניסלב רומנוביץ' מונה למפקד רגימנט סיירי-הפרשים של סברסקי ובתפקיד זה שירת 18 שנים, קיבל דרגת קולונל (1816) ולאחר מכן גם גנרל-מאיור (1826).
בשנת 1826 הציע הקיסר ניקולאי הראשון ללפארסקי להתמנות למפקד מכרות נרצ'ינסק, כדי להבטיח פיקוח ראוי על הדקבריסטים שנדונו לעבודת פרך במקום. בהוראת הקיסר, הגיע לפארסקי בשנת 1827 בדרגת גנרל-מאיור לעיר צ'יטה, שם הוחזקו גולי מרד 1825. המפקד היה בעל סמכויות עצומות ויכול היה לעשות כמעט כל מה שרצה עם האסירים. עם זאת, לפארסקי נמנע מניצול לרעה של כוחו. הוא הקל את תנאי המעצר של הדקבריסטים, איפשר להם לצאת מחוץ לכלא צ'יטה ונהג בהם ברגישות רבה.
האסירים רחשו לו כבוד רב. עם חלק מהדקבריסטים אף נוצרו לו יחסי ידידות חמים. למשל, סטניסלב רומנוביץ' התייעץ לעתים קרובות עם הדקבריסט-האמן ניקולאי בסטוז'ב בענייני אמנות. בשנת 1830 עבר לפארסקי, בעקבות הדקבריסטים, לפטרובסקי זאבוד (כיום פטרובסק-זבייקלסקי). שנה קודם לכן קיבל את עיטור אנה הקדושה מדרגה 1, ב-1831 – את עיטור ולדימיר הקדוש מדרגה 2, ובתחילת 1833 קודם לדרגת גנרל-לויטננט.
לבסוף, ביוני 1837 נפטר סטניסלב לפארסקי בן ה-83 מסיבוכי שבץ. הוא לא הותיר אחריו משפחה וילדים. הידיעה על מות המפקד ציערה מאוד את כל הדקבריסטים. ניקולאי בסטוז'ב ציין באחד ממכתביו לקרוביו: "נראה לי שהשבח הטוב ביותר למפקד של כלא כמו שלנו, הוא כשהאסירים משבחים אותו ומצטערים על מותו".
כאות זיכרון למפקד ההומני, שמרו הדקבריסטים בקפידה על דיוקנאותיו, שצוירו על ידי בסטוז'ב. הם גם אספו כסף בתרומות משותפות עבור מצבה ללפארסקי.
שוד הקבר
על פי תצלומים ותיאורים עתיקים, האנדרטה על קברו של סטניסלב לפארסקי יצוקה הייתה מברזל יצוק והציגה עמוד שבור. "שירת את כס המלכות הרוסי במשך 65 שנה", נכתב על בסיס העמוד. לאחר מהפכת 1917 ומלחמת האזרחים שפרצה בעקבותיה, חולל בית הקברות של פטרובסקי זאבוד. שודדים הרסו קברים, הסירו מהם צלבי מתכת, מצבות ומכרו אותם למפעל היציקה במחיר 3 קופייקות לקילוגרם. עד סוף שנות העשרים של המאה הקודמת, גורל זה פקד את האנדרטה לזכרו של לפארסקי, כמו גם מספר מצבות נוספות.
הניסיון הראשון לאתר את קברו של המפקד המפורסם נעשה בשנת 1957. על פי זכרונותיהם של אנשי המקום וחוקרי ההיסטוריה המקומית, הגיעה אז לפטרובסק-זבייקלסקי קבוצת סטודנטים בראשות המפקחת של המחוז מטעם משרד התרבות הסובייטי, קורבטובה. הם החלו בחפירות על גבעה, משמאל לקריפטה-קפלה של אלכסנדרה מוראבייבה, אך נתקלו בקברה של פופאדיה (אשת כומר) קירילובה ובתה.
בינתיים עבר ליד בית הקברות תושב מקומי, איליה צ'יקיצ'ב, שהצביע למשתתפי החפירה על מקום הקבר המבוקש. הסטודנטים ניגשו לעבודה בכוח מחודש, עד שנתקלו בקמרון לבנים. לאחר מכן יצרו חורים בבנייה, אך איש לא העז להיכנס פנימה. רק צ'יקיצ'ב עם ילד מקומי כלשהו קפץ באומץ לתוך הקבר. הוא הדליק פנס והבין שהוא נמצא בקריפטה עם תקרת קשת וקירות בנויים לבנים בשתי שורות. בקבר נמצא ארון קבורה מצופה בבד משי ירקרק. צ'יקיצ'ב נזכר: "הסרנו את המכסה לאט, ומה אתם חושבים? לפארסקי שוכב, כאילו כולו שלם. המדים שלמים והעיטורים מבריקים, השפם והשיער – הכל במקומו". הוא הסיר כוכב זהב אחד מתוך ארבעה מהדרגות, לקח את העיטורים, הכפתורים ועלה למעלה. אחד מוותיקי המקום, מיכאיל איליץ' קונדורוב, טען כי מהקבר הוצא גם ידית החרב של לפארסקי.
לאחר מכן כיסו הסטודנטים את מקום החפירה בחול. למעשה, חפירות אלה, שלהן התנגדו תושבי המקום, היו מעשה שוד. לקורבטובה לא היה אישור רשמי, לא בוצע שום תיעוד בצילום במהלך העבודה ולא נכתב דו"ח. החפצים שהוצאו מהקבר נעלמו לאחר מכן. ועד מהרה אבד שוב הקבר עצמו.
השבת הזיכרון
בשנת 1976 ניסתה משלחת ארכיאולוגית בראשות מיכאיל קונסטנטינוב למצוא מחדש את מקום מנוחתו של הגנרל לפארסקי. הארכיאולוגים סקרו את שטח הנקרופוליס, ראיינו את זקני מקום, ולאחר מכן בחרו חלקה לעבודה. לאחר זמן מה נתקלו החוקרים בבניית לבנים בעובי של כמטר. אחר כך הופיע מעבר קטן היורד לאנשהו למטה. ראש המשלחת היה הראשון שנכנס אליו. לפי זיכרונותיו של מיכאיל וסילייביץ', כשירד לקריפטה הוא הבין מהי חשכת הקבר. מכסי ארון הקבורה היו פתוחים. שרידי הגופה המפורקת היו מכוסים במדים. קרן פנס חלשה האירה משהו מבריק ואלה היו כוכבי הגנרל זוהרים על דרגות הכתף.
מאחר שסטניסלב רומנוביץ' לפארסקי היה הגנרל היחיד בתקופת הדקבריסטים בשטח העצום שבין ימת בייקל לאוקיינוס השקט, לא היה ספק שהארכיאולוגים הצליחו לאתר דווקא את קברו. קונסטנטינוב עבד בקריפטה יומיים נוספים. הוא שרטט ותיאר בקפידה את הממצאים וחקר את מבנה הקריפטה. המדען השתדל לא להכניס פנימה סטודנטים, מכיוון שדאג לבטיחותם.
בסופו של דבר, עלה בידי החוקרים לקבוע כי החלק העליון של הקריפטה הוא בעל קמרון כיפתי, מתחתיו יש מעין עליית גג, והקריפטה עצמה בנויה מלבנים, קורות ועצים. מהקבר הוצאו והועברו למוזיאון המקומי כפתורים, מגפיים ודרגות כתף של גנרל-לויטננט לפארסקי. בשנת 1983 הותקנה על הקבר מצבת אבן. בשנת 2003 שחזר האמן ניקולאי פוליאנסקי את אנדרטת המצבה על פי תצלומים שנותרו מלפני המהפכה. כעת, תושבי העיר ואורחיה המגיעים לנקרופוליס ההיסטורי יכולים לראות את האנדרטה המזכירה את גורלו של אדם שהקדיש את חייו לשירות קיסר רוסיה והותיר אחריו זיכרון טוב.
בסיכומו של דבר
סיפורו של סטניסלב לפארסקי הוא עדות לכך שההיסטוריה אינה מתחלקת רק למדכאים ומדוכאים, אלא גם לאנשים שבחרו לנהוג באנושיות בתוך מערכות אכזריות. מהמדים המעוטרים ועד ליחס המכבד כלפי הדקבריסטים, מהאנדרטה שנבזזה ועד לשחזורה המחודש, גורלו משקף מאבק מתמשך על הזיכרון עצמו. כיום, כאשר מצבתו עומדת שוב בנקרופוליס של פטרובסק-זבייקלסקי, היא מהווה סימן למקום קבורה, אך גם תזכורת לכך שגם בלב הגלות, הכלא והפרך, יכולים להותיר מאחור כבוד, הערכה וזיכרון טוב שניצח את הזמן.
