המקורות המפתיעים של ההמנון האמריקאי

זהו אחד השירים האהובים ביותר בארצות הברית – אך להמנון הלאומי האמריקאי, יש עבר ססגוני באופן בלתי צפוי והוא אף זכה בעבר לביטול מצד מבקרים שכינו אותו "שיר של שיכורים".

"הדגל זרוע הכוכבים" (The Star-Spangled Banner) הסוחף הוא ככל הנראה השיר הידוע והאהוב ביותר בארה"ב. אך ההיסטוריה שמאחוריו פחות מוכרת וכך גם העובדה שהוא היה מטרה למבקרים נזעמים ונחרצים, שפטרו אותו כ"שיר שיכורים" נחות.

בלילה הגשום של 13 בספטמבר 1814, עורך דין אמריקאי בן 35 בשם פרנסיס סקוט קי צפה במטר פגזים בריטיים ניתך על מבצר מק'הנרי בנמל בולטימור. מלחמת 1812 השתוללה מזה יותר מ-18 חודשים, וקי היה בעיצומו של משא ומתן לשחרורו של שבוי אמריקאי. הבריטים, שחששו כי הוא יודע יותר מדי, החזיקו אותו על סיפונה של ספינה במרחק שמונה מיילים מהחוף. כשהלילה ירד, הוא ראה את השמיים נצבעים באדום ולאור היקף המתקפה, הוא היה משוכנע שהבריטים ינצחו.

"נראה היה כאילו אמא אדמה נפתחה ומקיאה ירי ופגזים בתוך יריעה של אש וגופרית", הוא ציין. אך כשהעשן התפזר ב"אור ראשון של שחר" ב־14 בספטמבר, קי צפה בתדהמה ובאנחת רווחה כיצד הדגל האמריקאי ולא ה"יוניון ג'ק" הבריטי, מונף מעל המבצר.

לפי מכון הסמית'סוניאן, המתגאה בהחזקת הדגל המקורי זרוע-הכוכבים בין אוצרותיו ההיסטוריים הרבים, קי היה כה נרגש ממה שראה עד שקיבל השראה לכתוב שיר. הוא הראה את הבתים לגיסו, ג'וזף ה. ניקולסון, מפקד המיליציה במבצר מק'הנרי, שציין שהמילים מתאימות בדיוק ללחן של פזמון אנגלי פופולרי שנכתב ב-1775 על ידי המלחין ג'ון סטפורד סמית'. "השיר האנאקריאונטי" (The Anacreontic Song), או "אנאקריאון בשמיים", נכתב במקור עבור מועדון הג'נטלמנים האריסטוקרטי של סמית' בלונדון, אך עד תחילת המאה ה-19 הוא חצה את האוקיינוס האטלנטי והפך למוכר היטב בארה"ב.

ניקולסון, שהתרשם ממאמציו של קי, לקח את השיר לבית דפוס בבולטימור והפיץ אותו תחת השם "הגנת מבצר מק'הנרי", תוך ציון הלחן שלפיו יש לשיר אותו. העיתון "בולטימור פטריוט" הדפיס אותו מחדש במהרה, ובתוך שבועות, "הדגל זרוע הכוכבים" – כפי שנודע עד מהרה – הופיע בדפוס ברחבי המדינה והנציח הן את מילותיו של קי והן את הדגל שחגג, שהפך להיסטורי.

'מילים מרטיטות נשמה'

השיר אומץ על ידי הצי ב-1889, וצוטט ב-1904 על ידי פוצ'יני באופרה שלו "מדאם באטרפליי" (שתי התיבות הראשונות הועתקו ישירות, ונותנות לדמותו של לוטננט פינקרטון את האות לאריה Dovunque al Mondo, בעוד המשפט "הו אמור, התראה…" משמש באריות מאוחרות יותר הן על ידי פינקרטון והן על ידי צ'ו-צ'ו סאן, מדאם באטרפליי עצמה).

בתחילת המאה ה-20, נראה היה שלא ניתן לעצור את כוח המשיכה של השיר. הוא הפך לפופולרי כל כך עד שבשנת 1916 היו לו עשרות גרסאות שונות והנשיא וודרו וילסון ביקש מהלשכה האמריקאית לחינוך להפיק מהדורה רשמית. הם בתורם גייסו לעזרתם חמישה מוזיקאים: וולטר דמרוש, ויל ארהארט, ארנולד ג'. גנטוורט, אוסקר סונק וג'ון פיליפ סוזה. הביצוע הראשון של הגרסה התקנית נערך בקרנגי הול בדצמבר 1917. עם זאת, רק ב-3 במרץ 1931 הפך "הדגל זרוע הכוכבים" באופן רשמי להמנון הלאומי של ארצות הברית, מתוקף חוק של הקונגרס עליו חתם הנשיא הרברט הובר.

התאריך המאוחר יחסית הזה עשוי להפתיע את מי שחושב שההמנון ודאי ישן הרבה יותר, אך חוסר המודעות הזה עשוי להעיד על מגמה רחבה יותר. "אמריקאים רבים אינם מבינים כמה ממה שאנו רואים כבסיסי במדינה שלנו נובע למעשה משנות ה-20 של המאה ה-20 ומתקופת השפל הגדול", אומרת שרה צ'רצ'וול, פרופסור לספרות אמריקאית ולהבנת הציבור של מדעי הרוח באוניברסיטת לונדון, ומחברת הספר עטור השבחים "אנשים רשלנים" (Careless People). "כשפ' סקוט פיצג'רלד (קרוב משפחה רחוק של פרנסיס סקוט קי, שעל שמו נקרא) החל לחשוב על 'גטסבי הגדול' ב-1922, השנה שבה עתיד היה למקם את עלילת הרומן, אמריקה עדיין התווכחה אם עליה לאמץ המנון לאומי".

אף על פי ש"הדגל זרוע הכוכבים" היה מועמד מוביל, צ'רצ'וול מציינת כי הייתה לשיר התנגדות נחרצת במעגלים מסוימים, במיוחד בקרב פעילים למען הימנעות מאלכוהול (תנועת הטמפרנס).

ג'ון פיליפ סוזה הצהיר, אולי מילולית: "זו רוח המוזיקה שמעוררת השראה" בדיוק כמו מילותיו "מרטיטות הנשמה" של קי; לעיתים קרובות מתלוצצים שצריך להיות שיכור כדי לשיר את זה.

החלום האמריקאי

ב-11 ביוני 1922, המדענית הנוצרייה אוגוסטה אמה סטטסון, שבנתה את כנסיית המדע הנוצרי הראשונה והמרשימה בסנטרל פארק ווסט בניו יורק, פרסמה מודעה יוצאת דופן (וענקית) בעיתון "ניו יורק טריביון" תחת הכותרת: "'הדגל זרוע הכוכבים' לעולם לא יוכל להפוך להמנון הלאומי שלנו".

המודעה דיברה על אותם "מקצבים אלימים ובלתי ניתנים לשירה" שלעולם לא יוכלו לבטא את "האידיאלים הרוחניים שעליהם הושתתה האומה".

"לא רק שהמוזיקה לא הולחנה על ידי אמריקאי", אומרת צ'רצ'וול, "גרוע מכך, זה היה 'שיר שיכורים גס וחושני'").

"לעולם", רעמה המודעה, "לא אישר הקונגרס ולעולם לא יאשר, המנון שנבע מהתכונות הנחותות ביותר של הרגש האנושי". היא הזהירה באורח מבשר רעות: "אלוהים אוסר זאת".

אבל לקונגרס היו רעיונות אחרים. "'הדגל זרוע הכוכבים' הפך להמנון הלאומי של אמריקה ב-1931, שנתיים לאחר קריסת השווקים, כשהאמריקאים היו זקוקים לחידוש האמונה", אומרת צ'רצ'וול, שמציינת שזו הייתה גם השנה שבה הביטוי "החלום האמריקאי" הפך למטבע לשון לאומי, הודות לספר בשם "האפוס של אמריקה" מאת ג'יימס טראסלו אדמס.

הקשר, לדעתה, הוא בולט. "באופן כללי, אני חושבת שמעודדים את האמריקאים לחשוב שכל דבר במדינה שלנו נמתח אחורה אל תוך ערפילי הזמן ומתעלה מעל ההיסטוריה. זהו היבט מרכזי של החלום האמריקאי, וזה בדיוק מה שפיצג'רלד הצביע עליו ב'גטסבי': הרעיון שאנחנו נמשכים כל הזמן בחזרה אל ההיסטוריה שלנו מבלי להבין אותה".

סמלים לאומיים אינם נולדים כאגדות טהורות, אלא מתגבשים מתוך מחלוקת, ביקורת והקשר היסטורי מורכב. מהשראה רגעית על סיפון ספינה בליל הפגזה אלים, דרך לחן בריטי שנוי במחלוקת ועד להפיכתו להמנון רשמי דווקא בשעת משבר לאומי, השיר משקף את המתח המתמיד בין מיתוס למציאות בלב החוויה האמריקאית.