תאמל״ק לימה עושים כאשר הבערות והחשכה מנצחות מסביב? האם פורשים ל"הגירה פנימית" וחיים בעולם דמיוני? הרי זה לא ישנה דבר… ובכן, פעם אחת עולם דמיוני דווקא עזר לשנות את המציאות.
בשנת 1946, סטטסון קנדי בן ה-30, שהתגורר באטלנטה שבג'ורג'יה, החליט להפוך לאדם אחר. הוא שינה את כתובתו, מצא עבודה חדשה והורה לחבריו לכתוב לו תחת השם "ג'ון פרקינס". בערבים הוא נהג להתבונן בקהל בברים, ופתח בשיחות עם שותפיו לשתייה על כמה ש"הכושים" הפכו חסרי רסן לאחרונה. המטרה הושגה במהרה: הוא הוזמן למפגש של האגודה החשאית, הקו-קלוקס-קלאן (KKK).
במשך עשורים הטיל ה"קלאן" אימה על האוכלוסייה הלא-לבנה במדינות הדרום, ואטלנטה, הבירה הלא-רשמית של הדרום, נתנה את הטון. רבים ידעו על מעורבותם של חברי הקלאן בפיצוצים בבנייני מגורים חדשים של משפחות שחורות, ובתקיפות ורציחות של שחורים שנאבקו למען שוויון זכויות. נראה היה שחברי האגודה החשאית נמצאים בכל מקום. פעולותיהם זכו להסכמה שבשתיקה מצד חלק ניכר מהתושבים הלבנים בדרום, ועוררו פחד אצל השאר. הפחד היה הנשק העיקרי של הקלאן, והוא תודלק בסיפורים על טקסים אפלים, צלבים בוערים ושבועות דם.
לאחר מלחמת העולם השנייה, ד"ר סמואל גרין, שעמד בראש הקלאן בג'ורג'יה, עשה מאמצים כבירים לשקם את עוצמתה של "האימפריה הבלתי נראית", שבשיאה מנתה ארבעה מיליון חברים. ב-9 במאי 1946, ערך גרין את אחד ממופעי הלילה המרשימים בתולדות הארגון: על פסגת הר הסטון (Stone Mountain), בנוכחות אלפי חברי קלאן, עברו 227 טירונים טקס חניכה. השפעתו ומספר חבריו של הקלאן צמחו במהירות.
היסטוריה: רוחות הרפאים של בעלי העבדים
ב-1865, עם סיום מלחמת האזרחים האמריקאית (מלחמת הצפון והדרום), הקימו מספר קצינים מהצבא הדרומי המובס אגודה חשאית בעיר פולאסקי שבמדינת טנסי – ה״קו-קלוקס-קלאן״. חברי הקלאן הטריים לא השלימו עם העובדה שאנשי הצפון שהגיעו לאדמותיהם מיגרו את העבדות והרסו את אורח החיים המוכר להם. הם ידעו עד כמה התושבים השחורים בכפרים היו מאמינים באמונות טפלות, וכדי להטיל עליהם אימה, החלו לערוך "תהלוכות רכיבה" ליליות דוממות כשהם עטויים בגלימות לבנות המכסות את פניהם. המטרה הייתה לעורר בקרב האוכלוסייה מחשבות על רוחות רפאים של לוחמים שנפלו בקרבות נגד ה"יאנקיז" (אנשי הצפון).
הקלאן צבר פופולריות עצומה במדינות הדרום, מספר חבריו גדל, והפשיטות הליליות הפכו עקובות מדם מרגע לרגע. חברי הקלאן ביצעו מעשי לינץ' בלוחמים למען זכויות השחורים והציתו את בתיהם. בכינוס שנערך ב-1866 בנאשוויל, בחרו נציגים ממספר מדינות בגיבור המלחמה, הגנרל **נתן פורסט** (זה שעל שמו נקרא פורסט גאמפ מהספר והסרט המפורסמים), כמנהיג הראשון של הקלאן. באותה עת התגבשה המבנה הארגוני של האגודה בקנה מידה ארצי – הקלאן הפך ל"אימפריה הבלתי נראית".
הדיווחים על פשיטות הענישה עוררו מורת רוח בוושינגטון. בשנת 1869 פוזרה האגודה רשמית על ידי פורסט. למרות זאת, החל משנת 1890 החלו לאמץ במדינות הדרום את **"חוקי ג'ים קרואו"** – סדרה של תקנות מקומיות שאסרו על שחורים ללמוד עם לבנים, לנסוע איתם באותו קרון רכבת, לבקר באותן מסעדות, להשתמש בתאי מדידה בחנויות וכו'.
בשנת 1915 הארגון קם לתחייה. רבים הצטרפו אליו תחת הרושם של סרטו של דייוויד גריפית', "לידתה של אומה", שיצא באותה שנה ועשה רומנטיזציה לדמות איש הקלאן מהמאה ה-19. בשנות ה-20 של המאה הקודמת הגיע כוחו של הארגון לשיאו. מלבד שחורים, הכריז הקלאן על מהגרים, קתולים, יהודים, פעילים באיגודים מקצועיים וסוציאליסטים כאויביו.
בשנות השפל הגדול והמלחמה דעך הארגון. ב-1946 ניסה סמואל גרין בג'ורג'יה להחזיר לקלאן את השפעתו הקודמת, אך בתחילת שנות ה-50 הוא התפרק להתארגנויות מקומיות. בשנות ה-50 וה-60, הארגונים השונים של הקלאן הגיבו לתנועה לזכויות האזרח בפרץ של אלימות, פיגועי טרור ורציחות פוליטיות. שיא השפל היה הפיצוץ שביצעו אנשי קלאן ב-1963 בכנסייה באפטיסטית של שחורים: ארבע ילדות נהרגו ורבים נפצעו.
בשנים אלו אימצה ממשלת ארה"ב חוקים המאשרים את השוויון בזכויות בין האוכלוסייה השחורה ללבנה, והחלה למגר את הגזענות באופן עקבי. לקראת סוף המאה ה-20 איבדו ארגוני הקלאן את השפעתם, אולם אגודות בודדות – יורשות אידיאולוגיות של הקלאן – קיימות עד ימינו.
"הסוכן הסמוי"
סטטסון קנדי, יליד פלורידה, פולקלוריסט, פעיל איגודים מקצועיים ועיתונאי, החזיק בדעות לא שגרתיות עבור דרומי לבן: הוא תיעב גזענות. "החלטתי", סיפר באחד מספריו, "להכריז מלחמה על 'אנשי העל' – חברי הקו-קלוקס-קלאן ופטרוניהם". אך לקנדי היו חסרות עובדות כדי שמאמריו נגד הגזענות לא ייראו כהאשמות חסרות שחר. לכן, הוא הסתנן לארגון תחת שם בדוי – שמו האמיתי כבר היה מוכר מדי. בתור ג'ון פרקינס הוא עבר את טקס החניכה, שילם דמי חבר בסך שמונה דולרים (לאחר הנחה), רכש מאחד מבכירי הקלאן את הגלימה הלבנה עם הברדס המחודד ב-15 דולרים, והוכנס בסוד סודותיה של האחווה הגזענית.
שני דברים צדו את עינו של העיתונאי – האחד מגוחך והשני מפחיד. המגוחך היה הפאתוס הנאיבי של הטקסים והטרמינולוגיה, שחיקו באופן חובבני סמלים של הבונים החופשיים. בארגון שלטו תארים כמו "המכשף הגדול" (Grand Wizard) ברמה הארצית, "דרקונים גדולים" בראש המדינות, ו"טיטאנים גדולים" בראש המחוזות. לקלאן הייתה מערכת סיסמאות, לחיצות ידיים סודיות ומונחים פנימיים. הגלימות הלבנות והברדסים שימשו באופן מסורתי להטלת אימה ולהסוואת זהות המשתתפים בפשיטות. הכל נראה כמעט ילדותי.
המפחיד היה מספר השוטרים, הפוליטיקאים, פקידי הממשל ונציגי העסקים הגדולים שקנדי מצא בשורות הקלאן. כשהוא בתוך הארגון, העיתונאי השתמש בכל דרך אפשרית כדי לחשוף את הארגון בדפוס ולגרום לו נזק. הוא העביר מידע לסגן התובע הכללי של המדינה ול-FBI, וקרא להעמיד לדין את הנהגת הקלאן, ולו רק על העלמת מס. לדברי קנדי, הכל היה לשווא: תומכים בעלי השפעה של הארגון מנעו כל התקדמות משפטית. העיתונאי תהה כיצד יוכל עוד לפגוע בתדמית הקלאן כדי לבלום את צמיחתו המהירה. יום אחד, כשצפה בילדים משחקים, עלה במוחו רעיון יוצא דופן…
ילדי התקופה גדלו על קומיקס של גיבורי-על, וסופרמן היה הפופולרי מכולם. סיפוריו הופיעו בעיתונים, ובנוסף שודרה תסכית רדיו יומית אודותיו. כמה פעמים בשבוע, הקריאה "גבוה בשמיים, הביטו! זה ציפור! זה מטוס! זה סופרמן!" ריכזה מיליוני ילדים ובני נוער ליד מקלטי הרדיו. במהלך המלחמה, הקרבות הדמיוניים של הגיבור נגד הנאצים תדלקו את הפטריוטיות האמריקאית. כעת, יוצרי התוכנית חיפשו אויבים רלוונטיים חדשים. כאן נכנס לתמונה סטטסון קנדי: הוא יצר קשר עם ההפקה והציע להם כיריב את… הקו-קלוקס-קלאן.
ואכן, הקלאן, על טקסיו האופראיים ותאריו הגרוטסקיים, השתלב באופן מושלם ביקום של קומיקס לבני נוער. קנדי סיפק לתסריטאים את כל הפרטים הפנימיים שחשף. החל מה-10 ביוני 1946, בסדרה של 16 פרקים תחת הכותרת "קלאן צלב האש", נלחם סופרמן בארגון גזעני מזוהה מאוד. מנהיגו המרושע, "העקרב הגדול", עמד בראש המון עוזרים קריקטוריסטיים בגלימות, שנפגשו בסתר תחת הסיסמה "גזע אחד, דת אחת, צבע עור אחד". בסופו של דבר, סופרמן הציל ילד ממוצא סיני ועיתונאים שנחטפו על ידי הקלאן והסגיר את הנבלים לידי החוק.
הדמות: הגיבור מכוכב הלכת קריפטון
ג'רי סיגל וג'ו שוסטר, חברים לספסל הלימודים מקליוולנד שבאוהיו, הגו את דמותו של סופרמן עוד כשהיו בבית הספר. האמת היא שבתחילה הם העניקו את השם הזה דווקא לנבל שניסה לכבוש את העולם באמצעות טלפתיה. הנערים פרסמו את הסיפור אודותיו, "ממלכת סופרמן" (The Reign of the Superman), בשנת 1933 במגזין חובבים (fanzine) שהוציאו בעצמם. אולם כעבור שנה, הכינוי "סופרמן" הועבר לגיבור חיובי פרי דמיונם.
ב-18 באפריל 1938, בחוברת Action Comics מס' 1 (שנשאה את התאריך יוני) של הוצאת Detective Comics Inc (המוכרת כיום כ-DC Comics), התפרסם הסיפור הראשון על סופרמן. הצלחתו המסחררת של הדמות, בעלת הכוח הבלתי מוגבל, סימנה את תחילת "תור הזהב" של קומיקס גיבורי-העל.
סופרמן הוא חוצן מכוכב הלכת קריפטון, עובדה המסבירה את כוחות-העל שלו. על פני כדור הארץ הוא מנהל חיים כפולים: ככתב הצנוע קלארק קנט (היוצרים קראו לו כך על שם שני שחקני קולנוע מפורסמים, קלארק גייבל וקנט טיילור) וכגיבור-העל החזק המסוגל לעוף, הלבוש בטייטס כחולים וגלימה אדומה ואימת הנבלים מכל הסוגים.
עד היום דמות זו היא המפורסמת ביותר מבין גיבורי-העל. כיום אפילו שחקני קולנוע קוראים לילדיהם על שמו: בנו של ניקולס קייג' נקרא קאל-אל כשמו הקריפטוני המקורי של סופרמן.
המכה הכפולה
ההשפעה הייתה מיידית. ה"דרקון הגדול" של ג'ורג'יה רתח מזעם, מישהו לא רק חשף את סודות הקלאן, אלא הפך אותם ללעג. קנדי סיפר על חבר קלאן שהתלונן במפגש: "כשחזרתי הביתה מהעבודה, הבן שלי שיחק עם ילדים אחרים. חלקם קשרו מגבות כגלימות ואחרים שמו ציפיות של כריות על הראש. כששאלתי מה הם עושים, הוא ענה שהם משחקים ב'סופרמן נגד הקלאן'. מעולם לא הרגשתי כל כך טיפש! מה יקרה אם יום אחד הוא ימצא את הגלימה האמיתית שלי בארון?"
סופרמן הנחית מכה אנושה על הקלאן משני כיוונים: חברי קלאן רבים הפסיקו לקחת את הארגון ואת טקסיו ברצינות. בנוסף, דור שלם של ילדים, שעבורם סופרמן היה מודל לחיקוי, הפנים שהארגון הגזעני הוא "האיש הרע". חשוב מכך: הילת המסתורין והאימה שהקלאן בנה במשך עשורים התפוגגה. בסדרת הרדיו לילדים, הארגון החשאי האפל ביותר בהיסטוריה של ארה"ב נראה פשוט מגוחך.
כמובן, סדרת רדיו לבדה לא יכלה לחסל את הגזענות, אך מעשיו של סופרמן (יחד עם העיתונאי והמפיקים) עזרו לבלום את צמיחת הארגון. בשנת 1949, עם מותו של סמואל גרין, התפרק הקלאן לקבוצות מקומיות קטנות ואיבד את כוחו הריכוזי. במבט לאחור, כפי שכתב העיתונאי מארק טוויין: "למרות כל עוניים, בני האדם מחזיקים בנשק אחד עוצמתי ללא ספק. זהו הצחוק".
