תאמל״ק לי
עבור רובנו, כאשר מזכירים את המפלגה הנאצית בשנותיה הראשונות, קל לדמיין ארגון מאוחד שצעד מאחורי אדולף היטלר ללא עוררין. אלא שהמציאות הייתה מורכבת הרבה יותר. • עוד לפני שהנאצים עלו לשלטון, המפלגה סבלה ממאבקי כוח חריפים, יריבויות אישיות ומחלוקות עמוקות על הדרך שבה יש לכבוש את גרמניה.
אחד המשברים החמורים ביותר פרץ דווקא מתוך שורות פלוגות הסער (SA), הכוח שהיווה את זרוע הרחוב האלימה של המפלגה. העימות בין היטלר לבין המפקד הבכיר וַלְטֶר שְׁטֶנֶס כמעט והוביל לקרע מסוכן במפלגה בשעה שזו ניסתה להפוך מכוח שוליים למפלגה השואפת לשלוט במדינה.
המאבק הזה שיקף ויכוח מהותי על עתיד הנאציזם עצמו: האם הדרך לשלטון עוברת באמצעות בחירות, תעמולה ופעילות פוליטית חוקית, כפי שטען היטלר, או באמצעות מהפכה אלימה שתפיל את רפובליקת ויימאר בכוח הזרוע, כפי שדרשו רבים מאנשי פלוגות הסער. האירועים שהובילו ל"פוטש שטנס" חשפו את הסדקים העמוקים בתוך התנועה הנאצית והמחישו כיצד הצליח היטלר לבסס את שליטתו האישית על המפלגה עוד בטרם הפך לשליטה של גרמניה כולה.
בסוף אוגוסט של שנת 1930, בעיצומה של מערכת בחירות גורלית ברפובליקת ויימאר, נקרעה המפלגה הנאצית על ידי משבר פנימי חסר תקדים. אדולף היטלר, שהיה שרוע באותם ימים בנינוחות בפסטיבל וגנר בעיר בָּאיְירוֹיְת, נאלץ לקטוע את חופשתו ולמהר בטיסה דחופה לברלין. הסיבה לכך הייתה מרד גלוי של אנשיו שלו. פלוגות הסער של המפלגה, SA, תחת הנהגתו של מפקד המחוז המזרחי וולטר שטנס, סירבו להישמע להוראות, תקפו את משרדי המפלגה והעמידו את הנהגת התנועה בפני סכנת התפרקות ממשית. הדרמה הזו, שזכתה לשם "מרד שטנס", חשפה את התהום האידאולוגית והמבנית שפילגה את התנועה הנאצית בשנותיה המעצבות.
האירועים שהתחוללו בברלין בין קיץ 1930 לאביב 1931 הציבו זה מול זה שתי תפיסות עולם מנוגדות לחלוטין לגבי עתידה של המפלגה הנאצית (NSDAP) ותפקידן של פלוגות הסער. מצד אחד עמד אדולף היטלר, אשר מאז כישלון פוטש בית הבירה בשנת 1923 אימץ באדיקות את "המדיניות החוקיות". היטלר ראה ב-SA גוף פוליטי כפוף לחלוטין, שתפקידו מתמצה בהפצת תעמולה, אבטחת אסיפות, והפגנת כוח ברחובות. מהעבר השני ניצב וַלְטֶר שְׁטֶנֶס, קצין צבא סדיר לשעבר ברייכסווהר, קפטן משטרה ומפקד פרייקורפס בעברו, שראה בפלוגות הסער את הבסיס לצבא עם מהפכני, וסירב לקבל את המגבלות שהטיל עליו הדרג הפוליטי. המאבק הרסני הזה, שכלל שתי פשיטות אלימות על משרדי המפלגה ומערכת העיתון "דר אנגריף", כמעט ומוטט את המערכת הפוליטית הנאצית ברגע הקריטי ביותר שלה.
צבא הצללים מול הפוליטיקאים: הרקע למשבר
ב-1930, תפקידו המדויק ומטרתן של פלוגות הסער (Sturmabteilung, SA) בתוך התנועה הנאצית עדיין לא הוסדרו לחלוטין. היסטוריונים הגדירו את פלוגות הסער כגוף "זר" אשר לא הוטמע כהלכה בתוך המבנה המפלגתי. עבור אדולף היטלר, ה-SA נועד לשרת מטרות פוליטיות בלבד. הוא דרש שהארגון יהיה כפוף להנהגה ויעסוק בפעילויות תעמולתיות מובהקות: אבטחת אסיפות נאציות מפני הפרעות, שיבוש אסיפות של יריבים פוליטיים, חלוקת חומרי תעמולה, גיוס חברים חדשים, צעידות ברחובות כדי להפגין תמיכה פומבית בתנועה, ניהול קמפיינים פוליטיים, ותגרות רחוב מול חברי המפלגה הקומוניסטית וארגון החזית שלהם, ה"רוטפרונטקמפפרבונד". היטלר שלל לחלוטין את הרעיון שה-SA יפעל כארגון צבאי או גוף דמוי-צבאי עצמאי, שכן הדבר עמד בסתירה מוחלטת למדיניות החוקית המוצהרת שלו, שנועדה להביא את הנאצים לשלטון באמצעים חוקיים בלבד במסגרת החוקה.
מנגד, רבים בתוך פלוגות הסער, ובמיוחד בדרגי הפיקוד, החזיקו בתפיסה שונה וגרנדיוזית בהרבה. בעיניהם, פלוגות הסער היוו את חלוץ המהפכה, ארגון צבאי בהתהוות שיהווה את התשתית לצבא אזרחי עתידי על פי המודל הנפוליאוני. צבא זה, כך קיוו, יבלע בתוכו בסופו של דבר את הצבא הגרמני הרשמי, הרייכסווהר ויחליף את המושגים הפרוסיים המיושנים באידיאלים נאציים מודרניים. הקונפליקט הזה החריף בשל תפישת אנשי השטח כי הפוליטיקאים של התנועה במינכן חיים חיי מותרות, בעוד חברי SA עובדים עד תשישות מוחלטת, סופגים מכות ברחובות ונותרים ללא תגמול ראוי.
הבחירות לרייכסטאג שנערכו במאי 1928 היו אסון מוחלט עבור המפלגה הנאצית. התנועה זכתה ב-12 מושבים בלבד מתוך 491, עם פחות מ-3% תמיכה מקולות הבוחרים והפכה למפלגה התשיעית בגודלה בפרלמנט. בברלין המצב היה גרוע עוד יותר, שם קיבלה המפלגה רק 1.57% מהקולות. ההישג העלוב הזה גרם לפרשנים פוליטיים רבים להכריז על תחילת הסוף של התנועה הנאצית. הכישלון החליש את מעמדו של היטלר בעיני הגורמים המילטנטיים בארגונו. חלק מחברי SA חשו דווקא עידוד מהתוצאות המאכזבות, שכן הם האמינו כי היטלר ייאלץ כעת לזנוח את דרכו החוקית ולחזור לנתיב של הפיכה אלימה. כדי להרגיע את הרוחות, נאלץ היטלר ביוני 1928 להורות לבטאון הנאצי להדגיש מחדש את מחויבותו הבלתי מתפשרת להליכים החוקתיים.
התפנית הגדולה הגיעה עם פרוץ השפל הכלכלי הגדול, שמוטט את המערכת הפוליטית היציבה לכאורה של הרפובליקה. במרץ 1930 התפרקה "הקואליציה הגדולה" של הקנצלר הרמן מילר מהמפלגה הסוציאל-דמוקרטית (SPD), שכללה גם את מפלגת העם הגרמנית (DVP), המפלגה הדמוקרטית הגרמנית, מפלגת המרכז הקתולית ומפלגת העם הבווארית. הממשלה קרסה בשל חילוקי דעות עמוקים בנוגע לגובה הפרשות המעסיקים לביטוח אבטלה בנושא שהפך לקריטי כאשר חובות המוסד האחראי על תשלומי האבטלה הגיעו ל-350 מיליון רייכסמארק. הנשיא פאול פון הינדנבורג, שתיעב את הסוציאל-דמוקרטים, סירב להעניק למילר סמכויות לשלוט באמצעות צווי חירום לפי סעיף 48 של חוקת ויימאר ומינה במקומו את הַיְינְרִיךְ בְּרוּנִינְג ממפלגת המרכז לעמוד בראש ממשלה ללא נציגי SPD.
ממשלתו הראשונה של ברונינג לא הצליחה להשיג רוב פרלמנטרי לחוק הרפורמה הפיננסית שלה והוא נדחה ברייכסטאג ב-16 ביולי 1930. ברונינג פנה להינדנבורג, שהפעיל את סעיף 48 ופרסם את החוק כצו חירום נשיאותי. אלא שהרייכסטאג התקומם וביטל את הצו ב-18 ביולי 1930, כפי שהחוקה התירה לו. בתגובה, ביקש ברונינג מהנשיא לפזר את הפרלמנט ולהכריז על בחירות חדשות, שנקבעו ל-14 בספטמבר 1930. מצב זה יצר הזדמנות פז עבור הנאצים לשפר את כוחם בפרלמנט שנתיים מוקדם מהצפוי, אך דווקא ברגע זה פרץ המרד הפנימי במלוא עוזו.
שבעת הדרישות של וולטר שטנס
וולטר שטנס, ששימש כסגן מפקד פלוגות הסער העליון באזור המזרח (OSAF Stellvertreter Ost) ואחד משבעת סגניו האזוריים של פרנץ פפר פון סלומון, החליף בתפקידו בברלין את קורט דלוגה. שטנס ואנשיו הביעו מזה זמן רב התנגדות חריפה לקו הפוליטי שקבע היטלר. הם ראו ב-SA חיל חלוץ מהפכני שנועד להפיל את רפובליקת ויימאר השנואה בכוח הזרוע. שטנס התלונן בגלוי כי הקידום בתוך הארגון אינו מבוסס על כישורים אלא על פרוטקציה, קשרים אישיים ונפוטיזם. הוא ואנשיו חשו מושפלים תחת פקודתו של היטלר להפסיק את התקפות הרחוב האלימות נגד קומוניסטים ויהודים, וכינו את מנהיג המפלגה בלעג ובסרקזם בשם "אדולף לגלייט" (אדולף החוקי). תלונות אלו הושמעו בחדרי חדרים עוד ממאי 1930, אך היטלר, כפי שנהג פעמים רבות, נטה לדחיינות ולא נקט בשום צעד כדי לפתור את הבעיה במשך חודשים ארוכים.
באוגוסט 1930 גיבשו מפקדי SA בברלין רשימה של 7 דרישות שאפתניות ורדיקליות. בין היתר, הם דרשו פרסום גינויים חריפים נגד הקפיטליזם ונגד הכנסייה הקתולית בצעד שהיה עלול להוות התאבדות פוליטית ערב בחירות במדינה עם אוכלוסייה קתולית גדולה כל כך. בנוסף, הם תבעו לשים קץ לשחיתות ולבירוקרטיזציה במפלגה הנאצית, לבטל את סמכותם של הגאולייטרים (מנהיגי המחוזות הפוליטיים) על אנשי SA, לנהל את תקציבי הארגון ומנגנוניו באופן עצמאי לחלוטין מהמנהל המפלגתי ולהקצות נתח קבוע ומובטח מכספי המפלגה לטובת מימון פלוגות הסער.
האינטרסים האישיים והפוליטיים התערבבו גם הם; שטנס תבע לקבל שלושה מקומות בטוחים וריאליים ברשימת המפלגה לבחירות הקרובות לרייכסטאג, והתלונן קשות על כך שאנשיו אינם מקבלים שכר מספיק למחייתם. ב-7 באוגוסט 1930 נפגש יוֹזֶף גֶּבֶּלְס, הגאולייטר של ברלין, עם שטנס וקציניו. שטנס הציג את הדרישות הללו ואף איים ב"מהפכת חצר" במידה ותנאיו לא ייענו, כשהוא מצהיר שיתפטר מתפקידו ויקח עמו 80% מאנשי SA בברלין, כ-15,000 חמושים.
היטלר כבר שמע על רוח המרד הזו מפי פראנץ פפר פון סלומון, המפקד העליון של SA, אשר הציג את דרישות הארגון בוועידת מנהיגי המפלגה שנערכה ב-2 וב-3 באוגוסט 1930. היטלר דחה את הדרישות על הסף, אמר לפפר "להסתלק" וכינה אותו "מורד". כאשר שטנס הגיע למינכן במטרה לנסות ולהיפגש עם היטלר באופן אישי, האחרון התעלם ממנו לחלוטין וסירב להעניק לו פגישה. הדרישה לשילוב אנשי SA ברשימת המועמדים לפרלמנט נדחתה בעקביות.
ב-27 באוגוסט חזר שטנס ואיים על גבלס פעם נוספת. הוא דרש שוב את שלושת המושבים ברייכסטאג, תוספת תקציבית משמעותית ל-SA וכוח פוליטי רב יותר בתוך המפלגה. היטלר, שוב, סירב לקחת את האיומים ברצינות. פפר פון סלומון, שחש כי איבד את אמון מנהיגו, הגיש את התפטרותו שנכנסה לתוקף ב-1 בספטמבר והיטלר הבטיח לגבלס המודאג כי ישלח את ראש מטה SA, אוטו ואגנר, כדי להסדיר את העניינים בתוך הארגון ולפתור את הבעיות המקומיות.
הפשיטה הראשונה על משרדי המפלגה בברלין
שטנס הבין כי מילים לא יועילו עוד וכי עליו לנקוט בפעולה ישירה כדי להבהיר את רצינות כוונותיו.
ההזדמנות הגיעה ב-30 באוגוסט 1930. באותו ערב אמור היה יוזף גבלס לשאת נאום פוליטי מרכזי באולם הספורטפלאסט בברלין. אנשי SA בעיר הודיעו על סירוב מוחלט לספק שירותי אבטחה וסדר באירוע, ובמקום זאת קיימו מצעד מחאה המוני בכיכר ויטנברגפלאץ. גבלס חסר האונים נאלץ לפנות אל ה-SS, שבאותה עת היה עדיין גוף קטן שכפוף פורמלית לפלוגות הסער, ללא הנהגה עצמאית לחלוטין. אנשי SS סיפקו את האבטחה הנדרשת לנאום ולאחר מכן נשלחו לאבטח את משרדי מחוז ברלין של המפלגה הנאצית, ששכנו ברחוב הדמנשטראסה.
התגובה של שטנס הייתה אלימה ומהירה. אנשי SA בפיקודו הסתערו על משרדי המפלגה ברחוב הדמנשטראסה, פצעו קשות את מאבטחי SS שהוצבו במקום והחריבו את תכולת המשרדים. גבלס, שהיה מזועזע מעומק ההרס ומהאלימות, מיהר לעדכן את היטלר בפרטי התקרית. היטלר עזב מיד את פסטיבל המוזיקה בבָּאיְירוֹיְת והמריא בטיסה ישירה לברלין כדי להציל את המפלגה מקריסה.
למחרת הגעתו, ב-31 באוגוסט, נפגש היטלר באופן אישי עם שטנס ועם קבוצות של אנשי SA זועמים. הוא פנה אליהם רגשית והפציר בהם להישאר נאמנים להנהגתו. היטלר הגדיר מחדש את המשבר במונחים פשוטים וחד-משמעיים: האם פלוגות הסער נאמנות לחלוטין להיטלר תחת עקרון הפיהרר (Führerprinzip) או לא? ביום שלאחר מכן כינס היטלר אסיפה המונית של כ-2,000 אנשי SA בברלין והכריז דרמטית כי הוא נוטל על עצמו באופן אישי את תפקיד המפקד העליון של פלוגות הסער.
אנשי פלוגות הסער הריעו ממושכות והיו מרוצים מכך שמנהיגם הרם מעניק להם סוף סוף את ההכרה האישית שחשו כי הם ראויים לה. היטלר החתים את שטנס על הצהרה המורה על הגדלת המימון ל-SA, והבטיח כי המפלגה תספק הגנה משפטית בחינם לכל איש SA שייעצר במהלך מילוי תפקידו ברחובות. כדי לממן את ההטבות הללו, נקבע היטל מיוחד של 20 פפניג על דמי החבר של כלל חברי המפלגה הנאצית.
המשבר נראה כבדרך לפתרון, לפחות לשעה קלה. נראה היה כי חברי SA לא באמת רצו להילחם בהיטלר או לקרוא תיגר על מנהיגותו הבלתי מעורערת, אלא רק דרשו יחס הוגן ומכבד בהתאם למהות המשימה שלהם ושל המפלגה כולה. עם זאת, כפי שציינו ההיסטוריונים, המאמץ הדרמטי של היטלר לא הספיק כדי לפתור את הבעיה המבנית השורשית שעמדה בבסיס היחסים בין המפלגה ל-SA: מהו תפקידו האמיתי של הארגון, ומה יהיה מעמדו אם וכאשר תצליח המפלגה לכבוש את השלטון הפוליטי שאליו היא שואפת?
זמן קצר לאחר מכן, בבחירות הפדרליות של ספטמבר 1930, רשמה המפלגה הנאצית ניצחון מדהים כאשר זכתה ב-95 מושבים ו-18% מקולות הבוחרים והפכה למפלגה השנייה בגודלה ברייכסטאג — הישג שרק הגביר את התיאבון של אנשי השטח לחלוקת השלל הכלכלי והפוליטי.
אביב 1931: המרד פורץ שוב
למרות שהיטלר מינה את עצמו למפקד העליון של SA, לא היה לו כל עניין בניהול השוטף והיומיומי של הארגון הדמוי-צבא הענק. לשם כך, הוא פנה אל אֶרְנְסְט רֶהְם, ששהה באותה עת בגלות מרצון בדרום אמריקה, והציע לו לחזור ולשמש כראש המטה בפועל של פלוגות הסער. רהם נענה לקריאה, חזר לגרמניה ופתח מיד בארגון מחדש של שורות הארגון. אחד הצעדים הראשונים שלו היה נטילת השליטה על אזור שלזיה מידיו של וולטר שטנס, צעד שנתפס בעיני האחרון כפגיעה אישית ישירה במעמדו.
במקביל, שטנס המשיך להלין על התנאים הקשים של אנשיו. הוא ציין במרירות כי אנשי SA בעיר ברסלאו לא היו מסוגלים להתייצב למסדר ביקורת שנערך בפברואר 1931 פשוט משום שלא היו להם נעליים לנעול. בנוסף, שטנס הביע התנגדות עזה לחזרתו של רהם לתפקיד פיקודי, כשהוא תוקף בגלוי את נטיותיו ההומוסקסואליות של ראש המטה החדש.
חמור מכך מבחינת הנהגת המפלגה, שטנס החל להטיף בגלוי לכיבוש השלטון בכוח הזרוע. במהלך פברואר 1931 הוא פרסם סדרת מאמרים בעלי אופי מהפכני בעיתון המפלגתי הברלינאי "דר אנגריף" (Der Angriff). מאמרים אלו עוררו דאגה עמוקה אצל היטלר, שכן הם עמדו בניגוד מוחלט לאסטרטגיית הנאמנות לחוק שהוא ניסה להציג לציבור הגרמני. רק חצי שנה קודם לכן, בספטמבר 1930, במהלך משפטם המפורסם בלייפציג של שלושה קציני רייכסווהר צעירים שהואשמו בפעילות בוגדנית, עלה היטלר לדוכן העדים. בעיתוי מושלם לתעמולת הבחירות שלו, נשבע היטלר תחת שבועה כי המפלגה הנאצית זנחה לחלוטין את הדרכים האלימות והבלתי חוקיות וכי היא תצעד אך ורק בנתיב החוקתי אל השלטון.
כדי לרסן את האנרכיה, פרסם היטלר ב-20 בפברואר 1931 צו רשמי המכפיף את מפקדי SA באופן מוחלט להנהגה הפוליטית של המפלגה ברמת המחוז. שטנס שלח מכתב מחאה מתון לרהם שבו הלין על הגזרה, והעלה פעם נוספת את מצוקתם הכלכלית הקשה של אנשי SA המובטלים. רהם לא התרשם וב-26 בפברואר אסר על אנשי פלוגות הסער לקחת חלק בתגרות רחוב ושלל ממפקדי הארגון את הרשות לשאת נאומים בפני הציבור הרחב.
המתיחות הגיעה לנקודת רתיחה ב-28 במרץ 1931. הקנצלר היינריך ברונינג, תוך שימוש בסמכויות החירום של הנשיא הינדנבורג לפי סעיף 48, פרסם צו חירום דרקוני שחייב רישום מוקדם של כל האסיפות הפוליטיות במדינה והעביר את כל הכרזות ועלוני התעמולה תחת צנזורה ממשלתית קפדנית. הצו העניק לברונינג סמכויות נרחבות לבלימת "חריגות פוליטיות". מטבע הדברים, אנשי SA זעמו על הצו ורצו לצאת למאבק חמוש ברחובות. ברם, היטלר, שראה כיצד מדיניות החוקיות שלו מניבה פירות פוליטיים עצומים מאז הבחירות, פקד על ציות קפדני ומלא להנחיות הממשלה. גבלס אף ציין ביומנו באותם ימים כי המפלגה עלולה לעמוד בפני איסור פעילות מוחלט מצד השלטונות במידה ותפר את הצו בתרחיש שהיה מהווה אסון מוחלט למפלגה.
הפשיטה השנייה והתמוטטות המרד
וולטר שטנס סירב להישמע לפקודותיו של היטלר והחליט למרוד פעם שנייה.
בליל 31 במרץ 1931, פשטו אנשי SA הנאמנים לו פעם נוספת על משרדי המפלגה בברלין והשתלטו עליהם בכוח. לא זו בלבד, אלא שהמורדים השתלטו גם על מערכת הדפוס והמשרדים של העיתון "דר אנגריף". ב-1 וב-2 באפריל יצאו לאור מהדורות מיוחדות של העיתון, שכללו מאמרים שנכתבו על ידי שטנס ואנשיו ותקפו את הנהגת המפלגה במינכן.
היטלר הגיב הפעם ללא שמץ של היסוס. הוא הנחה את גבלס לנקוט בכל אמצעי שיידרש כדי לחסל את המרד לאלתר. בצעד חסר תקדים, פנתה ההנהגה הנאצית למשטרת ברלין של רפובליקת ויימאר וביקשה ממנה להתערב ולפנות את הפולשים ממשרדי המפלגה. השוטרים הגיעו למקום וסילקו את אנשיו של שטנס. מיד לאחר מכן, פתחו יוזף גבלס והרמן גרינג בטיהור מסיבי וברוטלי ברחבי ברלין והמחוזות הסובבים אותה, במסגרתו סולקו משורות הארגון כ-500 אנשי SA שהיו מזוהים עם שטנס.
הכנעת המרד בפועל הושגה באמצעים כלכליים פשוטים. מאחר שכל תקציבי SA ואמצעי המימון שלהם חולקו אך ורק דרך המפקדה המחוזית, המפלגה פשוט סגרה את ברז הכספים. בהעדר תקציב לתשלום שכר, לאספקת מזון או לציוד, התפוגג המרד של שטנס בתוך ימים ספורים וקרס לחלוטין. במאמר חריף שפרסם בעיתון המפלגה הרשמי "פֶלְקִישֶׁר בֶּאוֹבַּכְטֶר" (Völkischer Beobachter), הצדיק היטלר את סילוקו של שטנס, כינה אותו בלעג "סוציאליסט של סלונים" (Salonsozialist) והאשים אותו בכך שהוא קושר קשר נגד הנאציונל-סוציאליזם. היטלר תבע מכל איש בפלוגות הסער להצהיר על נאמנותו המוחלטת ולבחור באופן חד-משמעי בינו לבין המורד המודח. בכך ההנהגה הפוליטית השיבה לעצמה את השליטה המלאה בארגון ברחובות הבירה.
הידעת? בינואר 1932 התקיים בברלין הליך משפטי יוצא דופן שבו הופיע אדולף היטלר באופן אישי כדי להשיב לטענות בתביעת דיבה. התביעה הוגשה בידי וולטר שטנס, מבכירי פלוגות הסער הנאציות, לאחר שפרסום המזוהה עם המפלגה הנאצית ייחס לו קשרים עם משטרת ברלין ושיתוף פעולה עמה. העימות המשפטי נבע ממשבר פנימי במפלגה הנאצית, בעקבות מרד שהוביל שטנס נגד הנהגת היטלר והדחתו משורות המפלגה.הדיונים בבית המשפט משכו תשומת לב ציבורית ותקשורתית רבה, וביניהם גם כתב "הארץ" בברלין, גרשון סוויט. עבורו הייתה זו הזדמנות נדירה להתרשם מקרוב מהפוליטיקאי שצבר אז כוח והשפעה בגרמניה. בדיווח שפרסם תיאר את היטלר כבעל נוכחות מרשימה (״היטלר עושה רושם טוב״) וניכר כי עצם המפגש עם אחת הדמויות המדוברות ביותר בזירה הפוליטית של התקופה השפיע על האופן שבו הוצגה הופעתו באולם המשפט.
תוצאות והשפעות
מרד שטנס דוכא, אך הבעיות המבניות והאידאולוגיות השורשיות שגרמו להתפרצותו נותרו בעינן, כשהן מבעבעות מתחת לפני השטח במשך מספר שנים. המתחים המובנים בין הדרג הפוליטי לבין SA רק הלכו והתעצמו גם תחת הנהגתו ארנסט רהם, ששאיפותיו האישיות והצבאיות היו גבוהות ורחוקות בהרבה מאלו של שטנס.
המשבר המחיש היטב את שיטתו הקבועה של היטלר לפתרון סכסוכים פנימיים במפלגה: פנייה עיוורת לעקרון הפיהרר ודרישת נאמנות אישית, במקום טיפול אמיתי ויסודי בסיבות המהותיות שהציתו את המתיחות מלכתחילה. פתרון סופי של הדילמה הזו נדחה עד לקיץ 1934. באותם ימים, כאשר SA הפך לחסר מנוחה לחלוטין והנשיא הינדנבורג גסס על ערש דווי, אולץ היטלר על ידי הרייכסווהר לפעול, והוא הגיב בטיהור עקוב מדם שנודע בשם "ליל הסכינים הארוכות".
לאחר הדחתו, שטנס לא מיהר לוותר. הוא נהנה מתמיכה מסוימת בקרב חברי פלוגות הסער בעלי הנטייה השמאלית-רדיקלית בברלין, פומרניה, מקלנבורג ושלזיה. הוא הקים ארגון חדש בשם "ליגת המאבק הנאציונל-סוציאליסטי של גרמניה" (Nationalsozialistische Kampfbewegung Deutschlands) ויצר קשרים פוליטיים עם אוטו שטרסר ועם הרמן ארהרדט, מפקדו לשעבר של ארגון "ליגת ויקינג" (Bund Wiking) שפורק. שטנס הצליח לגייס לשורותיו כ-2,000 אנשי SA מודחים מברלין ומקומות נוספים, יחד עם כ-2,000 מתומכיו של ארהרדט. המנהיגים המודחים פרסמו מניפסטים שבהם מחו על כך שהמפלגה הנאצית בגדה בנתיב המהפכני של הנאציונל-סוציאליזם האמיתי והפכה לעוד "מפלגת קואליציה" ממסדית רגילה.
בשנת 1933, עם עליית הנאצים לשלטון, עזב שטנס את גרמניה ועקר לסין, הוא הגיע עם רעייתו הילדגארד מרגרט אליזבת בורקנהאגן לשנחאי על סיפון האונייה ראנצ'י. בסין שימש כיועץ צבאי לגנרליסימו צ'יאנג קאי שק. שטנס עצמו העביר את כל ימי מלחמת העולם השנייה בגלות בסין, בעודו מסייע למנהיג תנועת הקואומינדאנג לארגן את הכוחות המזוינים שלו וחזר לגרמניה רק ב-1949, לאחר קריסת הרייך השלישי ושימש זמן קצר כחבר במפלגה הסוציאליסטית הגרמנית. הוא ניסה לקבל הכרה כקורבן לרודנות הנאצית, אך בית המשפט דחה את תביעתו ב־1957 ולאחר מכן הוא פרש מהחיים הציבוריים. הוא הלך לעולמו ב-1983, בעיר לוּדֶנְשַׁיְד.
אחת התוצאות המשמעותיות ביותר של מרד שטנס הייתה הנסיקה במעמדו של ארגון ה-SS בתוך המבנה המפלגתי. במהלך ימי המרד, ניצב כוח העילית הקטן כאיש אחד מאחורי היטלר, ואנשיו אף נלחמו פיזית נגד חבריהם ל-SA כדי להגן על משרדי המפלגה. למרות שה-SS נותר רשמית חלק מה-SA באותה עת, היטלר היה נרגש ועמוס הערכה לנאמנותם הבלתי מסויגת. הוא הצהיר בפומבי כי הניצחון על שטנס הושג בזכותם וקבע לארגון את סיסמתו המפורסמת: "Meine Ehre heißt Treue" (כבודי הוא נאמנותי).
היינריך הימלר, שמונה לתפקיד הרייכספיהרר אס-אס בשנת 1929, ניצל את המשבר כדי לבדל את אנשיו. הוא הדגיש כי בעוד חברי ה-SA הם חיילים רגילים והמוניים, אנשי ה-SS מהווים את כוח העילית המובחר של המפלגה.
תחת הימלר, החל ה-SS להתפתח לארגון עצמאי ומקיף ששלח את זרועותיו לכל פינה בגרמניה הנאצית. היטלר הפגין את אמונו המלא ב-SS כאשר מינה את איש הארגון, וִילְהֶלְם קְרוּגֶר, להחליף את שטנס בתפקיד הפיקוד בברלין.
במישור הפוליטי, דיכוי המרד שירת באופן אירוני דווקא את עלייתו של היטלר לשלטון. אנשי עסקים וגורמים שמרנים ברפובליקת ויימאר, שחששו מהאלמנטים הרדיקליים והסוציאליסטיים במפלגה הנאצית, ראו בחיוב את הדיכוי הנחרץ של שטנס ואנשיו. לפי ההיסטוריון מרטין קולייר, פעולה זו, לצד הדבקות המוצהרת של היטלר במדיניות החוקית, העניקה לחוגי הימין המתון את הביטחון כי מדובר במנהיג "שומר חוק" שניתן לשתף עמו פעולה בדרכים קונבנציונליות.
ב־1934, בעודו שוהה בסין, הגיש שטנס תביעת דיבה משפטית נגד היטלר. התביעה הוגשה בעקבות מאמר שפורסם בעיתון "דר אנגריף", שבו נטען כי שטנס היה למעשה מרגל משטרתי שהושתל בשעתו בתוך המפלגה הנאצית כדי להפיל אותה מבפנים. בנסיבות הפוליטיות של אותה שנה, סיכוייו של שטנס לזכות בתביעה מול הפיהרר של גרמניה היו אפסיים, והפרשה דעכה ונעלמה מדפי ההיסטוריה.
חומר מעשיר לצפייה
הדרמה הפוליטית והצבאית של המרד זכתה לעדנה ועיבוד אמנותי מודרני בתרבות הפופולרית.
דמותו של וולטר שטנס, בגילומו של השחקן האנו קופלר, והאירועים הסוערים של מרד SA בשנת 1931, מתוארים ומיוצגים בהרחבה במסגרת העונה הרביעית של סדרת הדרמה התקופתית הגרמנית המצליחה "בבילון ברלין" (Babylon Berlin). הצפייה בפרקי הסדרה מאפשרת לקבל המחשה ויזואלית קולנועית של האווירה המתוחה ברחובות ברלין, פלוגות הסער הצועדות ותתי-התרבויות הפוליטיות שהתנגשו באותם ימים גורליים.
"האיש שקרא תיגר על היטלר" (The Man Who Crossed Hitler) הוא סרט דרמה טלוויזיוני משנת 2011 מבית רשת ה-BBC הבריטית. עלילת הסרט מתרחשת בברלין במהלך קיץ 1931 ומציגה בצורה דרמטית את הסיפור האמיתי שבו עורך הדין הצעיר הַנְס לִיטֶן (Hans Litten) זימן את אדולף היטלר להעיד כעד על דוכן במשפטם של בריונים נאצים. היטלר, שהתנער באופן פורמלי ופומבי מהשימוש באלימות פוליטית, ניצב בפני עורך דין נחוש שראה במשפט הזדמנות פז לחשוף את מעשי המרמה, השקרים וההונאה של המנהיג הנאצי בפני הממסד הגרמני, ובכך להביא להוקעתו של היטלר ושל המפלגה הנאצית כולה. כאשר הסרט שודר בארצות הברית ברשת הטלוויזיה הציבורית PBS, ניתן לה השם החלופי "היטלר במשפט" (Hitler on Trial). את ולטר שטנס גילם רונאן ויברט.
חומר מעשיר לקריאה
הספר ״היטלר 1889–1936: היבריס״ מאת איאן קרשו, מנתח לעומק את המאבק של היטלר לבסס את עקרון הפיהרר מול פלוגות הסער ומתאר את הטיסה הדרמטית לברלין במהלך המשבר של 1930.
The Coming of the Third Reich מאת ריצ'רד ג'יי אוונס: מציג את הרקע החברתי והכלכלי של גרמניה בתקופת המשבר ואת תהליך הטיהור של אנשי שטנס מהמפלגה.
אם משתמשים בתוכן כלשהו מתוך HistoryIsTold, באופן חלקי או מלא, יש לספק תמיד קישור לחומר המקור.
